לא בחיִל ולא בכוח

על ארבעה דברים עומדת יוזמת ז'נבה:

* על עצם היוזמה – די לשתוק, די להרים ידיים ולחרוק שיניים;

* על השותפים לה – פאנל מכובד גם מקרב הפלסטינים וגם מקרבנו;

* על מכתב הכוונות – המכתב הנלווה ליומת ז'נבה;

* על רשימת ההבנות – מסמך ארוך ומפורט.

על שלושה דברים נסוב הוויכוח (הרביעי חסר, משום שחלק ניכר מן המבקרים אפילו לא קראו את המכתב הנלווה):

* על ההליך – יש החולקים על עצם הלגיטימיות שלו;

* על היוזמים – יוסי ביילין ותומכיו מוצגים כאנשי שמאל קיצוניים;

* על רשימת ההבנות – עצם הניסוח של הבנות אפשריות מפחיד את המתנגדים.

לאחר שלוש שנים של אינתיפאדה שותתת דם, שבה נפגעו משפחות שלמות ודורות לעתיד, צריך להודות כי הממשלה שלנו איננה מסוגלת להתפנות בו-זמנית גם לניסיונה הכושל לשמור על הביטחון וגם למציאת בני-השיח הדרושים למשא-ומתן. אנחנו שומעים מן השרים השונים ומכוחות הביטחון, ולא רק מהם, שאין עם מי לדבר. וזה ביטוי של אזלת-יד, של חוסר אמונה, ומשמעותו הרמת ידיים ואבדן תקווה.

במקום לחרוק שיניים, קמה חבורה ועשתה מעשה. ואמנם, יש עם מי לדבר, אבל צריך למצוא את האנשים המתאימים לכך ולהשקיע מאמץ בהידברות. יוזמת ז'נבה הוכיחה זאת, והיא צעד ראשון לקראת חינוך-מחדש של הציבור בשני הצדדים בדרך לשיקום התקווה ולבניית אמון הדדי. ככתוב במכתב הנלווה לרשימת ההבנות, שהיא מעין טיוטת הסכם: "אנו מייחסים חשיבות עליונה לצורך להציג בפני שני העמים והעולם כולו דוגמא להסכם קבע על כל חלקיו. לדעתנו, תהא זו הוכחה לכך שחרף כל הכאב הכרוך בוויתורים, ניתן להגיע לפשרה היסטורית, אשר תענה על הצרכים הלאומיים החיוניים של כל אחד מן הצדדים".

יש כאלה החולקים על עצם התהליך. חשוב להבהיר, לפיכך, כי יוזמת ז'נבה היא ראשיתו של תהליך חינוכי, של הכשרת לבבות, ואיננה פעולה חתרנית בשום דרך שהיא. השותפים לה בחרו לסקל חלק מאבני השדה, להכשיר את הקרקע ולסמן תוואי ישים; הם לא התחזו לחותמים, לא התחייבו לגבי הפרטים ולא הציגו עצמם כמקבלי החלטות. הרי העובדה שיש ממשלה איננה מהווה איסור על אזרחיה לקדם מערכות יחסים במסחר, בתרבות ואפילו בחילופי ידע. ומדוע ייפקד מקומו של השלום, שהוא תנאי הכרחי לכל אלה?

חתומים על המכתב אישים פלסטינים ואישים ישראלים השותפים לרצון להגיע להבנות. הם אינם בהכרח ממפלגה אחת או מאותה קבוצה, והם לא הסתפקו בנציג בודד מכל עם: "בהיותנו בני-אדם הדוגלים בשלום, החותרים לקידום האינטרסים הלאומיים של שני העמים, והמאמינים כי הסכם שלום הוא בר-השגה, אנחנו רואים מבצע זה כמשימה חינוכית".

ייתכן כי החולקים על ההליך עדיין חושבים על הפלסטינים כעל מקשה אחת – קרי, אויבים בלבד – ולפיכך מדברים אליהם רק בשפת הכוח. בכך הם מחמיצים את השיעור המרכזי שאנחנו חווים למעלה משנתיים, שאותו ניסח כבר זכריה: "לא בחיִל ולא בכוח, כי אם ברוחי" (ד', ו'). דווקא כאשר הממשלה פועלת – ליתר דיוק מגיבה – רק באמצעות הצבא, כלומר רק בחיל ובכוח, חייבים אזרחיה גם לבקר וגם לנקוט יוזמות אחרות.

