טרגדיה – לא מערבון

תארו לעצמכם, רק לרגע, שהאינתיפאדה נגמרה. שהגיע השלום. תארו לעצמכם שאנחנו מתנתקים עכשיו ממלחמת התודעות, מלחמת התעמולה, שמתנהלת כבר שלוש שנים בין ישראל לפלסטינים – על השאלה למה פרצה האינתיפאדה הזו, ומה משמעותה, ומה בפועל קרה בשטח. תארו לעצמכם שאנחנו משתחררים עכשיו, רק לרגע, מהצורך לאמץ עמדה תעמולתית כלשהי – העמדה הישראלית הרשמית, העמדה הפלסטינית הרשמית, העמדה האמריקנית או האירופית – ומנסים להביט באופן רגוע יותר על האינתיפאדה הזו, שממש עכשיו הסתיימה. תארו לעצמכם שאנחנו מנסים לאסוף את כל המידע שעומד לרשותנו, פרי המחקר שהצטבר בשלוש השנים האלה, ולהבין את האינתיפאדה מתוך עמדה שמניחה – הנחת עבודה סבירה, לא מתוחכמת מדיי – שהאמת על האינתיפאדה הזו מורכבת ומסובכת הרבה יותר מהעמדות התעמולתיות של שני הצדדים גם יחד, שהאמת נמצאת איפשהו, במקום מסובך, באמצע. יהיו בינינו כאלה שיעדיפו, גם במצב הזה, להניח שהאמת קרובה יותר לעמדה התעמולתית הישראלית, ויהיו כאלה שיעדיפו להניח שהיא קרובה יותר לזו הפלסטינית – זה בסדר גמור. מרגע שאנחנו מתנתקים לרגע מהאבחנה הבינארית, הצבועה בשחור-לבן, בין שתי העמדות התעמולתיות, יש כבר עם מה לעבוד.

אֵילו מרכיבים נוכל למצוא בתמונת העולם הרגועה שלנו? לא נוכל להתעכב כאן על כולם, ובוודאי שלא נוכל ללכת אחורה, כפי שצריך לעשות, לשנים הארוכות של הסכם אוסלו, ואחורה משם ל-67', ול-48', ולחצי הראשון של המאה ה-20, וכן הלאה; אבל אפשר וצריך להתעכב על כמה רגעים מרכזיים בהסטוריה שמתהווה עכשיו לנגד עינינו:

אפשר להתחיל בפסגת קמפ-דייוויד, יולי 2000. בעיני כולם זה רגע מכריע: שם התנפצה הדינמיקה המהוססת, החשדנית, העוינת, של הסכמי אוסלו. מה נאמר על הרגע הזה, אם נבקש להיצמד לעמדת הביניים המורכבת הזו שלנו? נוכל לומר, על סמך כל מה שאנחנו לומדים בשנים האחרונות על מה שקרה שם – על מה שקרה לקראת הפסגה, במהלכה ולאחריה – שאיש מהצדדים אינו יכול לטפוח לעצמו על השכם ולומר: אני עשיתי את מה שהיה צריך לעשות. הפסגה התכנסה בעיתוי לא נכון, כנגד רצונו של ערפאת; קלינטון עסק שם בעיקר במאמץ להכניס את שמו להיסטוריה; לא הייתה שם עבודת הכנה דיפלומטית סבירה; ערפאת הגיע לשם עם החשד העמוק שמנסים לרמות אותו, לאחר שברק ביטל את הפעימה השלישית, והגדיל התנחלויות בקצב שעלה על זה של נתניהו, והכריז בכל מקום שהוא עומד לבצע ניסוי, שערפאת הוא שפן הניסיונות שלו; וברק אולי הציע, או אולי לא ממש הציע, את "ההצעות הנדיבות" שלו; וההצעות האלה לא היו ממש נדיבות – כל מי שמעיף מבט על המפה שהביא איתו ברק לקמפ-דייוויד יכול להבין שמדינה פלסטינית בת-קיימא אי-אפשר היה לקיים בשטח שהוצע; וערפאת לא העלה הצעה נגדית, ואולי היה צריך לקבל את ההצעות שברק הציע, או אולי לא הציע. מנקודת המבט הרגועה שלנו, אפשר לחלק את האשמה על קמפ-דייוויד בין שלושת הצדדים, בשלושה חלקים שווים פחות או יותר, וגם כאן, אפשר להטיל אשמה מעט גדולה יותר על צד זה או אחר – לצורך הדיון זה באמת לא כל-כך משנה.

