מהם העקרנות המנחים את הקצאת הקרקעות במדינת ישראל? הסוגיה הדמוגרפית הזאת מסכסכת
את החברה הישראלית לא רק על-פי איפיונים לאומיים – פלשתיניים-יהודיים – אלא גם על-פי
איפיונים של מוצא: מזרחיים-אשכנזיים. ימיה של האפליה הזאת – הקצאת משאבים בדרכים
שלא עלו בקנה אחד עם עקרונות של צדק חברתי ושל שוויון – כימי המדינה.
הקשת הדמוקרטית המזרחית, תנועה של מזרחים שנוסדה ב-96', שמה לה למטרה להיאבק
נגד אי-השוויון הזה ונגד העוולות החברתיות המשחיתות את החברה הישראלית ואת מוסדותיה.
היא הציבה את סוגיית הקרקעות כנושא-הדגל שלה כבר סמוך מאוד להקמתה, תוך שהיא קושרת
את הסוגיה לעוולות בתחום נוסף שבו בולט הממד העדתי: סוגיית הדיור הציבורי.
בישראל גרים היום כחצי מיליון איש בדיור ציבורי, שהם כ-120 אלף משפחות, חלק
ניכר מהם עולי שנות ה-50 וה-70, רובם המובהק מזרחים, ששוכנו על-ידי המדינה לרוב
ביישובי ספר. משרד השיכון החליט שלא לאפשר לצאצאי הדיירים להמשיך ולהתגורר בדירות
הוריהם לאחר שנפטרו. המדינה דרשה את הנכסים חזרה אף במחיר השלכתם של הצאצאים
לרחוב, גם במקרים שההורים שילמו שכר דירה משך עשרות שנים. טענת הצאצאים, שלפיה ההורים
שילמו למעשה חלק משמעותי ממחיר הדירה, השקול לתשלומי משכנתא, וכי בשל כך יש להתיר
להם לרכוש אותה במחיר מוזל – נדחתה. חוק הדיור הציבורי היווה הזדמנות נדירה לבצע
את אחד התיקונים החברתיים החשובים בתולדות מדינת ישראל, על אף שהוא אינו מעניק
לדיירים את הדירות העלובות ללא תמורה, אלא רק במחיר מופחת, המביא בחשבון את שכר
הדירה ששולם במשך השנים.
מדינת ישראל הכירה מאז ומעולם בחשיבותן של הקרקעות. על-פי חוק, 100% מהקרקע
במדינה שייכת לכלל הציבור הישראלי: 49% מכלל הקרקע הופקדו בידי קק"ל, שתפקידה
ההיסטורי היה גאולת קרקעות, ואילו 51% הוחזקו בידי המדינה. על ניהול העניינים בשם
הציבור הופקד מינהל מקרקעי ישראל. מכלל 51% האדמות הללו, הוחכרו קרקעות לציבורים
שונים ועל-פי מדיניות ציבוריות משתנה: אדמות הוחכרו לקיבוצים ולמושבים ואף ליזמים
פרטיים למטרות מחיה, עיבוד וספר, ואחרות הוחכרו לבנייה עירונית, ציבורית ופרטית,
תוך הקפדה יתרה על כך שהקרקע לא תעמוד למכירה – אלא לחכירה בלבד. המדינה הקפידה,
בדין, לשמר את ההגמוניה שלה על הקרקע.
אולם כבר בשלב זה, של חלוקת הקרקעות והקצאתן, ניתן לזהות מדיניות ברורה של
אפליה לפי מוצא. למשל: בהקצאת קרקעות חקלאיות, קיבלו הקיבוצים והמושבים ממוצא
אשכנזי קרקעות פוריות-יותר ומסולעות-פחות, שקל יותר לעבדן מאלה שהוקצו לעולים
מארצות ערב והאיסלאם. כך גם לגבי הקצאת שיכונים ובתים שננטשו על-ידי ערבים. בסופו
של דבר, חלוקת הנחלות התבצעה כך שבעיירות הפיתוח (שהורכבו ברובן מאוכלוסייה
מזרחית) הוקצו 0.9 דונם לנפש, לעומת 75 דונם לנפש אדמות חקלאיות ומגורים
בהתיישבות.
מהשלבים הראשונים לקיומה של המדינה, היה ניהול הקרקעות עניין מורכב ומסובך.
נוצרו קטגוריות חברתיות שונות, לפי טיב הישיבה על הקרקע, אך לא לכל ההסדרים היה
בסיס חוקי ברור. המורכבות הזאת, היעדר רישום מדויק, קשיי פיקוח ומעקב, ניהול
ציבורי מסורבל ולקוי – כל אלה היוו קרקע פורייה לפעולתם של אופורטוניסטים, שראו בַּפְּרצות
הזדמנויות להשתלטות על קרקעות. הם הזדרזו להסב רכוש ושטחים על שמם, ודאגו להליכי
רישום שיעניקו להם גושפנקא חוקית על השטח. הממשל מצדו עודד אותם. הסיאוב פשה בקרב פקידי
הממשל, והזרזיף הדק של אופורטוניסטים החל מתעבה.
