הוותיקים שבחותמי "מכתב הטייסים" השתחררו מהשירות לפני 20 שנה.
הם לא הפכו לפעילים פוליטיים, כך שאין שחר להאשמה כאילו ביקשו לעשות רווחים
פוליטיים (על אף שהכל פוליטיקה). הנושא המצפוני בוער בעצמותיהם, ובעירה זו היא
כבוד לחיל האוויר ולצה"ל. מפקדים בחיל האוויר שמתריסים כנגד פניית החותמים
לתקשורת פוגעים בחיִל. הוויכוחים והתסיסה בטייסות נמשכים כמה חודשים. אם המפקדים
לא יָדעו – זה רע (מחוץ לחיל שמעתי את הדי התסיסה); אם ידעו ולא טיפלו – גם כן לא
טוב...
אולם החותמים פגעו במטרותיהם בגלל דרך הסירוב. לגבי הוותיקים אין משמעות
לסירוב (יסרבו למלא פקודות שלעולם לא יקבלו יותר, משום שאינם עוד טייסים פעילים);
אבל חתימתם נותנת לגיטימציה לאי-יכולת להפעיל צבא במשטר דמוקרטי, לגיטימציה לסרבני
פינוי מתנחלים מהצד השני של המפה הפוליטית. סרבנותם היא נזק למחנה השלום, ומצמצמת
את היכולת להשפיע ולמקד את הוויכוח.
אדם שפוי חייב לתמוך במטרות מאבקם של חותמי "מכתב הטייסים",
ובאותו זמן לגנות את הסירוב. זו לא פשרה בין עמדות. הגל התקשורתי בפעם
המי-יודע-כמה על שאלות הסירוב או אי-חוקיות פקודות – עבר. שאלות הפתרון לכיבוש
הממושך או דרכי הלחימה בטרור הפלסטיני נשארו ללא הוויכוח הציבורי שיכול היה לבוא
בעקבות "סערת הטייסים".
איך יקום מחדש תהליך של הֶסדרים לסיום מצב הכיבוש?
הסכם אוסלו קיים עדיין, וחלקים ממנו עדיין מכובדים על-ידי שני הצדדים
הלוחמים. התהליך שחותמי ההסכם ציפו להוביל – הוא שקרס. חולשת ההסכם איננה בפרט זה
או אחר שלו, אלא בתפישׂה שאפשר לדחות את הבעיות המרכזיות לסוף התהליך. רבין
ז"ל ניסה במשך שעות רבות לשכנע את חבריי ואותי שיש לבנות אמון ורק אחר-כך
לדון בעיקר. אולם החינוך הצבאי שהוא וחבריו העניקו לנו משך שנים רבות קבע כי תמיד
יש לקבל את מטרת-העל, וממנה לגזור את יעדי המשנה. בהסכם אוסלו רצו לצאת לדרך
הפוכה. עוד שנים רבות לפניו נדחקו המצדדים בדיון על "השאלות הקשות" –
ירושלים, סימון הגבולות, עתיד הפליטים (זכות השיבה) ועתיד ההתנחלויות – בנימוק שכל
קביעת עמדה תשמש נקודת התחלה במו"מ עתידי, וכי הסיכום ידרוש ויתורים גדולים
יותר ממדינת ישראל. לכן, היו אלה מנהיגוּת מפלגת העבודה ומרצ שמנעו דיונים! (חבריי
הציעו דיונים כאלה, שנדחו, וכשהמפלגות נגררו אליהם, נמנעו סיכומים בעלי משמעות...)
ניסיון מחודש לבנות תהליך שמתחיל ב"שאלות הקשות" נעשה בימים אלה
על-ידי עמי אילון וד"ר סרי נוסייבה. איני מכיר כוחות פוליטיים ישראליים
שלוקחים חלק בניסיון זה. חבל. כאשר תחושות המחנק וחוסר האונים גוברות, מתרבים
המפגשים בין אישים וקבוצות של ישראלים לבין דמויות שונות מהזרם המרכזי הפלסטיני.
