הייתי רוצה לפתוח במשל איראני: בשנים
76'-77' עבדתי כראש מדור איראן ב"מכון שילוח" (כיום "מרכז
דיין"). התבקשתי לכתוב מאמר המתאר את ההתפתחויות המדיניות, הפוליטיות, הכלכליות
והחברתיות באיראן בשנה החולפת. על בסיס המחקר שערכתי, הגעתי בקיץ 77' למסקנה כי
הקואליציה שתמכה בשלטון השאה באיראן התמוטטה, וכי שלטון השאה עומד בפני משבר קשה.
ראש מדור המחקר במוסד קרא לי לשיחה, ואמר לי שהמוסד אינו מחמיר עד כדי כך
בהערכותיו. כעבור מספר חודשים פרצה אלימות באיראן, והמצב הלך והידרדר. התבקשתי
להצטרף לדיון בין אנשי המוסד ומומחים אמריקנים בנושא. באותה עת, המוסד כבר הגיע
לאותה מסקנה שהגעתי אליה קודם לכן, אך האמריקנים סירבו באופן נחרץ לקבל את
טענותינו.
כעבור שנתיים נפגשתי באקראי עם אחד
החוקרים האמריקנים שנכחו באותו מפגש. בינתיים הופל משטר השאה, האייטולה חומייני
תפס את השלטון באיראן, והמהפכה האיסלמית ניצחה ניצחון כביר. שאלתיו מדוע סירבו
לקבל את הערכותינו, והוא ענה שאסור היה להם לחשוף בפנינו את העובדה שרבים ממנהיגי
המהפכה האיסלמית נשענו למעשה על כספים אמריקניים. ולכן הם היו בטוחים שהמצב בשליטה,
ולא זיהו שאנשי הקשר שלהם איבדו לחלוטין את השליטה על המתרחש. עד כאן המשל.
ההנהגה הביטחונית הפלסטינית מקבלת כספים
רבים מאוד מארה"ב, סכומים שמגיעים בסך-הכל עד ל-300 מיליון דולר. בו-זמנית נותנים
האמריקנים גיבוי רב לחלוקה של הטבות עסקיות מרחיקות לכת לקבוצות אינטרסנטיות
שונות, כדי להשיג את תמיכתן במאבק להרגעת המצב. הרושם המתקבל הוא שהאמריקנים לא
למדו שום דבר ולא שכחו שום דבר (כמו שקרה לבית המלוכה הצרפתי ממשפחת הבורבונים
לפני המהפכה הצרפתית ולאחר שחזרו לשלטון ב-1815).
בראייה הפלסטינית, המנהיגות והציבור
הפלסטינים מתמודדים עם דילמה: מחד גיסא, האינטרס הלאומי מחייב מאבק נגד הכיבוש, ואכן
השימוש בכוח נתפס כאמצעי לגיטימי; ומאידך גיסא, אם אכן האלימות הפלסטינית מונעת
התקדמות בתהליך המדיני, וגורמת באופן מרחיק לכת להפרת סדרי החיים ולתהליך של
התרוששות – אזי
המאבק נגד האלימות נחוץ להגשמת האינטרס הפלסטיני.
אם אכן המנהיגות הפלסטינית מחליטה
לעמוד בראש המאבק נגד האלימות ולשתף פעולה עם ישראל ועם ארה"ב נגד הטרור
הפלסטיני, נדרשים שלושה תנאים כדי להבטיח את לגיטימיות המהלך:
ראשית, חשוב ליצור רושם שלפיו אלה
העומדים בראש המאבק באלימות בצד הפלסטיני עושים את מלאכתם מתוך אינטרס לאומי
פלסטיני ולא מתוך אינטרס אישי.
שנית, חשוב שהמאבק נגד הטרור הפלסטיני
אכן יבטיח את השבתם של החוק והסדר לחברה הפלסטינית, ובכך ייתן ביטחון לא רק לעם
ישראל אלא גם לעם הפלסטיני.
שלישית, חשוב שהמאבק נגד הטרור יביא
לשיפור משמעותי ברמת החיים הירודה הנוכחית בקרב הפלסטינים.
שיטת חלוקת הכסף במטרה להשיג תמיכה
מתוך מערכת הביטחון הפלסטינית פוגעת בכל אחד משלושת המרכיבים. חלוקת הכסף יוצרת בנקל
את הרושם והתדמית שלפיהם הנאבקים בטרור הם מושחתים, ולכן באופן עקיף מעניקה
לגיטימיות מחודשת ל"לוחמים הקדושים" המסכנים את חייהם למען המולדת ללא
רווח אישי. אין זה חשוב שהמציאות היא לעתים קרובות אחרת, ושחלק לא-קטן מתוך קבוצות
המפעילות טרור עושות זאת כדי להשיג שליטה כלכלית באזורים שבהם הן פעילות. אך כפי
שבכל דבר, הצדק לא צריך רק להיעשות אלא גם להיראות, יש חשיבות עליונה לכך שמערכת
הביטחון הפלסטינית תוכיח לציבור שלה כי היא נקייה מכל רבב. שיתוף פעולה אמריקני-ישראלי
בנושאים כלכליים ועסקיים, כמו גם אינטרסים עסקיים משותפים שנוצרו בעבר בין אנשי
ביטחון פלסטינים לשותפיהם הישראלים – גרמו נזק אדיר, ואין סיבה לחזור על טעות זו
בהווה ובעתיד.
