הצורך בהסדר קבע

היום כבר מבינים כל הצדדים המעורבים, כי ההסדר הקרוי "מפת הדרכים" חסֵר בצורתו הנוכחית, ואין כל סיכוי שיוביל להסדר הקבע המיוחל.

אמנם יש לה, למפת הדרכים, יתרונות: היא צעד בכיוון הנכון, כאשר משתקפת בה ההכרה שלא יהיה פתרון אלא בעזרתה של מעטפת בינלאומית בהובלה אמריקנית. ניתן אף לומר שתפישׂת ה"מנדט" או ה"נאמנות" אומצה על-ידי האמריקנים: ג'ון וולף, נציגו של הנשיא בוש באזור, דמה בשהותו פה יותר לנציב עליון מאשר ל"שליח" במשמעות שדניס רוס היה – נתנו בידיו כלים של בקרה, פיקוח וקביעת אחראים להפרות.

הבעיה היא שכל אלה הם לעת עתה כלים "אווריריים" מדיי ומוקטנים מדיי, שיהיה צורך לעבות אותם בהמשך. ואכן, ג'ון וולף לא חדל לתבוע שיינתנו שיניים חדות יותר למנדט שלו, יותר משקיפים ויותר אמצעי בקרה ופיקוח. גם באמריקה החלו כבר להישמע קולות – זה של הסנטור ג'ון וורנר, יושב-ראש ועדת הכוחות המזוינים של הסנאט, למשל – התובעים לשלוח כוחות נאט"ו לשטחים. הגנרל ווסלי קלרק, מפקד כוחות נאט"ו בתקופת מלחמת קוסובו, הביע אף הוא דעה דומה.

הפלסטינים גם יכולים, בוודאי, להתברך בכך, שלמרות חולשותיה של מפת הדרכים, זו הפעם הראשונה שפורום מעצמות מקבל עליו התחייבות טקסית-כמעט להקמתה של מדינה פלסטינית. הדבר דומה להצהרת בלפור, בתוספת החותמת של הקהילה הבינלאומית כולה.

אך במפת הדרכים הזאת מוּבְנים חסרונות, שאם לא יתוקנו בהסדרים עתידיים בנחישות ובאסרטיביות – יובילו את התהליך להתרסקות בלתי-נמנעת, בדיוק כפי שקרה לתהליך אוסלו.

אכן, מתמיה כיצד התהליך הזה גורר את מחולליו לחזור שוב ושוב על טעויותיהם. מפת הדרכים שכפלה כמה מטעויות היסוד של אוסלו. שוב הונח לפנינו תהליך הדרגתי ומתפתח, אך כזה אשר – כמו באוסלו – אין בסופו פתרון ידוע-מראש לכל שאלות הסדר הקבע. ולכן מדובר במפת דרכים שכל צד מן הצדדים מאמין שהיא מובילה להסדר מסוג אחר ובמתווה שונה. ולמעשה, שוב מדובר במפה שאינה מובילה לשום מקום, ושאם לא יתלווה לה מנדט בינלאומי קשיח ומחייב ביותר, הרי היא בבחינת הזמנה עומדת לצדדים, להשפיע במעשים חד-צדדיים על אופיו של הסדר הקבע.

שבה והתקבעה במפת הדרכים הנחת הסרק, שהנתיב לשלום עובר דרך בניית אמון הדרגתית בין הכובש – מערכת פוליטית ישראלית מלאת סתירות פנימיות קשות, לבין הנכבש – עַם פלסטיני מוכה, מתוסכל, אובד תקווה, תוסס ומתמרד, מפולג בין זרמים פרגמטיים לבין מסגרות רבות-עוצמה של פונדמנטליזם איסלמי. לא ניתן בשום פנים ואופן לבנות אמון בין כובש לנכבש כאלה, אם לא נקבע מראש אופיו של הסכם הקבע, ולא נקבעים מראש צעדי המימוש ההדרגתיים המובילים ליישום ההסכם הזה. צעידה הדרגתית להסכם שאופיו בלתי-ידוע היא מתכון בטוח לפיצוץ ולקטסטרופה; צעידה הדרגתית להסדר ידוע-מראש היא עניין אחר לחלוטין.

