כאשר בשלהי
1948 התכנסה בהיכל-שאיו שבפאריז העצרת הכללית של האו"ם למושב מיוחד, שנועד
לעסוק בעיקר בדרכים לסיום הסכסוך המזוין בארץ-ישראל, כבר ברור היה שמדינת ישראל בת
חצי השנה גברה על הצבאות הערביים שקמו עליה לכלותה. ברור היה גם שמובטחת לה תמיכתה
הנחושה של ברית-המועצות, ככל שתבקש לשמר או אף להרחיב הישגים טריטוריאליים. לא
לחינם, דומה היה, סובבו בכבישיה המשובשים של המדינה הגמדית כלי-רכב צבאיים
למודי-קרב, שעליהם התנוססו בצהלה הכתובות "אקספרס תל-אביב – קהיר" או
"אקספרס ירושלים – רבת-עמון".
הגדיל
לעשות, כמדומה, גיליון חד-פעמי של עיתון בשם "אלף", שצץ והופיע יש-מאין
באותם ימי-עצרת ממש, ועל מאמר ראשי (בלתי-חתום) שבעמודו הראשון התנוססה הכותרת "בשערי
ארץ הפרת". הייתה זו הופעתם הגלויה הראשונה של "העברים
הצעירים" (אלה שנודעו יותר, ולא לטובה דווקה, בכינוי
"כנענים"), והעיתון עצמו היה "חד-פעמי" לפי שבאותם ימים
ראשונים עדיין הייתה הופעה קבועה של דבר-דפוס מצריכה רשיון מטעם השלטונות, שלא
מיהרו להעניקו. העורך הרשום היה פלוני אהרן אמיר (כשמו של כותב הדברים האלה כאן
מקץ 56 שנה), ואילו בעל המאמר הראשי האמור, ומי שרוחו וידו היו כמעט בכל מה שנדפס
באותו גיליון, היה אביהם הרוחני של ה"כנענים", אוריאל שלח, איש כבן 40,
שכבר אז נודע יותר כיונתן רטוש.
מיד עם
צאתו של "אלף" לקיוסקים אסר הצנזור הצבאי על כל העיתונים במדינת ישראל
להזכיר את הממזר החד-פעמי הזה ולדבר בו מטוב ועד רע. סיבת הצו, שמקבליו מילאו
אחריו בקפידה, כולם כאחד, הייתה ספק מדינית ספק דיפלומטית. משעה שנתהפך הגלגל
בחזיתות המלחמה לטובת צה"ל, פיתחו אויביה ומשטיניה של מדינת ישראל את הטיעון שניצחונותיה
הצבאיים מעידים על שאיפות התפשטות תוקפניות, ולא עוד אלא שהיא עתידה לשמש ראש-גשר
לחדירה סובייטית לאזור. הופעתו של עיתון עברי המבליט את הקביעה כי אכן "יש
יסוד איתן לאמונה שהמלחמה שבה אנו עומדים תסתיים בניצחוננו הצבאי", וכי אף
"מותר לנו להניח כי לבסוף תובטח שליטתנו על 'חבל מערב הירדן'", היה בה
לכאורה כדי לחזק את הדימוי המסוכן ההוא.
ואם לא די
היה בכך, הרי נאמר בהמשך אותו מאמר (שומו שמים!) ש"לא על החבל הזה [של
מערב-הירדן] נטושה המערכה" אלא שבעצם "הבעיה מעיקרה היא בעיית ארץ
הפרת", זו הארץ "המשתרעת משולי רמת איראן ועד גבולה המזרחי של מצרים",
והיא הארץ ש"עליה ועל דמותה, על עתידה, אנחנו נלחמים, אם ביודעים ואם
בבלי-הדעת". והלא דעת לנבון נקל שכבר אז העדיפה ישראל הרשמית לטפח את הדימוי
של "שמשון המסכן" – אם מתוך הרגשה מורשת ומושרשת של "תולעת
יעקב" – ובתוך כך לטשטש ולהבליע את הסכנה שעשויים לראות בה הגורמים האחרים
הקיימים ופועלים בזירה.
