בעקבות פרסום מסקנות ועדת פיינרמן בנושא המים לחקלאות, החל שוב מחול השדים
המחזורי בכלי התקשורת נגד החקלאות ונגד ההתיישבות. כותבי טורים פרסמו דברי הסתה
נגד החקלאים, ויצאו חוצץ נגדם ונגד ראש הממשלה ונגד יו"ר ועדת הכספים. ועל מה
יצא קצפם של אותם כותבים? על כך שוועדת פיינרמן ממליצה לשמור על מחירי המים
לחקלאות ברמתם הנוכחית. לפרשנים השונים לא די בכך שהחקלאים בישראל משלמים כבר היום
מחיר שהוא בין הגבוהים ביותר בעולם בעבור המים שהם צורכים; כפי הנראה חורה להם
שהחקלאים חורקים שן, ובכל זאת ממשיכים לייצר תוצרת חקלאית לאוכלוסייה במחירים
סבירים. "למה בכלל לגדל פֵּרות במדינת ישראל אם אפשר לייבא אותם בזול?" –
שואלים אותם פרשנים.
מלחמתם של פקידי האוצר – המגוּבָּה על-ידי כותבי הטורים הללו – נושאת פֵּרות,
מבחינתם. מאז תחילת שנות ה-90 הוכפל מחיר המים לחקלאות באופן ריאלי. תוצאותיה של
מדיניות הרת-אסון זאת באות לידי ביטוי בדו"ח שהכינה לאחרונה הכלכלנית של התאחדות
חקלאי ישראל. הדו"ח ערך השוואה בין מצבה של החקלאות כיום למצבה בסוף שנות ה-80,
וסקר את השינויים שעברו על המגזר החקלאי ב-15 השנה האחרונות.
בתקופה זו התפוקה הצמחית אכן עלתה בכ-30%, ואולם מחירה הריאלי של התפוקה
ירד באותה תקופה בכ-31%. הכנסות כלל החקלאים פחתו מ-3.7 מיליארד שקל – ל-1.7
מיליארד שקל. אין עוד ענף במשק שספג שחיקה כזו ברווחיות! כפועל יוצא, מספר החקלאים
העצמאים פחת ב-60%, והיקף השטחים הנטושים גדל לקרוב ל-700 אלף דונם.
כתוצאה מהירידה ברווחיות ירד גם מספרם של החקלאים במדינת ישראל מ-100 אלף
בעבר – לקומץ של 18 אלף חקלאים. עד לאן אנו רוצים להידרדר? כדי להמשיך ולהתקיים, נדרשים
החקלאים שנותרו להגדיל בהתמדה את משקיהם ולהעסיק יותר ויותר עובדים שכירים. אין
להתפלא על כך שמספר העובדים הזרים, שהיה מזערי בסוף שנות ה-80, צמח עד ל-28 אלף עובדים
כיום, וזהו רע הכרחי שאי-אפשר כעת בלעדיו.
השאלה האמיתית של החקלאות היא דמותה בעתיד: האם אנו רוצים לשמור על החקלאות
המשקית שנבנתה כאן ב-120 שנות ציונות, או להעביר את הבעלות על החקלאות לקבוצה של
אנשי הון, שיהיו גם בעלי האדמות וגם בעלי אמצעי היצור, ואז יהפכו החקלאים לאריסים
בשרותם? המשכו של המצב הקיים והמדיניות הממשלתית העכשווית מולידים תוצאה זאת,
אפילו שלא מדעת.
משה סמילנסקי, מראשי התאחדות האיכרים, קבע את המשפט האלמותי: "אם
חקלאות כאן – מולדת כאן". היום אנו לומדים שמשפט זה נכון מאי-פעם. בשנתיים
וחצי שחלפו מתחילת האינתיפאדה, הבנו את חשיבות האחיזה האמיתית בקרקע, לא בניירות
במרתפי המינהל או ברישום בטאבו, אלא אחיזה אמיתית של חקלאי שהולך בבוקר לעבד את
אדמתו ומגיע בלילה לפתוח את ברזי ההשקיה.
בנושא זה אנחנו יכולים ללמוד משכנינו הפלסטינים, שיודעים להעריך היטב מהי אדמה ומה
הקשר שבין האדם לאדמתו.
אם פקידי האוצר והפרשנים יכולים לטייל עם משפחותיהם בסוף השבוע ברחבי הארץ –
הרי שזה, בין השאר, גם בזכות אותם ישובים לאורך קו התפר ולצד גדר המערכת, המגינים
בגופם על תושבי העורף.
למרות הנתונים הקשים, אני מאמין שאנו, החקלאים, ננצח. אנחנו רגילים להתמודד
מול איתני הטבע ולהצליח לגדל יבול, למרות הקרה, הברד, השיטפונות והחמסינים. אני
סבור שהגורמים שנלחמים נגדנו הם בני-חלוף. כותב הטורים משפיע על הכותרת של מחר,
איש האוצר משפיע על התקציב השנתי, אבל אנחנו, שנוטעים, משפיעים על עשרות השנים
הבאות, ואנו ננצח – משום שאנו הצודקים.
מאמרים נוספים בנושא
