אסור לוותר על המאבק

בניגוד לסרבנות האפורה ההולכת ומתרחבת, הרי שהסרבנות הגלויה, הבוטה, המוכנה לשלם את המחיר, מעולם לא הצליחה לתפוס בישראל. עדר הפרות הקדושות הישראלי נפוץ מזמן לכל עבר, אבל ברפת שלנו נותרה פרה אחת, שמנה מתמיד וקדושה מתמיד – צה"ל. צה"ל הוא נקודת הקונצנזוס האולטימטיבית. הישראלי תופשׂ אותו כגוף היחיד המפריד בינו לבין החורבן. הפוליטיקאים מושחתים, הפקידים חסרי כישרון וחדלי אישים, העיתונאים רודפי סנסציות. הגנרלים אולי שאפתנים מדיי, אבל החיילים הם בנינו הטהורים, ומפקדיהם, כל עוד הם במדים, מפקחים על מלאכת הקודש היחידה שיש לנו – הביטחון, והם המוציאים לפועל בקדוּשה ובטהרה את התיאולוגיה הישראלית המכונה "תפישׂת הביטחון".

התפישׂה הזאת היא קצרת רואי, צרת אופק ופשטנית להפליא. אפשר לטעון שכוחה הוא אסתטי יותר מאשר פרקטי. משום שנחוצים או לא נחוצים, מועילים או לא מועילים מבחינת האינטרסים המדיניים – המִבצעים והפעולות והסיכולים, הממוקדים יותר-או-פחות, משמשים לנו מקור לגאווה גדולה, הוכחה לעליונות הכוח היהודי בעולם חורש רע. התחושה הישראלית העמוקה הזאת, של חוסר יכולת לבקר את הצבא ביקורת אמיתית ושל חשש קיומי-כמעט לפגוע בתדמיתו, היא שמסבירה את התגובה ההיסטרית למכתב הטייסים.

לכאורה, עוד מכתב נאיבי (כבר היו לנו שמיניסטים, והיו לנו קצינים), שחתומים עליו 27 איש בסך-הכל. למעשה: התקפה על קודש הקודשים. לכן מותר להתחמק ממילואים, אבל אסור להצהיר על סירוב. משום שההתחמקות נועדה להגן על הקונצנזוס, הסירוב – לערער עליו.

בישראל הסירוב הוא בעל אפקט זניח כמגייס פוליטי. הביקורת שהועלתה כנגד הסרבנים הייתה שהם עושים מעשה פוליטי. זה נכון: סירוב הוא תמיד אקט פוליטי, מכיוון ששאלות מוסריות נדונות ברשות הרבים לא במונחים פילוסופיים "חסרי פניות", אלא במונחים פוליטיים. החוק הישראלי מכיר בזכות לסירוב, או למעשה בחובת הסירוב, במקרה אחד: כאשר ניתנת לחייל פקודה בלתי-חוקית בעליל, כלומר פקודה שאין עליה מחלוקת, וממילא מדובר בנקודה צרה ביותר של הסכמה מקיר לקיר.

יש מעט מאוד נקודות כאלה. מעבר לנקודות הללו נמצא שטח אפור גדול של מרי אזרחי: כל אותם מקרים שבהם חיילים ואזרחים מוכנים לפעול בניגוד לחוק לא באזורי הקונצנזוס, אלא דווקא באזורי המחלוקת. מרי אזרחי פירושו סירוב לציית למרות שהפקודה אינה בלתי-חוקית בעליל ואולי אינה בלתי-חוקית כלל. נכונות כזאת יש בארץ רק בימין. לכל ברור שפינוי יישובים יגרור, במקרה הטוב, התנגדות פסיבית נמרצת וסירובים סיטוניים.

אבל השמאל הישראלי הוא עדין יותר. הוא אינו בנוי למרי אזרחי. העניין אינו שמירת החוק הקפדנית של השמאל; מדובר במשהו משמעותי יותר. השמאל הישראלי הוא קונפורמיסטי בצורה עמוקה, משום שזהותו התגבשה בשלטון ולא באופוזיציה. הוא תופשׂ את המדינה כמעשה ידיו, את השלטון כמקום הטבעי לו, ואת האופוזיציה כארץ גזרה. אנחנו לא יכולים לפגוע במדינה שלנו ובצבא שלנו ובמוסדות שלנו. זהותו של הימין, לעומת זאת, התגבשה באופוזיציה, והוא עדיין חש כבן חורג בשלטון. הוא אינו מזהה בין קונפורמיזם לבין פטריוטיות. אין לו בעיה לתקוף ולבקר ולעבור על החוק שלהם מבלי שהוא יחוש פחות פטריוטי בשל כך. חשבו על המתנחלים.

אין הכוונה שהשמאל הישראלי אינו עוסק במחאה; הוא עוסק בה כבר שנים רבות. אלא שמחאת השמאל לעולם אינה מהווה איום של ממש, משום שהיא צפויה לחלוטין ובלתי-מאיימת. אנחנו מתכנסים בכיכר ומשמיעים ססמאות. איננו משתמשים באלימות; איננו עוברים על החוק. השוליים הרדיקליים שלנו חלושים ודחויים אפילו על ידינו. אנחנו חושפים את האיום המקסימלי שאנחנו מסוגלים להוות. בהפגנות הימין יש תמיד תחושה שמעבר לקצה הקרחון הזה יש עוד הר שלם, מאיים הרבה יותר. זה חלק מכוחו.

