לכל אחד ה"שמאל" שלו. בשפות לטיניות, אגב, ימין היא מלה נרדפת לנכון, לצודק. שמאל זו מלה המציינת בין השאר גם דבר אפל, מרושע. וכולנו מכירים את הביטויים העממיים "התחיל ברגל שמאל" או "ירד מהמיטה על צד שמאל". והצד הלא-נכון של הבגד קרוי בשם "צד שמאל".

אבל גם מחוץ לקונוטציות האלה, המלה "שמאל" כציון למיקום בקו הרצף הפוליטי נתונה לפרשנויות שונות. ניתן לומר עליה, בדומה למה שאמר סאקיני ב"בית התה של ירח אוגוסט" על הפורנוגרפיה, שגם טרמינולוגיה היא שאלה של גיאוגרפיה. אבל לא רק. היא גם שאלה של אידיאולוגיה. בעצם גם הפורנוגרפיה כך. פעם היה זה הימין בארץ שביקש להתחמק מהכינוי הזה, והמציא לעצמו את השם "המחנה הלאומי". היום "שמאל" הוא מלה גסה, ו"שמאלן" הוא ממש קללה – "אין שמאלנים, אין פיגועים".

אבל כאשר מבקשים לברר את המהות ההיסטורית של תווית השמאל, ניתן לומר במידה מסוימת של הפשטה והשטחה, שאף כי ראשיתה לכאורה נייטרלית, ומקורה בסדרי הישיבה של האסיפה הלאומית הצרפתית לאחר המהפכה הגדולה, הרי שכמעט מראשיתה שימשה ככינוי לאידיאולוגיות ולהתארגנויות פוליטיות של בני-אדם מן המעמדות הנמוכים, החשים עצמם מקופחים בחלוקת העושר הלאומי, ומבקשים לשנות את אופי החברה האנושית, את היחסים בתוכה ואת משטרה.

לא הכל ב"שמאל" מסכימים מה צריך השינוי להיות, וגם לא כיצד יושג. אבל באידיאולוגיה של השמאל יש יסודות משותפים של חתירה לסדר חברתי חדש, להטבת המצב האנושי, של סולידריות ושל הגנה על החלשים, של מאבק להעלאת שכרם ושיפור תנאי קיומם של העובדים, של חתירה לשוויון רב יותר, לצדק חברתי. והצדק החברתי גם הוא מבוסס על שוויון זכויות והזדמנויות, שצריך להיות מוענק לכל הפרטים בחברה. לאידיאולוגיה זו ניתן הכינוי "שמאל חברתי".

אבל ברוח זו של שאיפה להיטיב עם הכול, להנהיג שוויון וצדק, ליצור חברה אידיאלית המבוססת על רצון טוב, נתפש השמאל גם במימד הבינלאומי כמי שמבקש להשתית את היחסים שבין העמים על אותה תשתית של צדק ושוויון. לשם כך נחשב השמאל כמתנגד ללאומנות, למלחמות כיבוש ודיכוי ולפתרון סיכסוכים לאומיים בכוח, וכמעודד סולידריות בין העמים, במטרה ליצור צביון לא-אלים ליחסים ביניהם. כל אלה מתמצים פחות או יותר במושג המתינות המדינית, הקרויה גם בשם "שמאל מדיני".

באירופה הקלאסית נמזג השמאל החברתי עם השמאל המדיני, וכך נתבסס הכינוי "שמאל" גם לרוצים לשנות את הסדר החברתי ולהנהיג משטר של חלוקה שוויונית יותר של העושר הלאומי, וגם לחותרים לכך שמדינה תנהיג מדיניות של שלום עם שכנותיה.

