מנעמי השלטון ונכלוליו

* משה גרילק, "החרדים: מי אנחנו באמת?", סדרת הישראלים, הוצאת כתר, 2002, 215 עמוד

* ריקי טסלר, "בשם השם – ש"ס והמהפכה הדתית", הוצאת כתר, 2003, 444 עמוד

 

למראית עין עוסקים שני הספרים באותו נושא: החרדים. ואכן יפה עשתה הוצאת כתר, שבסדרות האקטואליה שלה מטפלת בנושאים כגון אלה, שהרי אם אתה חי מחוץ לירושלים, ואינך מתעניין יום-יום בפוליטיקה, אפשר להתעלם, כביכול, מה"דוסים" הקיצוניים.

עד כאן ה"מסביב". לגופו של עניין: בפנינו שני ספרים שונים בתכלית. גרילק הוא עיתונאי. כתיבתו נוחה לקריאה, וטיעוניו שיטתיים. ממנו למדתי כי החרדים חשים לגמרי במצור, מנותקים מסביבתם החילונית הסוגרת עליהם, וכל רצונם להסתגר בד' אמותיהם ולחיות כפי שחיו אבותיהם (לדעתם) בקרב הגויים במזרח-אירופה. אין הם רוצים מאיתנו החילוניים דבר (מלבד כסף המגיע להם בדין, לדעתם). ואילו אנחנו מתייחסים אליהם כפי שנהגו להתייחס האנטישמים, רחמנא ליצלן, אל היהודים בגולה: בדחייה ובהתנשאות.

לפי מערכת הסדרה, הרי ש"החילוני הישראלי יופתע לדעת עד כמה החרדים נמצאים בתנוחה מתמדת של התגוננות וספיגה". אינני יודע אם גדעון סאמט – עורך הסדרה – כתב זאת, אך הוא צריך להכיר טוב יותר, כעיתונאי בכיר, את רמת האלימות הפנימית והחיצונית שחלק מן העדה נגוע בה, שאיננה מאפיינת פוזה של "התגוננות וספיגה" אלא רק בלשון סגי נהור.

הספר, לכן, הוא בכייני במקצת, ולפי הרגשתי הוא גם סלקטיבי, משום שהטקסטים המובאים בו מבטאים עמדות חילוניות עוינות בדרך-כלל. הנה מצאתי את עצמי מצוטט בעמוד 161 בצורה מאיימת על החרדים – אך מאחר שמקור המובאה לא הובא שם, ביקשתי לוודא מהיכן הציטוט. איתרתי את משה גרילק בטלפון. הוא הבטיח לשלוח לי את הציטטה מ"דבר", משנת 1968.

גרילק, ככל הנראה איש משכיל אשר שירת בצה"ל, מכיר גם את העולם החוץ-חרדי. לדעתו, מקור העימות נעוץ בחילונים, שאינם מוכנים לקבל את יוצאי-הדופן. הוא רואה עצמו כ"אחר, הדחוי, החרדי" בסביבה החילונית.

צריך לומר שאצל גרילק המדובר הוא בחרדים-האשכנזים ולא בחרדים-הספרדים. העולם החד-צדדי שלו משתקף גם כאשר הוא כועס על "האיבה הקיבוצית" כלפי החרדים, או כאשר הוא טוען שכל חרדי שחטא או "כל משפט איוולת היוצא מפי פוליטיקאי חרדי" גוררים מייד האשמות כלפי כל העדה; ואילו אצל מיעוטים אחרים, מבקשים החילונים לראות כל פרט ופרט כאחראי למעשיו, בלי שיוך קבוצתי.

גרילק, כנראה, לא שמע על הערבים החיים עמנו, שטענות דומות כלפי הישראלים בפיהם. ובכל זאת, יש אצלו אמת בסיסית. רוב-רובו של העם היהודי היושב בציון חושב במושגים של תרבות המערב, מיעוטו במושגי היהדות האורתודוקסית, ומיעוט עוד יותר קטן בתוכו במונחי יהדות חרדית מסתגרת. הציונות במהותה היא תנועת שחרור לאומית, מערבית-ליברלית, של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. נמצאו בה גם זרמים ציוניים-דתיים, שקיבלו על עצמם את כללי המשחק הדמוקרטיים, כמו "המזרחי" ו"הפועל המזרחי" בשעתם. אולם החרדים לא קיבלו מעולם על עצמם את כללי המשחק הללו. כל מה שהם רוצים הוא שיעזבו אותם במנוחה; ולדעת רוב החילונים, כל מה שהם רוצים הוא ליהנות מדובשנו אך לא מעוקצנו. ועל דעה קדומה זו שלנו, החילונים, מלין משה גרילק.

גרילק מנסה לשכנע אותנו, שאין החרד חפץ להלביש כיפה לראשה של המדינה, אלא שיניחו לו לחיות ולהתקיים עם הכיפה, השטריימל או הספודיק (מין כובע) שהוא בוחר להתהדר בו, והעיקר שיותירו לו את חופש ההסתגרות שלו. הוא משוכנע כי בעינינו החרדי הוא "אשם תמיד", וכי האיבה אליו אינה נעוצה במיעוט תרומתו למדינה, אלא מובנית באי-הבנה שספק אם ניתנת להסבר במונחים רציונליים.

הספר של גרילק אינו שופך אור על יחסי חרדים-חילונים בכלל, אלא מדבר על מהותה של העדה החרדית ותפקודה (כביכול) בתוך עצמה. למרות זאת אין כאן, לצערנו, חשיפה רבתי של העדה, וממילא קשה להבין באמצעות ספר כזה משהו מן המחלוקות הפנימיות, ההתפלגות לפי חצרות, ההיסטוריות ההיררכיות, המעמדות בעדה ועוד נושאים מעניינים.