ארץ-הלב של
המזרח התיכון
אכן, באמצע
המאה שעברה אך טבעי היה זה שיפטור אדם מן היישוב במשיכת-כתף חידוש הזוי ותמוה
כ"ארץ הפרת", מה עוד שכבר השתגר אז השימוש ב"קשת הפורייה" או
"הסהרון הפורה" כשם לחבל הנדון. אולם המאורעות שהתרגשו ובאו מאז קמה
מדינת ישראל בקרן דרום-מערב של החבל – ובפרט אירועי רבע-המאה האחרון, מאז החלה
תורכיה להיערך לבניית הסכרים הגדולים על מקורות הפרת שבתחומיה, ומאז נעשה משטרו של
סדאם חוסיין בבגדד שבט-זעם בידה של וושינגטון (עד שנעשה שק-החבטות שלה) – מצדיקים
לכאורה את הסבת המונח הזה על החבל שהוא "ארץ-הלב" בגיאופוליטיקה של המזרח-התיכון.
אזור
המזרח-התיכון (לרבות ארץ-הלב) תופס שטח של כשישה מיליון ורבע קמ"ר, והוא מונה
כיום קרוב ל-300 מיליון נפש. ארץ-הפרת, התופסת 9% משטחו, מחזיקה יותר מ-20%
מיישובו, ובה חלקה של ארץ-הנהריים הוא לא פחות מ-60% מן השטח וקרוב לחמישית מהתושבים.
וכשם שאין ספק בהשפעה הדרמטית שתהיה להמשך התבערה הזו ולתוצאותיה על עתיד החבל
והאזור (ועתידנו שלנו בתוכם), כך גם אין ספק בהשפעתה על עתיד מעורבותה של מעצמת-העל
בחלק-עולמנו זה; ואולי אף על עתיד הציביליזציה ככלל.
בסיפוק רב
עקבה ישראל, היכולה להיחשב "ליבתה" של ארץ-הלב של המזרח-התיכון, אחר מסע-הניצחון
של צבאות הקואליציה בעיראק באביב אשתקד, כשם שהזדהתה עם חדוות הישגיהם של
האמריקנים כשחיסלו את שני בניו המפלצתיים של סדאם חוסיין, וכאשר חשפו לאחר-מכן את
הרודן עצמו במחבואו העלוב. בבת-אחת כמו סרה מעליה אימתה של חזית מזרחית פעילה, אשר
מימים-ימימה הטרידה את ממשלות ישראל ואת מפקדי צבאה.
מאופוריה לחלום-בלהות
אך לעינינו
מתחלפת האופוריה בחלום-בלהות. צהלת הנגאלים מתחלפת בשוועת נדכאים, בעוד תכניות
ארוכות-טווח של הגואל האדיר והנאור לעיצובה של מדינה פדראלית פורחת, יציבה ושוחרת
שלום בארץ-הנהריים (שגם תכניס רווחים מדיניים ומשקיים) מתחלפות בתכניות חירום
לדיכוי חסר-תוחלת של התקוממות רבת-פנים, קנאית ורצחנית.
כלום חוזים
אנו עתה בנקמתם של האלים על יוהרתה ורום עיניה של מעצמת-העל? והאם נגזר על גבירים ואבירים
"צלבנים" מגדות המיסיסיפי וההדסון לשקוע במדמנה המוסלמית שבין נהר פרת
לנהר חידקל?
בדיעבד
מתקבל הרושם שהכישלון האיום המצטייר שם עתה אינו אלא פועל-יוצא משורה של הכרעות וושינגטוניות
שגויות ואומללות, שתחילתן עוד לפני 13 שנה, בתום מלחמת המפרץ הראשונה, אם לא קודם
לכן, כאשר מתוך שיקולי-על "גלובליים" פקד בוש-האב שלא למצות את הניצחון המוחץ
ולא לעלות על בגדד כדי לכונן שם באחת מימשל עיראקי "מערבי" (כמטרתה
המוצהרת של מלחמת המפרץ מס' 2!). הכוונה הייתה להשאיר את הרודן העיראקי על מכונו,
כדי למנוע אגב כך את התעצמות הרפובליקה המוסלמית של איראן, ומן הסתם גם להבטיח את
בחירתו השנייה של הנשיא בסוף אותה שנה. הכרעה אומללה זו הניבה מצדו של סדאם,
טבח אכזרי (וצפוי) בשיעים של הדרום, ומצד וושינגטון – מדיניות של סנקציות, פיקוח,
הרעבה ובידוד נגד עיראק, בצירוף עם "בלימה כפולה" כלפי עיראק ואיראן
כאחת.