מאבק הצומח מקיפוח

בשעתו היה קיים קשר בין מעמד הפועלים, בין השכבות המקופחות הנאבקות על תנאי קיומן, לבין מושג השמאל. מפלגות בעלות אידיאולוגיה שמאלית (מהפכנית או אבולוציונית) צמחו מתוך מעמד הפועלים, וליוו במהודק את מאבקיו להעלאת שכרם ולהטבת תנאי חייהם של הפועלים. מערכת הסמלים הסוציאליסטיים, הנפת הדגל האדום, שירת ה"אינטרנציונאל", האתוס והטרמינולוגיה המהפכניים, כל אלה היו משותפים, לפחות בארצות אירופה, ובעקבותיהן ביבשות אחרות, להוציא אמריקה הצפונית, גם לאיגודים המקצועיים וגם למפלגות הפועלים. לעתים היו בין פעילי מפלגות השמאל גם אישים שמוצאם משכבות הביניים ואפילו מהמעמד הקפיטליסטי, שהזדהו (בניגוד להכללה הפשטנית של מרקסיסטים מסוימים ש"ההוויה קובעת את ההכרה") עם האידיאולוגיה של השמאל. מפלגות הפועלים השתייכו ברובן למחנה המדיני המתון: מנהיגי המפלגות הסוציאליסטיות במערב אירופה הזהירו מפני המדיניות שהובילה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. ז'אן ז'ורס, הסוציאליסט הצרפתי שהקדיש את עשר שנות חייו האחרונות לניסיון למנוע את המלחמה ההיא, נרצח בידי לאומן יום לפני שפרצה. וולטר רתנאו, מנהיג המפלגה הסוציאליסטית הגרמנית, פעל, בניגוד לרצונם של הלאומנים הגרמנים, למילוי ההתחייבויות שקיבלה על עצמה גרמניה בחוזה השלום של 1919, ונרצח גם הוא בשל עמדותיו. השמאל ברוסיה הצארית התנגד להצטרפותה למלחמת העולם, ובמהלכה עשה כל מאמץ להוציאה ממנה, עד שניצחה המהפכה הסובייטית, והשלטון החדש מיהר לפרוש מהמלחמה ההיא.

הקשר בין האידיאולוגיה השמאלית לבין מעמד הפועלים נשחק ונותק מכבר. ברוב ארצות העולם כבר אין זהות בין מעמד הפועלים, על מפלגותיו ובעיקר איגודיו המקצועיים, לבין האידיאולוגיה השמאלית. התארגנות של פועלים למאבק לשיפור שכרם ותנאי עבודתם כבר אינה מלווה בהכרח במאמץ לשינוי החברה מעיקרה. בארצות הקפיטליסטיות המתקדמות נפתחו בפני רבים מהעובדים הזדמנויות לקידום אישי או קבוצתי, במסגרת החברה כמו שהיא, גם בלי מאבק מעמדי וסולידריות עם עובדים אחרים. ומן הצד האחר נעשו הגבולות בין מעמד הפועלים למעמד הביניים הרבה יותר נזילים, ופתרונות אישיים של חריגה ממעמד למעמד "גבוה" יותר נעשו הרבה יותר שכיחים. מקרים שבהם הצליחו פועלים לפרוץ לעצמם דרך למעמד העליון ולעשות הון רב הפכו אגדה, בעיקר בארצות-הברית, וסייעו לעידודה של אשליה שדרך זו פתוחה בפני רבים.

מבנה המשק המודרני נתן בידי קבוצות עובדים רבות אמצעי לחץ קולקטיביים להשגת הטבות ניכרות לחבריהן, בלי להיזקק לסולידריות עם אירגוני עובדים אחרים ובלי לנתב את מאבקן למאמץ לשינוי המבנה הכלכלי-החברתי הכולל. בארצות-הברית צצה תופעה של אירגוני עובדים הנשלטים בידי המאפיה, הדואגת גם להעשרת חבריה שלה, אבל גם להעלאה ניכרת בהכנסתם של העובדים המאורגנים בהם. גם בארץ מוכרת תופעה זו היטב, אם כי בצורה שונה, בהשפעה הנודעת לאירגוני פועלים "חזקים" הקשורים במונופולים ממשלתיים ומשיגים לעצמם הטבות בשל כושר המיקוח הייחודי שלהם.