אחר-כך פרצה האינתיפאדה, באוקטובר 2000. מה אפשר לומר על הרגע הזה? אין לנו אפילו פיסת מידע אחת מחקרית ראויה לשמה שעל-פיה יאסר ערפאת תכנן מראש את האינתיפאדה הזו ויזם אותה. אם ננסה לעסוק באופן רגוע ברגע המכריע הזה, נצטרך לספר סיפור מורכב, סבלני, על תסכול עמוק בחברה הפלסטינית, שרובה עוד ישב, שנים ארוכות לאחר שנחתמו הסכמי אוסלו, תחת כיבוש, חברה שראתה את חלום העצמאות שלה הולך ונגוז לאחר קמפ-דייוויד; על ביקור פרובוקטיבי של אריאל שרון בהר הבית, ביקור שאהוד ברק אישר גם לאחר שקיבל אינדיקציות לכך שעלולות לפרוץ מהומות; על הפגנות כנגד הביקור הזה, שייתכן שהיו ספונטניות וייתכן שאורגנו על-ידי הגוורדיה הצעירה של ההנהגה הפלסטינית – כמעט כאינתיפאדה פנימית נגד ערפאת; על תגובה בלתי-פרופורציונלית של משטרת ישראל וצה"ל על ההפגנות האלה, במיוחד בהר הבית; ועל ניסיונות מהוססים, מניפולטיביים, של שני הצדדים, גם הישראלי וגם הפלסטיני, לעצור את ההתדרדרות בתחילתה, אבל גם לקטוף איזה פרי מדיני או שניים תוך כדי זה – אם כבר האלימות פרצה, אולי אפשר ללמד את הצד השני איזה לקח, או להשיג משהו בזירה הבינלאומית.

ומכאן נוכל לעבור להתדרדרות עצמה, של אינתיפאדה שהחלה כהפגנת ענק של זורקי אבנים, בשטחים ובתוך הקו הירוק, והתפתחה לאט ובהתמדה למלחמת התשה דו-צדדית, ששיאה במה שנקרא בצד הישראלי מבצע "חומת מגן", ובצד הפלסטיני נקרא "הפלישה הישראלית הגדולה לשטחים הפלסטיניים", פלישה שהסתיימה בריסוק כמעט-מוחלט של הרשות. נצטרך לדבר כאן על אלפי הרוגים, רובם המכריע בצד הפלסטיני, ועשרות אלפי פצועים, רובם המכריע גם-כן בצד הפלסטיני; נצטרך לדבר על מלחמה שהתנהלה ברובה המכריע בתוך השטחים, סביב בתיהם ובתוך בתיהם, ופעמים רבות על חורבות בתיהם, של אזרחים פלסטינים; על החרָפה מתמדת בהפעלת הכוח של הצדדים – על המעבר מהאבנים אל המחבלים-המתאבדים בצד הפלסטיני, ועל המעבר מירי הצלפים, דרך טילי המסוקים, ועד הפצצות במשקל טון והדחפורים של צה"ל; ונצטרך לדבר על הפער הבלתי-ניתן לתפישׂה בין טכנולוגיות הלחימה של שני הצדדים, בין הטיל המונחה לבין המתאבד הבודד שחוגר את חגורת הנפץ; ונצטרך לדבר הרבה על שאלת השליטה של שני הצדדים בדינמיקת ההתדרדרות הזו – באיזו מידה ידעו מקבלי ההחלטות בשני הצדדים מה קורה בשטח, ועד כמה שלטו בכוחות שלהם – יותר ויותר מידע שנאסף בשנים האלה מספר לנו שהסיפור הזה מורכב מאין-כמוהו; ונצטרך לדבר על הקונספציה הדומה כל-כך של שתי ההנהגות: הצד השני מבין רק כוח; עד שהצד השני לא ייכנע, לא יוותר, אסור לנו להפסיק להשתמש בכוח העומד לרשותנו; ונצטרך לדבר על הדינמיקה הסיבובית האיומה של חיסולים ופיגועים, ופיגועים וחיסולים; ונצטרך לדבר על הדינמיקות החברתיות בשני הצדדים – על המתנחלים ותרומתם לסיפור הזה, על שאלות של זהות יהודית וזהות פלסטינית, על חרדה ופחד, על המאבק בין הכוחות החילוניים והפונדמנטליסטים בחברה הפלסטינית, על חייהם של שלושה מיליון פלסטינים בתוך שדה הקרב הזה במשך שלוש שנים; ונצטרך לדבר על העונשים הקולקטיביים, הסגרים, הכתרים והמחסומים; על תפקידה של ארצות-הברית; על מדינות ערב; וכן הלאה.