תהליך הרפורמות הפלסטיניות הוא בדין חלק מובנה של מפת הדרכים, וכך ראשות ממשלתו של אבו-מאזן הייתה אכן תולדה שלה. אלא שסיכויי ההצלחה של האיש נטול הברק הזה, אבו-מאזן, לא היו גבוהים במיוחד מלכתחילה. הוא קיבל לידיו רשות פלסטינית שמוסדותיה, שמעולם לא היו כשירים ומוכשרים במיוחד, ותמיד הצטיינו בשחיתותם, התפוררו והתפרקו, ומערכת ביטחון שאיבדה את עמוד השדרה שלה כתוצאה ממכותיו החוזרות ונשנות של צה"ל. איש זה היה חסר כל בסיס פוליטי, אפילו בתוך מפלגתו שלו, הפתח, וגם לא הייתה לו שם סמכות אמיתית אל מול ארגוני השטח, שחלקם, כמו השהידים של אל-אקצה והתנזים, טבולים בטרור. המערכת ההיררכית בתוך הפתח התפוררה, וּודאי שאם היה שם מישהו בעל סמכות ומלה מלכתחילה, היה זה ערפאת, כמובן. אותו ערפאת, שהוסיף והצר את צעדיו של אבו-מאזן, ובכוונה מרושעת כינה אותו בכל הזדמנות בתואר הגנאי "קַרְזָאִי" (שמו של ראש ממשלת אפגניסטן), וראה בו בובה אמריקנית-ישראלית; ערפאת, שלא חדל מלזנב בראש ממשלתו, כשם שלא ינטוש בעתיד את השליטה על ההכרעות בעניינים ביטחוניים ומרכזיים כמו מפת הדרכים. החזקת האצבע על נצרת הטרור תהיה אחת הדרכים של ערפאת להכות באלה שהתיימרו לצמצם את סמכויותיו ואת מוטות השליטה שלו על המאבק הפלסטיני לעצמאות.

ממשלת ישראל אמנם עשתה צעדים ראשונים ונבונים, בתחום שחרור האסירים למשל. אך היא יכולה הייתה לתת כתף לאבו-מאזן, לוּ היה בה העוז והדמיון לצעדים מרחיקי-לכת, כמו שחרור מהותי-אף-יותר של אסירים ביטחוניים וכמו בלימה דרמטית של ההעדפות להתנחלויות, שלא לדבר על פינוי אמיתי וגורף של מאחזים. הפסקת משפטו של מרוואן ברגותי, ואף שחרורו, יכולים היו לתת לאבו-מאזן, שהיה בעל ברית חיוני, יתרון במערכה הקשה על השליטה בפתח ואף פתח לנטרול אפשרי של השפעתו המזיקה של ערפאת.

ערפאת. קרא לאבו מאזן בשם גנאי

אולם ממשלת שרון לא מצאה בתוכה את הדמיון ואת התעוזה למהלכים מן הסוג הזה. וכך, עם מרחב תמרון מצומצם כל-כך, ותחת צילו המאיים-תמיד של ערפאת זועם ומתוסכל, לא יכול היה אבו-מאזן לנהל מלחמה אפקטיבית בטרור של החמאס, של הג'יהאד ושל ארגוני השטח של הפתח. באֵילו נימוקים יכול היה אבו-מאזן לכבוש את לבם, אילו רצה לשכנעם להאריך את הפסקת האש, ועוד לאחר הפסקת ההודנה? המחוות ההססניות של ממשלת ישראל? הספקנות השורה בכּל באשר למידת נחישותו של הנשיא בוש לכופף את זרועותיה של ממשלת ישראל ערב הבחירות לנשיאות בארה"ב? הצעידה להסדר שאופיו מוסיף להיות עמום ואין כל ביטחון שהוא מספק את תביעות המינימום של התנועה הלאומית הפלסטינית? כל ניסיון להכריע בכוח את ארגוני הסירוב הללו היה נתפשׂ כבלתי-לגיטימי בדעת הקהל הפלסטינית, ויכול היה להוות מבוא למלחמת אחים שתקרע את החברה הפלסטינית מבפנים. מלחמת אחים לשם מה? ישאלו רבים. כדי לשרת את צרכי הביטחון של המתנחלים, כאשר אין כל ודאות שהתהליך הזה מוביל למה שהפלסטינים קוראים "סיום הכיבוש"? גם אבו-מאזן וגם איש הביטחון שלו, מוחמד דחלאן, נתפשׂו במקרה הזה כ"קוויזלינגים" ישראלים, משרתיה של מערכת הביטחון הישראלית נגד בני עמם שלהם, וזאת מבלי שיכלו להצביע על הישגים של ממש מידי קואליציית הליכוד–איחוד-לאומי–מפד"ל – היושבת בקריה בירושלים.