בנוגע לצורך להשיב את החוק והסדר
לחברה הפלסטינית, אשתמש גם כאן במשל איראני: ב-1919 בריטניה רצתה להחתים את איראן
על חוזה, ולצורך זה שילמה 200 אלף לירות סטרלינג לראש הממשלה, דמי רצון טוב.
כשהבריטים רצו לשכנע את חברי הפרלמנט האיראני לאשרר את החוזה, נאמר להם שאם כל
חברי הפרלמנט יקבלו סכום כמו ראש הממשלה – הם יצביעו בעד. מה המשל אומר? עידוד כספי יוצר אצל אלה שלא קיבלו
את החלק המגיע להם מהעוגה – או שלא קיבלו בכלל – התנגדות למהלך, ולכן מעודד הפעלת כוח, רק כדי שגם קבוצה זו או
אחרת יוכלו ליהנות מהמענק. לכן, ספק אם ניתן באמת בדרך זו ליצור חוק וסדר, וממילא מתן
הטבות לא-חוקיות מהווה על-פי הגדרה סתירה למצב כזה. התחושה הציבורית המתקבלת היא
שהמטרה אינה ליצור חוק וסדר לטובת הציבור הפלסטיני הרחב, ולכן נוצרת התנגדות
בסיסית למהלך.
בנוגע לשיפור רמת החיים, הניסיון
הפלסטיני מלמד שאכן הטבות לקבוצות קטנות פוגעות באופן ישיר ברמת החיים של הציבור
הרחב. שר האוצר הפלסטיני, סלאם פיאד, הוכיח בצורה נחרצת את אמיתות הדבר. באומץ לב,
בנחרצות ובתושייה רבה, שבר כמה מונופולים שניתנו בעבר לקבוצות קטנות. למשל,
מונופול הדלק הופסק רק לפני חודשים אחדים בצו ממלכתי מתחילת יוני, והתוצאה המדהימה
היא שמחיר הדלק ירד בצורה ניכרת, ושהכנסות הרשות הפלסטינית בתחום עלו פי ארבעה עד
חמישה. פיאד הדגים שניהול פיננסי נכון, על-פי החוקים המקובלים במערב, מאפשר שיפור
משמעותי של רמת החיים הציבורית. החזרה להטבות ולהיווצרות של קבוצות בעלות זכויות-יתר
בו-זמנית, מגבירה עוד יותר את ההתנגדות למהלך זה.
אין ספק שארה"ב וישראל רוצות
קודם כל להשיג ביטחון, שקט ויציבות. אך חשוב להבין שאין קיצורי דרך. מבחינת
ארה"ב והקהילה הבינלאומית, ישנה סכנה נוספת – עצם אמינותה של ארה"ב עומדת בספק. ביד אחת, הממשל האמריקני
גיבש את מפת הדרכים. מרכיב מרכזי בתכנית זו הוא רפורמה בממשל הפלסטיני, שתבטיח
ניהול תקין של הרשות. האמריקנים – בשיתוף פעולה עם הקהילה האירופית, האו"ם,
רוסיה ומדינות אחרות – הקימו מערכת שלמה, שתפקידה להתגבר על חטאי העבר ולאפשר הקמתם
של ממשל תקין, מערכת משפטית תקינה וקידום חיים פרלמנטריים סבירים. על-ידי חלוקת
כספים שנראית בלתי-חוקית, פוגעים האמריקנים בכל המהלך הזה. ואכן, אם הם עצמם אינם
לוקחים את הדרישה לרפורמות במינהל בצורה רצינית, האם אין זה מראה כי התייחסותם
למפת הדרכים אינה רצינית גם כן?
בעידוד אמריקני, התחיל משרד האוצר
הפלסטיני, תחת הנהגתו של סלאם פיאד, ליצור מצב, שלפיו כל הכנסות הרשות והוצאותיה עוברות
באופן בלעדי דרך משרד האוצר, בצורה שקופה וגלויה לכולם. חלוקת כספים ישירות למערכת
הביטחון הפלסטינית – שלא דרך משרד האוצר – פוגעת קשות בעיקרון השקיפות, החיוני גם במאבק
נגד הטרור, כדי למנוע הזרמת כספים לכיוונים בלתי-רצויים.
כדי להבטיח את הצלחת המאבק נגד הטרור,
הממשלה הפלסטינית תצטרך להראות לציבור הפלסטיני הישגים אמיתיים. נכון ששחרור
אסירים יוצר פופולריות רגעית ומסמן גם רצון להגיע להתחלה חדשה, אך חשוב מהם הוא
הפסקת המדיניות של לקיחת אדמות ומימוש ההתחייבות הישראלית לפנות את המאחזים שעלו
מאז מרץ 2001. בצורה פרדוקסלית, בניית הגדר בתוואי המוצג כיום אינה תורמת לביטחון,
אלא, בעצם, פוגעת בו. פלסטיני אחד אמר לי: "נכון שגדר טובה יוצרת שכנות טובה,
אבל קשה להניח שאימרה זו נכונה כאשר הגדר נבנית בתוך הבית של השכן".
כולנו יודעים שקל יותר לחלק כספים
מאשר לעשות את העבודה באמת. התייחסות רצינית ודאגה אמיתית לנושא הביטחון של עם
ישראל דורשות חריש עמוק יותר.