אף לאחר
שבחרה וושינגטון ביודעים להשאיר בידי הרודן העיראקי את השליטה בארצו, הייתה היכולת
בידה להוביל קו של פיוס אמיתי ומעורבות בינלאומית בשיקום הארץ, לתפארת המשק
האמריקני מכאן והאזורי מכאן, ולביצור שלום-אמת בארץ-הפרת כולה – בהתבסס על מערך
אסטרטגי תורכי-ישראלי-ירדני-עיראקי, שיאפשר את חידוש ריבונותה של לבנון ויבשר
מהפכה ביחסי עיראק וישראל, תוך חידוש זרימת הנפט העיראקי לחיפה. לא סוד הוא שמצד
בגדד (כמו גם מהצד הישראלי) לא חסרו איתותים לנכונות (שלא לומר כמיהה) להסדר ברוח
זו.
מכשלת
הבלימה הכפולה
תחת זאת
העדיפה ארה"ב לדבוק ב"בלימה הכפולה", שפירושה היה הקפאת המצב והכבדת
סבלה של האוכלוסייה בעיראק. בזאת רק חיזקה הן את ההזדהות העממית עם משטר הבעת' והן
ואת יכולתו המניפולטיבית של זה. ואם אין די בכך, גם קירבה אותה בלימה כפולה את שתי
היריבות ה"בלומות", איראן ועיראק, ובמידה לא מעטה תרמה להידוק שיתוף
האינטרסים בין הנהגותיהן; בד-בבד עם זה אף החריפה את החיכוך בין מעצמת-העל לבין
"בעלות עניין" אירופיות.
גם
משהחליטה וושינגטון על מעשה-רב למיגורו של סדאם חוסיין, לא עלה בידה לגבש לה עמדה
"בין-משרדית" באשר לניצול הניצחון הצבאי ומיצויו. ככל הנראה, נעלם ממנה
שלא על ערים ונמלים תתנהל המערכה האמיתית, ולא על צמתים ומרכזי שליטה, כי אם על
נפשותיהם של בני-אדם; וכי למערכה זו לא יצלחו שבי-גולה מהודרים ומתוקשרים, אלא
יידרשו לה אישים שיוכלו לגלם צירוף של לגיטימיות, כריזמה וחזון באריזה מסורתית
ומודרנית כאחת.
צירוף
אידיאלי כזה יכלו האמריקנים למצוא כמעט רק באמיר ההאשמי, חסן בן-טלאל, שרכש לו
ניסיון מדיני ומימשלי עשיר ומכובד בעשרות השנים שבהן נודע כיורש- העצר הירדני. זהו
איש אמין ואמיץ, שקול ומעורר כבוד, שיכול היה לסמל את חידוש הלגיטימיות של השושלת
שמלכה בעיראק ושל התחוקה שעליה הושתתה, לפחות להלכה, מ-1926 ועד הפיכת-הדמים ביולי
1958. אילו סמוך לאחר כיבוש בגדד הבירה היה חסן עולה שם על כס המלוכה, באישורה
החגיגי של עצרת נכבדים מקומיים (דוגמת זו שהתכנסה ב-1949 ביוזמת אביו המנוח עבדאללה
ביריחו), היה לו סיכוי רציני לגייס תמיכה עממית נרחבת, לאחות קרעים ולהעלות את
הארץ על הדרך לריבונות, יציבות, הרמוניה ושיגשוג – ובתוך כך אולי גם לשאת שלום
לקרוב ולרחוק בארץ-הלב של האזור.
מהצלחותיה
של מעצמת-העל בעיראק ניבנה בלי ספק גם אנחנו, שליטי ליבתה של
ארץ-הפרת. אך גם את מחיר מחדליה שם, עד עתה ומעתה והלאה, אנו צפויים לשלם.
אכן, שילוב
גורלותיהם של יושבי ארץ-הפרת כולל גם אותנו בקרן דרום-מערב שלה. אם נרצה ואם לא נרצה.
אם נבין ואם לא נבין.
ומוטב
שנבין, וניערך כיאות.
ולא רק
בכוח אלא גם במוח.
מאמרים נוספים בנושאי חוץ
