התוצאה המשמעותית ביותר של בחירות 2003 הייתה הצלחת הליכוד להשיג כשליש מהמושבים
בכנסת ה-16 ולהפוך למפלגת שלטון גדולה, הממוקמת במרכז המפה הפוליטית. המשא-ומתן
הקואליציוני הביא להקמת ממשלה הנשענת על רוב של 68 מנדטים בכנסת: הליכוד, עם 40
חברי-כנסת, ממוקם בין שתי מפלגות מימינו, האיחוד הלאומי עם שבעה מנדטים
והמפד"ל עם שישה מנדטים, ומפלגה אחת, שינוי, עם 15 מנדטים, משמאלו. זוהי
קואליציה המבוססת על "נוסחה מרכזית". גודלו של הליכוד, מיקומו האידיאולוגי
והתשלומים הקואליציוניים הנדיבים שחילק לשותפיו יצרו את התחושה שיציבות הממשלה
תישמר לאורך ארבע השנים.
מכיוון שממשלה היא גם קואליציה פוליטית וגם גוף הקובע מדיניות ציבורית, הרי
שההרכב הקואליציוני הנתון יוצר ציפיות באשר למדיניות הציבורית הצפויה של הממשלה.
ההרכב הפוליטי של ממשלת שרון השנייה (הממשלה ה-30 מאז קום המדינה) תאם לשני קווי
מדיניות מרכזיים: האחד, מדיניות לאומית של סטטוס-קוו, או למעשה קיפאון מוחלט בתחום
המדיני – הקואליציה קמה ערב המלחמה בעיראק, בעיצומה של אינתיפאדת אל-אקצה, ובאופק
לא נראה היה סיכוי רב להתקדמות של ממש בתהליך המדיני. קו המדיניות השני היה יצירת תכנית
כלכלית הכרוכה בקיצוצים ובגזירות, וזאת בתקופה של מיתון עמוק ומתמשך.
התחזית של קיפאון בתהליך המדיני איפשרה את כניסת מפלגות הימין, האיחוד
הלאומי והמפד"ל, לקואליציה. גם שינוי (להבדיל ממפלגת העבודה) לא ראתה בעיה
להיות שותפה בממשלה שאין לה אופקים מדיניים. אשר לתכנית כלכלית הפוגעת בשכבות
החלשות ובמדיניות הרווחה, גם היא לא הרתיעה את שינוי – מפלגת "שכבות
הביניים" – מלהיכנס לממשלה. מול אלה התקשו מפלגות כמו ש"ס ועם אחד להיות
שותפות לממשלה המקדמת תכנית כלכלית אנטי-חברתית, מה גם שהליכוד לא שש להכלילן
בקואליציה, במיוחד נוכח רצונו בשותפות עם שינוי, כמעט בכל מחיר.
ראש הממשלה שרון. ומה יקרה אם הוא יישאר לבד? |
בשבועות אלה, כאשר הממשלה מתחילה את שנת כהונתה השנייה, נראה שיציבותה
מתערערת, בעיקר בשל חוסר יכולתה להתמיד בקווי המדיניות הציבורית שעליהם הייתה
מבוססת הקמתה. התכנית הכלכלית התַקיפה אמנם יצאה לדרך; אולם השינוי העיקרי התחולל
בתחום המדיני, אשר התעורר מקיפאונו. ראשית היה זה הלחץ האמריקני שהופעל על ראש
הממשלה אריאל שרון ועל הליכוד לקבל את תכנית "מפת הדרכים"; אחר-כך הגיעה
"תכנית ההתנתקות" מבית היוצר של שרון עצמו. שתי התכניות הללו מסכנות את
יציבות הממשלה, שכן מפלגות הימין לא יכולות להישאר בה לאורך זמן, בעיקר אם ייעשו
צעדים מעשיים כמו פינוי מאחזים והתנחלויות.
בינתיים נשארות האיחוד הלאומי והמפד"ל בפנים, בעיקר כדי לא לאפשר את
כניסת "העבודה" במקומן (משל לעקור לחברך עין ולעצמך שתיים). אולם אם יִכלו
כל הקיצין מבחינתן, והן יפרשו, אזי תהפוך הממשלה לממשלת מיעוט, שעל ההסכם הקואליציוני
שלה יישארו חתומות שתי מפלגות, המייצגות רק 55 חברי-כנסת.