יחד עם ביטול זהות זו בין מעמד הפועלים לבין האידיאולוגיה של שינוי מבנה החברה, נשחקה גם הזהות בין אירגוני הפועלים לבין המתינות המדינית. המאבק נגד מעורבותה של ארצות-הברית במלחמת וייטנאם נעשה בעיקרו בידי צעירים בעלי אידיאולוגיה שמאלית ממעמדות הביניים. לא אחת אירע בתקופת מאבק זה שפועלים התייצבו נגד הפגנות הסטודנטים, ובכמה מקומות גם פרעו במפגינים יחד עם כוחות המשטרה שנשלחו מטעם המדינה לדכאם. בארצות כבריטניה, ולא רק בה, כבר עשרות שנים קשה לזהות הבדלים במדיניות החוץ בין ממשלות "ימניות" לבין ממשלות "שמאליות".

ניתוק הזהות בין המעמד לאידיאולוגיה

הנסיבות המיוחדות ששררו בישראל (ולפני כן ביישוב העברי בתקופת המנדט) הביאו לידי כך שהארץ היתה מחלוצי ניתוק הזהות בין מעמד הפועלים לבין השמאל, בעיקר במובנה המדיני, אבל לרוב גם במובנה החברתי. בשנים שלפני הקמת המדינה התמקדו מפלגות השמאל, שבין תאריו הנלווים היה התואר "חלוצי", במאמצי הקמת הבית הלאומי. מאמצים אלה התבטאו בניסיון לבנות תשתית כלכלית לעצמאות מדינית. השמאליות שבמחשבה הייתה ביסודה זו: מכיוון שהיישוב היהודי מקים את עצמו לגמרי מחדש, ראוי שהחברה שהוא מקים תתבסס על יסודות שוויוניים יותר, ותיבנה כ"חברת מופת", חברה חדשה במובן המעין-סוציאליסטי שהיה מקובל אז באירופה, מובן שהיה הרבה יותר קרוב ל"נרודניקיות", תנועת "ההליכה אל העם" שצמחה ברוסיה, מאשר לתנועה המהפכנית הבולשביקית, שגם היא צמחה ברוסיה.

פה ושם השתתפו מפלגות אלה במאבקים להטבת תנאי חייהם של הפועלים, אבל תמיד ניתנה עדיפות לעצם בניין הבית הלאומי על המאמץ להשתתתו על יסודות שמאליים-סוציאליסטיים. אפילו התנועה הקיבוצית, שלכאורה הקימה דגם-אב של חברה שיתופית סוציאליסטית (שרמת השיתוף בה הייתה הרבה יותר גבוהה מזו שב"קולחוזים" הקומוניסטיים בברית-המועצות), ראתה את עיקר שליחותה בהעמדת מסגרתה לרשות "בניין הארץ". ה"חלוצים" קיבלו על עצמם מרצונם לרדת בתנאי חייהם, מתוך אמונה שהדבר משרת את המטרה של הקמת הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל. מטרה זו נתפשה כמשותפת לכל המעמדות ("ממעמד לעם"), ועצם קיומה לא נראה כמתיישב יתר על המידה עם מושג מלחמת המעמדות ועם מאבק הפועלים להטבת תנאי חייהם.