רבים חוששים כי שרון ירצה להתקדם בדרכו-שלו ממפת הדרכים הזאת, עד לשלב שבו תוקם מדינת פלסטינית בגבולות זמניים על משהו שבין 40 ל-50 אחוז מהשטח, ולהשאיר את המצב כך ליורשיו. לשיטתו, מדינה זמנית כזאת תחולל בנליזציה של הבעיה הפלסטינית, ותהפוך אותה לסכסוך גבול רגיל, כמו הסכסוך שבינינו לבין הסורים, למשל. סכסוך גבול כזה, ייתכן שכך מעריך ראש הממשלה, יכול גם להימשך שנים.

אם כך אכן סבור ראש הממשלה, כי אז הוא חתום על טעות תפישׂתית קשה, והוא חוזר על הנחת עבודה מטעה של הסכם אוסלו. גם אוסלו הקימה מדינה פלסטינית זמנית – הרשות הפלסטינית – וגם שם פעלה ההנחה שה"מדינה" הזאת תאמץ דפוסי קיום ופעולה "מדינתיים". היא, כמובן, תישא ותיתן עם ישראל על הסדר קבע, אך אם הצדדים לא יצליחו להגיע לעמק השווה, לא יהיה כל עניין ל"מדינה" הפלסטינית ה"יציבה", ה"מסודרת" הזאת, לשבור את הכלים ולחזור לדפוסי פעולה מהפכניים של טרור ושל תבערה אזורית. הדוגמא היא, לכאורה, שוב סוריה. הרי לך מדינה שאיתה יש לנו סכסוך גבול קשה. נשאנו ונתנו איתה כמה פעמים על פתרון סכסוך הגבול בינינו. אך, משהדבר לא צלח, הסורים, כמדינה בעלת שיקול דעת רציונלי, נמנעו משבירת הכלים, ויש להניח שבשלב כלשהו בעתיד נחזור איתם למשא-ומתן.

אלא שהנחה כזאת לגבי הסוגיה הפלסטינית היא הנחה מסוכנת, כפי שהוכח כבר עם קריסתו של הסדר אוסלו. ה"מדינה" הפלסטינית שהוקמה באוסלו לא אימצה בשום שלב היגיון פעולה של מדינה, ולא הפנימה את העניין שיש בדרך-כלל למדינה ביציבות, בפיתוח כלכלי ובסדר אזורי. מן הרגע הראשון היא פעלה כקפיץ מהפכני בחתירה חסרת סבלנות, גם אם מובנת, למימוש הכמיהה ל"פתרון צודק" לשאיפות הלאומיות של העם הפלסטיני. מידה כזאת או אחרת של התנהגות "מדינתית" נשמרה עד למשא-ומתן על הסדר הקבע, אם כי חשוב לזכור ולעולם לא להשכיח שטרור המתאבדים השתחרר כבר בימיהם של רבין ושל פרס, ומצב המלחמה עם ישראל היה לעובדה מוגמרת כבר לפני בואה של ממשלת ברק לשלטון. אך מרגע שדיוני קמפ-דייוויד לא סיפקו את תביעות המינימום של הפלסטינים, שָבה ה"מדינה" הפלסטינית למצב היסודי שלה כתנועה מהפכנית לשחרור לאומי, ששברה את כל הכלים בהכריזה מלחמת דמים נטולת רסן על ישראל. חשוב לאלה, שמא ראש הממשלה הוא אחד מהם, המאמינים כי ניתן לעצור את מפת הדרכים בשלב שבו תוקם מדינה פלסטינית על גבולות זמניים, לזכור את הלקח הזה של אוסלו, שהוביל היישר לאינתיפאדת אל-אקצה.

אסור לנו להתעלם מעובדה מרכזית אחת: על אף שבעיני הישראלים, הפלסטינים הובסו שוֹק על ירך באינתיפדה הזאת, ועל אף שמאז 1967 הם לא הוכו ולא נענשו מידיה של ישראל כפי שהוכו ונענשו מידיה של ממשלת שרון בשנים האחרונות, אין כל סימנים שמישהו בקרבם שינה כהוא-זה את תביעות המינימום שלו – גבולות 67', ירושלים ופתרון לבעיית הפליטים עם מרכיב כזה או אחר של זכות השיבה. גם אבו-מאזן לא שינה בעת כהונתו כהוא-זה את תביעותיו המדיניות, אותן התביעות שהפכו אותו בקמפ-דייוויד בבחינת אורח נטה ללון, שלא גילה עניין כלשהו בהצעות שהונחו שם על השולחן.