אולם פינוי התנחלויות ונסיגה משטחים נוספים יגרמו גם להיווצרות סיעתיוּת
פנים-מפלגתית מובהקת בליכוד. בנימין נתניהו יחתור להנהיג את מתנגדי הקו המדיני
המתון, אם כי הסיכויים שיפרוש מהליכוד הם קטנים, שמא יאבד את הסיכוי לרשת את שרון
כראש ממשלה. מאידך גיסא, אהוד אולמרט, נץ ותיק ממצודת שוני, מתבטא פתאום כיונה,
משום שהוא חייב לתפוס – במאבק ההישרדות הפנים-ליכודי – את הצד שממול לנתניהו. ובמקביל
למאבקי הירושה, יכולים להחליט על פרישה מהליכוד, תחת לחץ מדיני מתון, גם נצים
ותיקים שאין להם אספירציות מנהיגותיות, כמו עוזי לנדאו.
ואין לשכוח כי גם בשינוי מתגבשים שינויים. כל עוד לא היה תהליך מדיני, ישבו
חבריה על הגדר; אבל כאשר התחיל התהליך, התחילו גם בשינוי רחש ובחישות. לאחר שנה
בכנסת, מגלים חבריה כי צלו של טומי לפיד פחות מאיים עליהם, והם מהססים-פחות להשמיע
את קולם בענייני דיומא, גם על חשבון היחסים הטובים עם ראש הסיעה. אולם הרוב בשינוי
הוא עדיין שמאל, ולכן – וגם משום שלא תרצה לראות את ש"ס תופסת את מקומה – לא
סביר כי תמהר לנטוש את הקואליציה.
מה צריכה מפלגת העבודה, מפלגת האופוזיציה הראשית, לעשות במצב העניינים הזה?
ראשית היא צריכה להעניק "רשת ביטחון" לממשלת שרון בהצבעות מדיניות
בכנסת. בשלב הבא, אם אכן תהיה התקדמות ממשית בתהליך המדיני, ואם אמנם תהפוך הממשלה
לממשלת מיעוט נוכח פרישת מפלגות הימין, הרי שעל "העבודה" לשקול מספר
אפשרויות, ובהן הקדמת הבחירות הכלליות (על "העבודה" לתת קדימות לצעד
שכזה); או לחלופין הצטרפות לממשלת אחדות לאומית. בממשלה כזאת – שלא כמו בסיבוב
האחדות הקודם, שבו לא נודע כי באה אל קרבה – עשויה להיות ל"עבודה" השפעה
אמיתית, ואולי אף מכרעת, על המהלכים המדיניים והכלכליים. בהצטרפות לממשלת אחדות
לאומית תבהיר "העבודה" את "מרכזיותה" כמפלגה (להבדיל מתדמית
של מפלגת שמאל). בממשלה עצמה עשויה "העבודה" להפוך לשותפה הבכירה של
הליכוד, להאפיל על מפלגת שינוי ואף להחלישה.
הצטרפות לממשלה אחדות היא בעייתית, שכן אין זה פשוט וקל לשקם מפלגה במסגרת
קואליציונית. האם תוכל "העבודה" להתמקם וליצור זהות אידיאולוגית במרחב
שבין השמאל לבין הליכוד? אם מפלגת העבודה לא תשתקם במהלך כהונתה של הכנסת הנוכחית,
היא עלולה להתרסק.
גם אם תחליט מפלגת העבודה שלא להיכנס לממשלה, עליה להימנע מפסילה מוחלטת של
נוסחת ממשלת האחדות הלאומית. הציבור הישראלי, במיוחד בעת משבר, רואה בפסילה
עקרונית של ממשלת אחדות גישה מפלגתית צרה, התנשאות ואפילו חוסר-נאמנות למדינה.
"העבודה" צריכה להצהיר שהיא תומכת באורח עקרוני בממשלת אחדות, אלא
שהליכוד ושינוי אינם מתכוונים לקדם את נושאי תהליך השלום, הכלכלה והחברה במסגרת
ממשלה כזאת, ולכך "העבודה" לא תצטרף אל הממשלה. צריך להסביר לציבור
ש"העבודה" רוצה לקדם מדיניות, ואינה מחפשת כיסאות סביב שולחן הממשלה.
נוכח קשיי הממשלה, נוצרת למפלגת העבודה הזדמנות לתפקד כמפלגת אופוזיציה
רלוונטית. כך גם תוכל להשתקם פוליטית, ולהיות רלוונטית לציבורים רחבים באוכלוסייה,
הזקוקים למפלגה התומכת בתהליך המדיני, ומבינים שיש קשר ברור בינו לבין מצב הכלכלה
והחברה. כך יוכלו להצטרף לתמיכה ב"עבודה" גם עולים חדשים, צעירים שרוצים
השכלה ועתיד כלכלי בארץ, ואותן השכבות החלשות הזקוקות למפלגה שמאמינה בסולידריות
חברתית. שיקום המפלגה עשוי להצליח, אם היא לא תתמקד – כהרגלה בשנתיים האחרונות –
רק בפוליטיקה פנים-מפלגתית ובמאבקי הנהגה שאינם רלוונטיים לציבורים רחבים בחברה
הישראלית.