בהקשר זה שימשו הכינויים "ימין" ו"שמאל" ביישוב היהודי שלפני הקמת המדינה יותר כמציינים את הדגשים על אופיה של החברה החדשה המוקמת בארץ, אם תהיה "אזרחית" וקרובה לאתוס הקפיטליסטי או "פועלית" ודוגלת באתוס הסוציאליסטי. יותר עניין של סמלים מאשר של גישה לפתרון בעיות חברתיות עכשוויות. במאבק הלאומי ראה עצמו הימין נחרץ וקיצוני יותר, תוקפני יותר; השמאל ברובו נחשב למתון יותר ומוכן לחפש דרכי פשרה עם העולם הערבי. מכל מקום, אפילו מפלגה כמפלגת "השומר הצעיר", קודמתה של מפ"ם, שראתה את עצמה כמפלגת שמאל לכל דבר ואימצה את התיאוריה המרקסיסטית, דיברה על "תורת השלבים": שלב ראשון אמור להיות הקמת הבית הלאומי, ובו יהיה המאבק המעמדי חבוי; לאחר השלמת מפעל הקמת הבית הלאומי יבוא השלב השני, שבו ינהל מעמד הפועלים בגלוי את "מלחמת המעמדות", כפי שהוא מנהל אותה במדינות אירופה המבוססות, ויחתור להקמת משטר סוציאליסטי.

הניגוד בין האינטרס האישי לזהות הקולקטיבית

מפלגות השמאל לגוניהן השונים הקימו את הסתדרות העובדים כאירגון-גג. במסגרתה פעל איגוד מקצועי שניהל מאבקים לשיפור תנאי חייהם של הפועלים, אבל בצדו התקיימה "חברת העובדים". היא הקימה מפעלים כלכליים שכמה מהם נעשו מן הגדולים בארץ. התעשייה הכבדה הוקמה בעיקרה במסגרת חברת העובדים. רשתות התחבורה, החברות הקבלניות הגדולות, ושורה ארוכה של מפעלי עזרה הדדית, הגנה, ביטוח רפואי ואפילו מערכות חינוך והשכלה, פעלו במסגרת ההסתדרות. תפקידם של מפעליה הכלכליים והאירגוניים של ההסתדרות היה לשרת את הקמת המשק העצמאי של היישוב העברי בארץ ולהוות תשתית לעצמאות מדינית. מפעלים אלה הוצגו ברטוריקה ההסתדרותית גם כבסיס לחברה חדשה, אולי אפילו סוציאליסטית.

ההסתדרות אימצה לעצמה טרמינולוגיה שמאלית וסמלים סוציאליסטיים. על מפעלי ההסתדרות, סניפי קופת-חולים, המועדונים, בתי-הספר של "זרם העובדים" ואפילו "לשכות המס", וכמובן גם על מפעלי התעשייה הגדולים של "חברת העובדים", התנוססו בימי חג דגלים אדומים, אחד במאי היה יום החג הרשמי של ההסתדרות, ובכל טקס היו שרים גם את "האינטרנציונאל". אבל במרוצת הזמן הסתבר שהמפעלים הכלכליים והחברתיים של "משק העובדים", שהעסיקו חלק גדול מכוח-העבודה בארץ, מתנהלים על-פי עקרונות כלכליים-מסחריים המקובלים במשק הקפיטליסטי. בינם לבין הפועלים העובדים בהם, בתעשייה ובשירותים, נוצרה מערכת היחסים הרגילה המקובלת בין עובד למעביד. ונולד הפרדוקס, שאת המאבק המקצועי להעלאת השכר ולהטבת תנאי העבודה מנהלים הפועלים נגד מפעלים משקיים וגופים שירותיים הנמצאים, לכאורה, בבעלותם הקולקטיבית. הדגל האדום היה לדגלם של המעבידים – ולא של הפועלים.

וכך הביאו גם ההוויה של בניין המפעל הציוני וגם העובדה שהמשק הקפיטליסטי בארץ הוקם במידה רבה בזכות מאמציהם של מנהיגי תנועת העבודה לניכור בין מעמד הפועלים לבין נושאי הדגל של האידיאולוגיה הסוציאליסטית. לא עבר זמן רב וגם אידיאולוגיה זו דהתה עד כדי כך, שלא נותרה ממנה אלא מערכת סמלים ריקים מתוכן ומלווים בפרזיאולוגיה, שהאי-רלוונטיות שֶבָּה נוכח מציאות החיים של האוכלוסיה תרמה מצדה להמשך הניכור. המשוואה סוציאליזם = מעמד הפועלים – חדלה להתקיים.

חלקו השני של המאמר