בשנות ה-90 המוקדמות, בעקבות צרכי העלייה והאינדקס הגבוה, שונתה מדיניות
הקרקעות, והחלה מגמה של הפיכתן לקרקעות למגורים, לתיירות ולמסחר ותעשייה. המשמעות:
נסיקה מטאורית של אלפי אחוזים בערך הקרקע. אריאל שרון, שר התשתיות דאז, חילק הטבות
במילארדי שקלים. הכלכלה הישראלית, שחפצה לקפוץ על עגלת הגלובליזציה, עודדה השקעות
הון שתועלו לפיתוח כוח צריכת מוצרים בני-קיימא בשוק הישראלי, והאיצה את התופעה הקשה
של חבירת ההון לשלטון. כתוצאה מלחצים של בעלי עניין שהממון מצוי בידם, ואשר היו
בעלי קשרים ומהלכים בממסד, התפתחה מדיניות שרירותית, ללא קריטריונים ברורים
ושקופים, של הפשרת קרקעות והקצאת שטחים.
קיבוץ עולה על הקרקע בגליל בשנת 1949. מדיניות ברורה של אפליה לפי מוצא |
האינטרסנטים מטעם הקיבוצים וכרישי הנדל"ן השקיעו כל מאמץ
אפשרי כדי "להכשיר את החזיר", ובאמצעות קשרים ונציגים בממסד הביאו להקמת
אינסוף ועדות (רונן, מילגרום, זכאי, נסים) ולאיושן בשיטה הידועה לשמצה, פרי המצאת
מפא"י: שיטת "אנשי שלומנו, שרינו וחברינו". אלא שעתה פשטה ופשתה השיטה
המסואבת גם לליכוד ולמפלגות האחרות. במקביל התקבלו אינספור החלטות (717, 727, 737),
שמטרתן הסדרה של הקצאת הקרקעות. דומה שלא חשוב מה פוסק הבג"ץ ואֵילו עקרונות-החלטה
מתקבלים בסבך המשפטי, הבירוקרטי, הציבורי והכלכלי שנוצר – ידם של כרישי
הנדל"ן והקיבוצים תמיד על העליונה.
ההצטלבות הצורמת של מדיניות הטיפול בחסרי הדיור ובשוכני הדיור הציבורי,
לעומת זאת שאיפשרה לכרישי נדל"ן ולאינטרסנטים ליהנות מפרה חולבת של קרקעות חקלאיות
שהופשרו לטובת בנייה ומסחר – ההצטלבות הזאת עוררה את הפעולה הכפולה של הקשת
המזרחית. מחד גיסא ניהלה הקשת מאבק משפטי מר ונחרץ בבית-המשפט העליון, בשבתו
כבג"ץ, אל מול בעלי האינטרסים המחברים את ההון לשלטון; ומאידך גיסא ניהלה
מערכה למען חקיקה, שנועדה להגן על מחוסרי הדיור. במאבקיה התבססה הקשת על הטענה כי הקרקע
שייכת לכלל הציבור, ואסור שתיהפך למכרה זהב של המעטים; לא פחות בלתי-צודק הוא מעשה
השלכתם של חסרי הדיור לרחוב על-ידי אותם מוסדות המאפשרים התעשרות קלה
לאופורטוניסטים.
בחוות-הדעת שהגיש לבג"ץ במסגרת עתירת הקשת המזרחית, קובע
פרופסור אורן יפתחאל (מהמחלקה לגיאוגרפיה ופיתוח סביבתי, אוניברסיטת בן-גוריון):
"לפי דו"ח
קדמון (1998), קיימים למעלה מ-7,000 מבנים במגזר המושבי, המאכלסים שימושים לא
מאושרים, רובם לתעשייה ולמסחר. עד היום ננקטו מעט מאוד פעולות למניעת התופעה,
היוצרת אפליה בתחום התכנון: בעוד שלמושבים ניתנת יד כמעט-חופשית לשימושים חורגים
(על אדמות מדינה), קיימת אכיפה נוקשה במגזרים אחרים, במיוחד ביישובים הערביים וביישובים עירוניים יהודיים.
"מדיניות
המינהל והממשלה לא רק שאינה מטפלת בבעיה, אלא אף מציעה לתגמל את המגזר המושבי על-ידי
הענקת זכויות מפליגות בקרקע לאותו מגזר. מהלך זה מחריף את הבלבול ואת חוסר הצדק
ביישום המדיניות התכנונית והקרקעית בישראל, ומעמיק את הפריבילגיות הניתנות לקבוצה
אחת, אך לא לאחרות.
"שינוי ההסדרים הקרקעיים במגזרים החקלאיים משמר ומחזק תהליכי קבלת
החלטות מעוותים ובלתי-דמוקרטיים, שבמהלכם נקבעת מדיניות משמעותית-ביותר מאחורי
דלתיים סגורות וללא דיון מקצועי או ציבורי.