בהחלטת הטייסים לבחור בדרך הסירוב יש לכאורה נכונות ללכת צעד קדימה ולהבהיר לשלטונות כי למדיניות שבה הם נוקטים יש מחיר, וכי המשך המדיניות הזאת ירחיב את הסרבנות. היא אמורה להיות קצה קרחון. אולם, כפי שטענתי לעיל, האיום הזה ריק מלכתחילה. לא רק שהניסיון הקודם לעורר תנועת סרבנות ("האומץ לסרב") התברר כבר כעקר לחלוטין מבחינה פוליטית, אלא שגם מידת האיום של ההתארגנות החדשה מוגבלת ביותר – רק מעטים מאוד מבין החותמים הם טייסים בשירות פעיל, וכמעט איש מהם אינו משתייך לקבוצה שאכן נדרשת לבצע חיסולים בשטחים. יתרה מזאת: כאשר הותקפו, מיהרו הטייסים החותמים לסייג את דבריהם כל-כך, שלא הרבה נשאר מן ההצהרה המתריסה המקורית. אם לא מדובר באקט מוסרי-אישי (והעובדה שהחותמים אינם מעוֹשי המעשים שכנגדם הם מוחים מעידה שלא בכך מדובר), אלא באקט פוליטי, נשאלת השאלה – מדוע לנקוט בפעולה שגם עושיה יכלו לדעת שהיא חסרת סיכוי?

במישור האישי אינני יודע כמובן מה התשובה, ולמען האמת אינני בטוח שהטייסים היו מודעים לחוסר התוחלת שבמעשה שלהם. התדהמה שבה הגיבו על הביקורת הציבורית מעידה שהיו להם ציפיות אחרות. אבל כתופעה חברתית מדובר במשהו אינדיקטיבי: בהחלטה לבחור בדרך העוקפת של מחאה על פני דרך המלך של הפוליטיקה.

התגובה המתבקשת, ההגיונית, למצב שבו מצא את עצמו השמאל מאז נפילת ברק, היא התארגנות פוליטית – בין במסגרות קיימות ובין במסגרות חדשות. אלא שמאז נפילת ממשלת ברק, השמאל שרוי בתרדמת. המשימה הלאומית הניצבת בפנינו היא יצירתה של אופוזיציה אמיתית לממשלת הדמים והייאוש של שרון וחבורתו. כרגע ישנן מפלגות אופוזיציה, אבל אופוזיציה? – יוק. שקט, יורים. צריך לבצע שינויים רדיקליים בהנהגת המפלגות שכשלו ובסדר היום הפוליטי שלהן, או, אם הדבר לא יצלח, לייצר אלטרנטיבה. אבל האופציה הזאת אינה קוסמת לאנשי מחנה השלום לשעבר. להצטרף היום לשמאל פירושו להיאבק בשלטון ולא ליהנות ממנעמיו, לבנות בסבלנות משהו שיניב פירות בעוד כמה שנים. אבל אצלנו אין סבלנות. מי שדבק בחיידק הפוליטי בחר בפוליטיקה המקומית, שם צלחה דרכם של מועמדים מהשמאל. קשה עוד יותר היא תחושת הרתיעה מן הפוליטיקה בכלל והאכזבה מן הפוליטיקה של השמאל שהובילה אותנו, בהנהגתו של אהוד ברק, אל עברי פי פחת. היינו שם, ניסינו את זה, זה לא יילך. שרון אכן מוביל לאסון, אבל לפחות זאת לא אחריותנו.

קשה היום לפעול פוליטית, קשה ולא מלהיב, והסיכויים להצלחה מהירה קלושים. נדמה שהשמאל הישראלי ויתר על האופציה הזאת. כרגיל אנחנו נרתעים מתהליכים ארוכים ומלוכלכים. ברגע האחרון יצוץ בוודאי איזה גנרל נקי-כפיים וכריזמטי. ומה אז? נו כן. עד אז יחושו יותר ויותר אנשים ניכור הולך וגובר מן המערכת שבה הם חיים. אנחנו מתרחקים, אפוא, מן הקונצנזוס, אבל רק בצעדים קטנים וטהורים, הירואיים ובלתי-אפקטיביים. אנחנו מדברים על הגירה, חיצונית או פנימית, על התרחקות מרשות הרבים. זה מזכיר קצת את התנהגותם של החילונים בירושלים. הירושלמים נואשו מן המאבק מראש. ביום הבחירות נשארו בבית. במקום להיות אופוזיציה לוחמת – הותירו את השלטון לאחרים.

מדינת ישראל נאבקת היום על עתידה. השאלה איזו מין חברה נהיה במאה השנים הבאות תוכרע בעשור הקרוב. אסור לוותר מראש על המאבק. גורלה של מדינת ישראל ייקבע בזירה הפוליטית. את המאמצים צריך לרכז שם. ישנם רגעים שבהם פועלים למען ספרי ההיסטוריה, משום שהמערכה כבר הוכרעה. אנחנו עדיין לא שם, אבל אם לא נפעל עכשיו – לא ירחק היום ונהיה.