רבים מאנשי "העבודה" כועסים על יוסי ביילין, ובכך מתעלמים מהחלטתו לרכז את מאמציו בפעולה. בחירה דומה שלו כבר הביאה אלינו – וממשיכה להביא מדי שנה – אלפי צעירים יהודים לטיול בכורה בארץ, במסגרת תכנית "תגלית". כדאי להניח בצד את העניין האישי ולהתרכז בעיקר – השגת שלום בטוח וצודק. לא די לאהוב שלום, צריך ללכת לקראתו, וגם עיקרון זה נוּסח באופן קולע ותמציתי כבר במדרש שבו מתואר אהרון, אחיו של המנהיג משה, כ"אוהב שלום ורודף שלום" (אבות פרק א' משנה י"ב).

ואל תטעו: רודפי שלום אוהבים את ארצם וקשורים לנופיה, גם לאלה שבתוכם נולדנו, וגם לאלה שבתוך הסיפורים על אודותם גדלנו. מערת המכפלה ובית-אל הם שמות המהדהדים בראשי לא רק משום ששמעתי אותם מיום שהתחלתי לקרוא בתנ"ך, אלא גם מפני שזכיתי לגלותם מחדש. הם היוו חלק מנכסיי התרבותיים גם בטרם הייתה לנו גישה אליהם, והם ימשיכו להיות שלי – קניין רוחני ומשמעותי במולדת הזיכרונות שלי – גם אם השומרים, השוטרים ואפילו בעלי הדוכנים שיימצאו בהם לא יהיו יהודים.

במכתב הנלווה אל טיוטת ההסכם כתוב: "ניסיון העבר הוכיח עד כמה קשה לישויות רשמיות להיערך למשא-ומתן על אודות ההסכם הסופי, מחשש שנייר עבודה מפורט או טכני יהווה עדות לוויתורים חד-צדדיים". ואמנם, המלעיזים שואלים: מי שָׂמכם? וטוענים: אתם מוותרים שלא לצורך; זאת, מתוך חשש כי טיוטת הסכם מציבה את ישראל בעמדת נחיתות בפתיחת המשא-ומתן.

ראשית, נא לא לשכוח: מי שניסח את האופציה של חלוקת ירושלים בקול רם בשיח הציבורי בפעם הראשונה היה דווקא הימין ("פרס יחלק את ירושלים"), במגמה להפחיד את ציבור הבוחרים. מה שיקרה הלכה למעשה, הוא שנגדיר את ירושלים מחדש.

שנית, תשובתנו היא: נהפוך הוא. עיסוק בהבנות מפורשות מאפשר לנו להתכונן בצורה היעילה והיסודית ביותר לקראת ניסוחן הסופי. העובדה כי דוגמת ההסכם המוצע מפורטת – איננה צריכה להטעות את הקוראים. מי שחושב כי נייר מעובד איננו טיוטה וכי ההצעות המנוסחות בו הן סופו של התהליך, מציב רף נמוך לדיון, ומזלזל בנו, הישראלים.

רשימת ההבנות, שבהכנתה הושקעו שעות יקרות, איננה סיכום של משא-ומתן. היא דוגמה – קרי: חלופה אפשרית – להסכם שלם על כל חלקיו. היא מאפשרת לכל צד ללמוד כיצד כדאי לשקול חלופות, על מה לא ניתן לוותר בשום פנים ואופן, ממה צריך להיזהר, ואֵילו ערבויות חשוב להגדיר. ככל שנעסוק יותר בפרטים של ההבנות, כן ניטיב להיות מוכנים להסדר הקבע.

הידברות לקראת שלום בר-קיימא היא צו השעה, ושני הצדדים מחויבים לה. יוזמת ז'נבה איננה בועטת את הכדור לצד השני של המגרש. היא מרימה את הכפפה ומגישה אותה לממשלה באומרה: אזרחי ישראל – לא די לרצות שלום, צריך להתכונן לקראתו, ואין ברירה – ההיפרדות והפרידה יהיו קשות וכואבות.

יוזמת ז'נבה פונה גם לראש הממשלה: שרון, זמנך תם, הקשב לרחשי העם.