הדיונים והסיכומים אינם מחייבים, אך חשיבותם היא לציבור הישראלי, ששואל – האם יש
מחנה שלום פלסטיני? האם יש פרטנר? דווקא שיחות מתוקשרות של פוליטיקאים מוּכּרים
תורמות מעט למטרה זו, בגלל חוסר האמון הבסיסי של ישראלים רבים במערכת הפוליטית.
הסכם ז'נבה, שסוכם ביוזמת יוסי ביילין, יאסר עבד-ראבו, הישאם עבד אל-ראזק
ואחרים, דומה מאוד להסכמים שנחתמו לפני עשור במפגשים בלתי-פורמליים (שלפעמים נאסרו
באותם ימים). התשובות לשאלת ירושלים, לתיקוני הגבולות ולהסדרת "זכות
שיבה" למדינה הפלסטינית בלבד, כאילו הועתקו מהסכם שבראש החותמים עליו מהצד
הפלסטיני עמד נביל שעת' לפני עשור. השינויים העיקריים קשורים להתנחלויות (שגדלו מאוד
בעשור האחרון). אז כהיום, הפוליטיקאים החותמים אינם חברי הממשלה או "ההנהגה
הקובעת" בכל אחד מהצדדים. צריך לקוות לטוב, ובאותו זמן להשתדל לנסות ללמוד
מניסיון העבר.
הרגשת "הזמן השאוּל" או המועד הקרֵב של "היסגרות חלון
ההזדמנויות ההיסטורי" מלווה רבים במחנה השלום. הפתרון האפשרי של שתי מדינות
שאין בו סימטריה אבל הוא היחיד עם תקווה – מאבד תומכים. רבים מהפלסטינים (כמו
הקיצוניים משני הקצוות בישראל) משתכנעים שהפתרון של מדינה אחת בין הים לירדן עדיף
מבחינתם: מדינה שבה בתחילה יהיה הרוב הערבי חסר זכויות בהכרח; מדינה שבה התהליכים
שעברו על דרום-אפריקה יהיו בלתי-נמנעים; ואזי – מדינה ש"תשים קץ לסיוט
הציוני" שרודף את הפלסטינים כבר יותר ממאה שנים. לכן הם מוכנים לראות
בהתנחלויות נכס להשקפתם. יוצא מכך, כי ההתנחלויות מונעות פתרונות של שתי מדינות,
ומקרבות פתרון שהוא הניצחון של הקיצוניים.
התהפכו היוצרות. מפעל ההתיישבות בשטחים הפך לנטל כבד על ישראל ולנכס בעיני
קיצוני הפלסטינים. מתי דיון זה יגיע לשולחן הישראלי במלוא כובדו? מחשבי החישובים
הדמוגרפיים מטעים בחיפושם אחר נקודת זמן שבה יהיה רוב ערבי ממערב לירדן: שלטון
בסגנון דרום-אפריקני, ובמובנים מסוימים גרוע יותר, כבר קיים בשטחים מאז שנכבשו
בשנת 67'.
אם הפתרון בעל הסיכוי הוא הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, נדרשים
שינויים פוליטיים, וייתכן שגם פרסונליים, בשני הצדדים, כדי שאפשר יהיה להגיע אליו.
ולדרכי ניהול המאבק הישראלי בטרור הפלסטיני יש חשיבות עליונה ביצירת התנאים לכך.
תהליך סיום הכיבוש ודרכי הלחימה בטרור קשורים האחד בשני. אין ספק שהפתרון חייב
להיות בסופו של דבר מוסכם. אבל איך מגיעים לכך בזמן סביר? לשמאל שעל סף הייאוש יש
שתי דרכים: כפייה בינלאומית של פתרון (בעצם אמריקנית, גם כשקוראים לזה
"פרוטקטורט בינלאומי"); והתקדמות על-ידי צעדים חד-צדדיים של ישראל.