"למרות שתהליך זה הוא בעיקרו חברתי-כלכלי, בחברה הישראלית
עלולים להיות לו היבטים עדתיים ולאומיים מובהקים, בגלל החפיפה הגבוהה בין מוצא
לבין מעמד חברתי. כך צפוי שהאוכלוסייה הערבית, כמו גם רוב המזרחים מהמעמדות
הנמוכים והבינוניים, לא ירוויחו משינוי ההסדרים הקרקעיים. הקבוצה שתרוויח ככל
הנראה יותר מכולן תורכב מהדור השני והשלישי של האוכלוסייה האשכנזית הוותיקה,
המהווה את הרוב המכריע בקיבוצים (כ-86%).
"...אני צופה
שהמשך המדיניות הקרקעית תוביל להעמקת הפערים החברתיים, העדתיים והלאומיים בחברה
הישראלית, ואיתם לעלייה במתח החברתי ובתחושת הניכור של קבוצות מקופחות".
ב-29 באוגוסט 2002 התקבלה עתירת הקשת הדמוקרטית המזרחית, בפסק-דין
בעל חשיבות היסטורית ותקדימית מרחיקת-לכת. פסק-הדין קבע כי החלטות מועצת מקרקעי
ישראל מס' 717, 727, ו-737 העניקו הטבות "מופרזות ובלתי-מוצדקות", וביטל
אותן מחמת "חוסר סבירות קיצונית ופגיעה בעקרונות הצדק החלוקתי".
דיור ציבורי. בישראל גרים היום בדירות כאלה בחצי מליון איש, רובם עולי שנות ה 50 וה 70 |
בכך ביטל בית-המשפט מדיניות פסולה של מינהל מקרקעי ישראל, שהייתה
נהוגה משך כעשור, ובמסגרתה הוענקו הטבות מרחיקות-לכת למחזיקי קרקע חקלאית בעת
שינוי ייעוד הקרקע. פסק-הדין הכיר במושג הצדק החלוקתי, שעניינו החלוקה החברתית
הצודקת של משאבים חברתיים ואחרים. פסק-הדין קבע כי מועצת מקרקעי ישראל הפרה את
חובתה לשקול שיקולי צדק חלוקתי, וכי: "החובה לשקול שיקולים של צדק חלוקתי
היא חלק בלתי-נפרד מסמכותה של רשות מינהלית, אשר בסמכותה להחליט על חלוקת משאבים
מוגבלים" (שם, עמ' 64).
במהלך הדיון בעתירה, ניתן ב-15 באוגוסט 2001 צו ביניים, שמנע
את המשך מימושן של עסקאות על-פי החלטות נשוא העתירה. בית-המשפט קבע בפסק-הדין כי
על מינהל מקרקעי ישראל להחליט בדבר הוראות-מעבר שיחולו על העסקאות שביצוען נעצר
בצו הביניים, ויקבע אֵילו עסקאות ימומשו על-פי ההחלטות שבוטלו, ואֵילו מהן לא
יוכלו להתממש על-פי אותם תנאים.
והנה, עוד בטרם חלפה שנה תמימה ממועד מתן פסק-הדין, ועל סדר יומה של מועצת
מקרקעי ישראל הונחו שלוש הצעות החלטה, שאם תתקבלנה – תחזרנה את גלגל ההסטוריה
לאחור, בהחזירה על כנה מדיניות שנפסלה מכל וכל בהחלטת בית-המשפט. שוב יוענקו הטבות
מפליגות ומרחיקות לכת למחזיקי קרקע חקלאית, ללא כל הצדקה או צורך, תוך ויתור על
נכסי מקרקעין יקרי ערך של המדינה, תוך התעלמות משיקולי תכנון ומשיקולים כלכליים,
ותוך התעלמות מוחלטת, ויש לומר, חצופה ומתנשאת, מכל שיקול של צדק חלוקתי.
מועצת מקרקעי ישראל, בישיבתה ב-29 ביוני 2003, קיבלה החלטה בדבר הוראות-מעבר,
על-פי המלצת ועדה בראשותו של עו"ד משה נסים, בכפוף לשינויים מינוריים ביותר.
הוראות אלו מאפשרות לקיים את מרבית העסקאות שמצויות ולוּ בשלב ראשוני של מימוש, בניגוד
להחלטת בג"ץ.
***
תיאור השתלשלות המאורעות הללו משרטט מדינה לא-מתוקנת עד כאב,
שבה נורמות של צדק הן רעיון הזוי, שבה בג"ץ-הקרקעות וחוק הדיור הציבורי הם
עילה לשרים ולמקבלי החלטות לזלזול בשלטון החוק ובמערכת המשפט. האם אין סיכוי
למאבקים למען צדק חברתי להכות שורש במוסדות השלטון? האם זה גורלה של המדינה, שאישי
הציבור חונקים אותה בגלל תאוות השלטון והממון?
מאמרים נוספים בנושא