טעות נפוצה היא במקומותינו שהחלפת המנהיגות בצד השני משנה שינוי מהותי את מחירו של ההסדר. אולם שינויי המנהיגות משנים את הסגנון ואת הטקטיקה, והשינוי במהות, אם בכלל, הוא שולי ומזערי, לא כזה שיהיה בכוחו לשנות את ההתניות הקשות הפועלות בתודעת קואליציות המרכז-ימין הישראליות.

המבוך הפנימי הקשה שהאמריקנים נקלעו אליו בעיראק והצורך לשקם את סדר הדברים ביחסים הבינלאומיים שנשתבשו במהלך המשבר העיראקי – יחסים טרנס-אטלנטיים קשים, פגיעה קשה בנאט"ו, משבר באו"ם ובמועצת הביטחון, מתח גובר עם העולם הערבי – עשויים להביא את ממשל בוש, קרוב לוודאי שלא לפני הבחירות לנשיאות בארה"ב, לפעולה נחושה ולוחצת בסוגיה הפלסטינית. ואזי, אם יהיה קיים רצון למסלול שלום אמיתי, לא יהיה מנוס מהליכה שלמה וכוללת יותר מאשר מפת הדרכים, הליכה לפתרון בינלאומי קשיח. יהיה צורך אז לעבות ולהרחיב את תפישׂת המנדט הבינלאומי על שטחי הגדה והרצועה, מנדט שתהיינה לו שתי זרועות, זרוע מינהלית, שתסייע בבניין המוסדות הפלסטיניים ובהעצמת תהליך הרפורמות, וזרוע צבאית, כוח בינלאומי שיפעל לפירוק המיליציות ולמאבק על שמירת הסדר אל מול ארגוני הטרור. ה"מנדט" יצטרך כמובן גם לפקח על מילוי התחייבויותיה של ישראל.

אין, ולא תהיה, כמובן, לגיטימיות למהלך גורף כזה, אם לא ייקבעו מראש אופיו והמתווה של הסדר הקבע. רק על בסיס מתווה כזה יַקנו ארה"ב וקואליציות המנדט הבינלאומי את הלגיטימיות למשטר הנאמנות הכפייתי הזה שעליו אני מדבר, ואשר לוֹ אני מטיף. הלגיטימיות של המנדט הבינלאומי תיקנה במחיר נוסף: בבקרה ובמעקב הקשיח אחר מילוי התחייבויותיה של ישראל בדרך ליישום הסדר הקבע – הקפאה ופירוק התנחלויות, פריסה מחודשת של כוחות ונסיגה לקווים בפרקי זמן שייקבעו מראש, יישובם מחדש של פליטים בתוך המדינה הפלסטינית המוקמת והולכת ועוד פרטים רבים של הסדר מורכב, שכל מרכיב בתוכו, אם ישתבש, דיו לפוצץ את התהליך כולו. ולכן חיונית כל-כך הבקרה, וחיוני כל-כך הפיקוח הצמוד.

הסדר בינלאומי, שיַקנה לגיטימיות גורפת לסדר הדברים החדש בינינו לבין הפלסטינים, הוא אינטרס ישראלי עליון. ישראל היא מדינה חזקה, והיא תדע תמיד להגן על עצמה. אך בצורה פרדוקסלית, לא הפלסטינים, כצעקתם, הם הזקוקים להגנה בינלאומית; ישראל היא הזקוקה להגנה כזאת. אינני מדבר, כמובן, על הגנה צבאית במשמעותה הרגילה; ישראל אינה זקוקה להגנה כזאת. אבל היא זקוקה להסדר לגיטימי בינלאומי אל מול פרטנר מהפכני, שחוסר הסדר, חוסר היציבות, המאבק והתבערה האזורית הם כלי העבודה שלו. ישראל היא מדינה השואפת למודרניות, לאתוס של פיתוח ורווחה, קליטת עלייה ופיתוח טכנולוגיות. האתוס החיובי הזה יעמוד בסכנה אם תרבץ בשכנותנו חברה מהפכנית בעלת רגשות זעם ונקם וכמיהה לתיקון עוול. יש ביכולתה של ישראל המוכנה לשלם במתווה נדיב לגייס את הקהילה הבינלאומית לצדה, במקום להימצא בעימות חסר תוחלת איתה.