ונצטרך לומר גם משהו על המהות הפוסט-מודרנית של מלחמת ההתשה הזו, על מלחמה שמתנהלת בעולם היפר-תקשורתי, מלחמה שבה אנשי ההסברה של כל אחד מהצדדים – אנשי התעמולה של שני הצדדים – יכולים לחייך ולהירגע לרגע רק כאשר ברור שהם הרוויחו לשעה קלה את הסטטוס של הצד החלש, הפגוע: כשנהרגים עשרות ישראלים בפיגוע, ישראל כובשת לרגע את אולפני סי-אן-אן; כשהדחפורים מוחקים שורות בתים בג'נין, מגיע תורם של הפלסטינים.

וכל המרכיבים האלה, וכל אלה שצריך עוד להוסיף אליהם, יספרו לנו בסופו של דבר – אם נצליח להסתכל עליהם באופן רגוע מעט יותר – סיפור שאין בו אבחנה חד-משמעית בין טובים לרעים. מה שהם יספרו לנו יהיה טרגדיה, לא מערבון. טרגדיה אלימה, אכזרית, מלאת סתירות, סוריאליסטית, אבסורדית; אבל לא מלחמה של בני האור בבני החושך. ובמרכזה של הטרגדיה הזו, נמצאת העובדה שכל אחד מהצדדים, הישראלי והפלסטיני, ראה בעצמו את המייצג המוחלט של הטוב, ואת הצד השני כמייצג המוחלט של הרע. גם העובדה הזו שיחקה תפקיד בטרגדיה, תפקיד חשוב מאין-כמוהו. ובמרכיב הזה של הטרגדיה, במקום הזה, שבו כל אחד מהצדדים היפנט את עצמו אל תוך המלחמה, והתמסר בנחישות כזו לתחושת הצדק המוחלט, תחושת הצדק הזו שמצדיקה הכל – כאן שיחקה התקשורת הישראלית את התפקיד המכריע שלה. כמובן, גם התקשורת הפלסטינית שיחקה תפקיד דומה, עוד נגיע לשם, אבל אנחנו חייבים לדאוג קודם כל לעצמנו.

ישנם הבדלים חשובים בין אמצעי התקשורת השונים בישראל. הערוץ הראשון והערוץ השני שונים זה מזה במובנים מעניינים. "הארץ", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מייצגים כל אחד סוג אחר של עמדה קונצנזוסיאלית, וההבדלים האלה ראויים לדיון ארוך ופרטני. במסגרת המאמר הזה, אני אתמקד דווקא במכנה המשותף לכל אמצעי התקשורת. אפשר לומר כבר עכשיו, שבמובן המרכזי שניסחתי למעלה, במובן שבו התקשורת הישראלית תרמה תרומה מכרעת לטרגדיה של האינתיפאדה הזו, ההבדלים בין אמצעי התקשורת השונים אינם משמעותיים.

וצריך להבהיר: השאלה החשובה באמת בהקשר הזה איננה כיצד סיקרו עיתונאים מסוימים את אירועי האינתיפאדה הזו; השאלה איננה איזו עמדה מייצג כתב כלשהו, זה או אחר, ואיזו עמדה יוצגה על-ידי כותבי המאמרים בעמודי הדעות. השאלה היא מה עשו אמצעי התקשורת כשלעצמם, כמוסדות: מה הדגישו בעמודיהם הראשונים ובכותרות המהדורות שלהם, ומה הדחיקו לעמודים האחוריים ולסוף המהדורה? כיצד מסגרו ופירשו באופן כולל את האירועים? השאלה, במלים אחרות, איננה האופן שבו ייצגו רוני דניאל ואהוד יערי, למשל, את עמדת צה"ל במהדורות החדשות של ערוץ 2, אלא כיצד מוסגרו הדיווחים שלהם במסגרת הכוללת של המהדורה: כיצד הוצבו הדיווחים שלהם, במסגרת המהדורות, מול דיווחיו של יורם בינור.