סכנות הכפייה הבינלאומית גדולות מאוד, וניסיונות "קטנים" כבר היו לנו,
לכן אתרכז באפשרות השנייה.
כל תהליך יכול להתחיל בצעדים חד-צדדיים. הם מעוררים התנגדות בשני הצדדים,
ובמיוחד אצל הפלסטינים, אבל אם ינוהלו צעדים כאלה בתבונה – ההתנגדות תיחלש,
ובהמשכו של התהליך ישתלבו הצעדים בפתרונות שרבים תומכים בהם. בינתיים, ההצעות
בכיוון זה באו מ"האגף המתנשא" בשולי מחנה השלום, שכבר הוכיח את
אי-יכולתו.
הגדרה של חד-צדדיות איננה אומרת בהכרח שיש לעשות דברים ללא הידברות והאזנה
לצד השני; היא אומרת שמחוסר ברירה לא נמתין להסכמה בשלבים הראשונים. צעדים
חד-צדדיים כאלה יקדמו בתחילת הדרך, מטבע הדברים, פתרונות לבעיות הטרור. כנגד הטרור
הפלסטיני מתבקשים שני ערוצי פעילות, שיכולים להשתלב בפתרונות הפוליטיים (שהם כמובן
התשובה ארוכת הטווח): הפרדה פיזית ורוחנית בין הטרוריסטים לבין האוכלוסייה שבשמה
הם מנהלים את מאבקם; והפרדה בין הטרוריסטים לבין מטרותיהם, בינם לבין האוכלוסייה
הישראלית שבה הם רוצים לפגוע.
ניהול מאבק לקיום טוטלי של שתי הפרדות אלה על-ידי הגלייתה או השמדתה של כל
האוכלוסייה הפלסטינית אינו אפשרי ככלי בידי התנועה הציונית ואינו אפשרי במאה שלנו
בכלל. עשו זאת הרומאים כנגד המרד היהודי לפני קרוב לאלפיים שנה; ניסו לעשות זאת
באכזריות רבה גם הנאצים במאה שעברה. אפילו צעדים חלקיים, קטנים, בכיוון זה, הם
כריתת הענף המוסרי והפיזי של התנועה הציונית, סיום הציונות ויציאת ישראל ממשפחת
האדם.
גדר הפרדה בקרבת הקווים, ששני הצדדים כבר השלימו עמם ("הקו הירוק
בתיקונים קלים"), היא תרומה גדולה להפרדה בין הטרוריסטים לבין מטרותיהם.
פינוי התנחלויות (בתחילה ברצועה, הבלתי-חוקיוֹת והמבודדות עם אוכלוסייה של אלפים
בודדים) היא תרומה להפרדה זו וגם למוטיבציה של הפלסטינים להסיר תמיכתם
מהטרוריסטים. פינוי כזה הוא גם הקטנת ה"נכס שבהתנחלויות", למצדדי הפתרון
של מדינה אחת שתהיה בסוף התהליך פלסטינית. אם הפרדה זו תלווה במאמצים לאי-פגיעה
באזרחים כשלוחמים בטרוריסטים – יהיו לה תוצאות. שום מחבל, ויהיה הגרוע מכל, אינו
שווה הרוגים ופצועים מקרב החפים מפשע. כל פגיעה בחפים היא חומר דלק לתנועת מתאבדים
גדולה, וגם פגיעה קשה בנו ובבנינו. אם יִרבו פגיעות כאלה, ואם תתגבר אדישות
האחראים במערכת הביטחון, נפסיד את מיטב הלוחמים שעשו את ישראל למה שהִינָה.