ד"ר ריקי טסלר כתבה ספר שונה לחלוטין, מפורט וממוקד, וביחס לתאריך הופעתו הוא גם מעודכן – על אף שבינתיים, מאז הבחירות האחרונות, פגה במקצת עוצמתה המאיימת של ש"ס. הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, וזה ניכר במקצת בדקדקנות המפורטת ובאפראט המדעי המתלווה (כ-20 אחוז מן הספר). האמור לעיל איננו פגם, אך ברור כי אין זה ספר שווה לכל נפש, והוא גם איננו ספר ניטרלי.

"בשם השם – ש"ס והמהפכה הדתית" הוא ספר המתעד את תהליך היווצרותה של ש"ס, את צמיחתה למפלגה גדולה (השלישית בגודלה בכנסת הקודמת) ואת התנהגותה המתוחכמת כמפלגה חרדית גדולה. מי מאיתנו זוכר כי נציגי ש"ס הופיעו לראשונה בבחירות המוניציפליות רק בשנת 1983? מי זוכר שש"ס היא פרי ההגות הפוליטית של הרב אליעזר ש"ך, ראש וראשון לרבנים הליטאים האשכנזים וראש ישיבת פוניבז', שלזכותו ייאמר שחינך רבים וטובים מן הצעירים הספרדים המוכשרים בישיבות שלו? והרי המפורסם שבהם, אריה דרעי – שחרף כל מס השפתיים שהוא שילם לרב עובדיה יוסף, יצק מים על ידיו של הרב ש"ך בעיקר, ולא פעם בחייו "הלך לקנוסה" לחצרו, כאשר היה מעורב בקונפליקט בין רבניו.

דרעי. יצק מים על ידי הרב שך

דרעי הוא הגיבור בספר זה. בחושיו הבריאים חש כי הרבנים מוכנים לתמוך במפלגה חרדית נוספת על אגודת ישראל ועל דגל התורה, מפלגה בעלת גוון עדתי מובהק. והמפלגה הזאת הבינה כי האלקטורט שלה איננו רק חרדים-ספרדים, אלא גם פריפריה נרחבת של ספרדים מסורתיים, שמסר פשטני קליט אצלם יותר מאשר פלפול מתוחכם, נוסח רבניה ורבני אשכנז. טסלר מקדישה עמודים רבים לסקירת המערכות הפנים-מפלגתיות, מהרב ש"ך ועד אחרוני העסקנים של ש"ס, שהטיבו לשזור את מנעמי השלטון ונכלוליו עם דת עממית של ציבור רחב הניתן לתפלול.

כל מיני תרגילים פוליטיים (המפורסם בהם "התרגיל המסריח", שנועד להחליף את ראש הממשלה יצחק שמיר בשמעון פרס) לא נעשו "לשם שמים", או, למצער, לא "לשם שמים" בלבד; אלא גם, ואולי בעיקר, תאוות שלטון הייתה כאן, לצד כוח וסחיטת טובות הנאה לסקטור המיוצג על-ידי ש"ס המורחבת.

ה"בעיה" שלי עם ספרה של ד"ר טסלר נובעת מתחושתי כי מאחורי כתיבתה הפרטנית עמדה תיאוריה מוכללת, וכי בכתיבת הספר נעשה מאמץ להוכיח שלנגד עיני ש"ס עמדה תכנית-אב. על-פי תכנית-האב, ש"ס חתרה להגיע אל השלטון לא כדי להפיק ממנו את ה"עַז והמתוק", אלא כדי להמיר את הדמוקרטיה הישראלית בתיאוקרטיה. הרב עובדיה יוסף אמנם עוסק במסגרות ההלכתיות של התיאוקרטיה בפרשנות נרחבת בכתביו, שהוא אמור להשאיר לדורות הבאים – כך טסלר; אך לדעתי, ספק אם זה אכן מה שמעסיק את המערכת הפוליטית של ש"ס תאבת הכוח. לדעתי, זאת איננה "מהפכה דתית", כפי שמדגישה טסלר, אלא מהפכה פוליטית, השואבת את עוצמתה מן הטענות על קיפוח-כביכול של הדת, וזאת כדי לספק את עולם החומר ואת עולם התורה המוגבל של המוני בני אדם, שבואה של ש"ס נתן מוצא פוליטי ראשון לשאיפותיהם.

גרילק חושב שעושים דמוניזציה לש"ס, כאילו לראשיה לא אכפת מהנעשה סביבם, וכאילו עניינם רק בנגיסה גדולה מהעוגה לטובת "אל המעיין" ובשביל תמיכה בבחורי הישיבות, "קהילת הלומדים". הוא סבור שהבקיאות בהוויות המדינה לא נועדה אך ורק לניצול הציבור החילוני, וכאן אני נכון להסכים איתו. ש"ס תוקפנית יותר ממפלגות אזרחיות אחרות, אך דומה שטסלר חשה "מאוימת" שלא לצורך.

הדרך אל התיאוקרטיה עדיין ארוכה עד מאוד. לדעתי, ש"ס רוצה בסך-הכל לקבל חלק "לגיטימי" ממנעמי השלטון לעסקניה ואת החלק הראוי בחלוקת העוגה הלאומית. ולכן, כל ה"גימיקים" של דת עממית-פרימיטיבית, כמו השבעות, קמעות וחרמות, אינם באים אלא לשרת את המטרות המפוכחות האלה.