צעדי ההפרדה יאפשרו הקלה ביטחונית (עד אפריל 2003 היו מעל 150 ניסיונות של
חדירת מחבלים מתאבדים מיהודה ומהשומרון; באותו זמן היו רק שלושה מכיוון רצועת עזה,
מוקפת הגדר השמורה). אך צעדים אלה הם בלתי-מספיקים. נדרש תהליך כלכלי-חברתי מקביל.
יש הכרח בהתחלת תהליך של תיעוש בשטחים. רק תהליך כזה יוכל להביא את ההפרדה
שבין האוכלוסייה לבין הטרוריסטים. כשיהיו נכסים, כשתהיה תקווה לפרנסה, יהיה הרבה
מה להפסיד. הטרוריסט שמחבל בכך יוקע ויירדף בביתו על-ידי חבריו. תהליך תיעוש יוביל
גם לשינוי דמוקרטי חברתי, ויעודד את התשובה לאיסלמיזציה, שמרחיקה כל פתרון. בתהליך
כזה אפשרית הקטנת הרגישות לפשרות קרקעיות עתידיות, משום שיש בו תלות קטנה יותר
בקרקע (מזו של חברה חקלאית מסורתית). מדינת ישראל יכולה להתחיל; הון בינלאומי יגיע
מאוחר יותר, בראשית הדרך בעזרת ממשלות ואחר-כך גם ממשקיעים פרטיים.
לפני 15 שנה הוכחנו ליצחק רבין, שר הביטחון דאז, שוויתור על חטיבת טנקים
חדישים בערך של כ-400 מיליון דולר והשקעת הכסף בתיעוש בשטחים ייתנו "יותר
ביטחון" לישראל בהשוואה לביטחון השולי מחטיבה משוריינת נוספת. אותו חשבון
אפשרי גם לגבי מרכיבים אחרים של תקציב הביטחון. גם בשנים השקטות והטובות פתרונות
מסוג זה נדחו, והיה לובי של תעשיינים שרצו "למנוע תחרות של מפעלים פלסטיניים
בתעשיות הישראליות".
אבל עדיין לא מאוחר. ב-20 השנים הראשונות לשהותנו בשטחים, ההכנסה לנפש
שוּלשה, וכל ענפי הכלכלה התרחבו (בעיקר כמובן, ההכנסה מעבודה בישראל), פרט למגזר
אחד: התעשייה והמלאכה נשארו באותו היקף הפעילות השולי שהיה לפני שנת 67'. היה זה
קוצר-מבט ולפעמים אווילות מצד כל ממשלותינו. בשלב מאוחר יחסית ניסתה מזלה תעשיית
הטקסטיל, הנדרשת לכוח עבודה זול. אולם חלקה עבר בהמשך בהצלחה לירדן או למצרים, וסגר
שעריו בטול-כרם או בחברון. בלי תכנון ממשלתי, שיש בו ויתור על עמדת ההגנה בטווח
הקצר על "בעלי זכויות" בישראל, שלפעמים היא הגנה על יבואנים ובמקרים
אחרים על ניסיונות תעשייתיים חסרי סיכוי כאן, לא יצמח התהליך הנדרש.
היום, לאחר השינויים שגרמה המלחמה בעיראק ובעקבות מיקוד בעיות הביטחון
בטרור, הצורך בשינוי קונספציה זועק ממש. לא תיעוש קולוניאליסטי, אלא דרך לשותפות
ולבעלוּת עתידית של פלסטינים; תיעוש שהצורך בו במגזר הערבי-ישראלי אינו פחוּת, אך
זהו כבר סיפור אחר.
תהליכים שתחילתם ללא הסכמה מלאה, של הפרדה מצד אחד ושל תיעוש במטרה לשינוי
כלכלי-חברתי במישור השני, נראים באֲפלה של היום כסיכוי הריאלי ביותר. עם התקדמותם,
יצמח הפתרון הראוי לשאלות המוסר הבלתי-אפשריות שעוררו "הטייסים"; יצמח
עתיד של תקווה.
