כדי להבין את התהליך שאנחנו נמצאים בו, ולאן אנחנו יכולים וצריכים ללכת מכאן והלאה, אנחנו צריכים להבין מה קרה פה בעשר השנים האחרונות.
שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני, הגיעו אל התהליך המדיני כאל ברירה אחרונה. עד האינתיפאדה הראשונה, הרוב הישראלי לא הרגיש כל בעיה עם ישיבה בשטחים או עם ההתנחלויות. הרגשנו "כובש נאור". ואז, באינתיפאדה הראשונה, התערערו שני דברים: מידת הנאורות של הכיבוש – אם זה כל-כך נאור, איך יכול להיות שהפלסטינים מתוסכלים כל-כך; והשני, והמרכזי יותר – איבדנו את הביטחון העצמי שלנו, ולאחריו את הביטחון האישי שלנו.
הצד הפלסטיני לא רצה תהליך מדיני יותר מאיתנו. כל מי שמכיר את האמנה הפלסטינית מכיר את התפישׂה של מדינת פלסטין הגדולה, מהירדן ועד הים, שתושג בכוח ובאלימות. סימני השאלה הראשונים עלו אצלם לאחר מלחמת לבנון, כשההנהגה הפלסטינית יצאה לגלוּת לטוניס; עד אז תמיד היה להם איזשהו גבול – ירדן, סוריה, ישראל. שנות ה-80 היו שנים של דיון וניתוח אידיאולוגיים עמוקים מאוד בחברה הפלסטינית. לקראת סוף העשור הם הגיעו למסקנה שהמהפכה הפלסטינית, כפי שנוסחה באמנה הפלסטינית, נכשלה למעשה, וכי הדרך להגיע לעצמאות מדינית מחייבת שני ויתורים: ויתור על פלסטין הגדולה – לטובת שתי מדינות לשני עמים; והעדפת דרך הדיפלומטיה על הדרך הצבאית.
בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, על רקע של קריסת האימפריה הסובייטית ואירופה המאוחדת, הגיעו שני הצדדים לוועידת מדריד. משם מתחילה להיווצר משוואה, שתמשיך גם דרך אוסלו: ביטחון שווה מדינה – אנחנו רוצים ביטחון, הם רוצים מדינה.
זו בעצם הייתה תחילת הקריסה של התהליך, משום שמתוך המשוואה הזאת נגזרו פרדוקסים, שאיש מהצדדים לא הבין בתחילת הדרך.
מִצד הפלסטינים, הרי שכדי לתת לנו ביטחון, עליהם להגיע לעימות עמוק מאוד ואלים, כמעט למלחמת אחים, עם אנשי האיסלם הפונדמנטליסטי, ובעיקר עם החמאס ועם הג'יהאד האיסלמי, שמעולם לא קיבלו את התפישה של שתי מדינות לשני עמים, והפכו לזרועות טרור עם תחילת התהליך. וכך, כאשר הפלסטינים כשלו בלחימה בטרור באופן שבו ציפינו, והתהליך קרס בקיץ 2000, הרגשנו מרוּמים.
ואילו מצדנו, כדי לתת להם מדינה, עלינו לעצור את מפעל ההתנחלויות, ובשלב שני להסיג אותו. אבל מה שהפלסטינים קיבלו מאיתנו היה תהליך הפוך: מפעל ההתנחלויות, שב-93' כלל כ-100 אלף איש, הקיף בשנת 2000 מעל 200 אלף. המשמעות היא כי כל ממשלות ישראל, שמצד אחד דיברו עם הפלסטינים ופה ושם אף העבירו שטחי ארץ לשליטה פלסטינית, המשיכו והעמיקו וחיזקו את מפעל ההתנחלויות. והפלסטינים רואים לא רק את ההתנחלות עצמה, אלא גם את הכבישים העוקפים, את המחסומים, את פעילות הצבא, את מחנות הצבא – ולכן גם הם מרגישים בקיץ 2000 מרוּמים.
וכך, מה שקורס בקיץ 2000 הוא – מעבר לכל דבר אחר – האמון; אותו אמון, שהיה מטרתו העיקרית של התהליך. הרי תהליך אוסלו נמנע מלעסוק בעתיד; הרעיון היה להשאיר את העתיד הכואב, הרָגיש, ב"ערפול חיובי", constructive ambiguity, ולהתקדם מיום ליום בעזרת צעדים בוני אמון – אזורי תעשייה, סיורים משותפים. האדריכלים סימְנו שישה נושאים – מדינה, גבולות, ירושלים, ביטחון, זכות השיבה, מים – והחליטו לדון בהם רק כאשר ישכון האמון הדדי. אבל המתודה הזאת קרסה, משום שאמון לא נוצר. להפך: רמת האמון בשני הצדדים ב-94' הייתה גבוהה יותר מאשר בשנת 2000.
מפת הדרכים משחזרת, במידה רבה מאוד, אותה טעות. שוב מדובר בתהליך הדרגתי מובנה, עם עתיד קצת יותר ברור – אבל בכל זאת מעורפל. ולכן גם היא נידונה לכישלון, וזה לא חשוב אם ראש הממשלה הפלסטיני הוא אבו-עלא או אבו-מאזן: הם לא יילחמו בטרור, אנחנו לא נפנה התנחלויות.
שלוש השנים האחרונות הסיגו אותנו אחורה: לא לשנת 2000, אלא יותר לכיוון 48'. שתי החברות, הפלסטינית והיהודית, שואלות את עצמן – האם יש סיכוי להסדר בכלל ולהסדר של שתי מדינות לשני עמים בפרט? הסטטוס-קוו של היום הולך וסוגר מול עינינו את חלון ההזדמנויות לאופציה הזאת. מרון בנבנישתי, למשל, אומר שהחלון בעצם כבר סגור, שהדמוגרפיה וההתנחלויות ואובדן האמון יצרו מצב בלתי-הפיך של ישות חברתית-מדינית אחת מהירדן מערבה, שוודאי לא תהיה בית לעם היהודי, וכנראה גם לא תהיה מדינה פלסטינית. אבל העובדה היא שהרוב בשני העמים עדיין מדבר על שתי מדינות לשני עמים פחות-או-יותר סביב גבולות 67', גם כאשר המנהיגים דיברו ומדברים אחרת. לנו ברור שנצטרך לעשות ויתור עמוק בנושא ההתנחלויות; להם ברור שיידרש ויתור עמוק בנושא זכות השיבה.
בעל אדמה פלסטיני על רקע חיילי צה"ל המעבירים עץ זית ממקומו כדי לסלול כביש עוקף ליד שכם, 1998. גם הפלסטינים הרגישו מרומים בקיץ 2000. |
הפרדוקס פה ברור: כאשר מדובר על העתיד, שני הציבורים רוצים דבר מאוד דומה; אך ככל שהדברים נוגעים להווה התמונה אחרת לחלוטין: שנאה, אובדן אמון; מצדם – רצון להמשך האינתיפאדה והתגברות הנכונות להתאבד, ומצדנו – תפישה של להכניע בכוח, של "תנו לצה"ל לנצח". בהווה, כל צד מאמין שהצד האחר מבין רק כוח, ושבעצם אין עם מי לדבר, ואין על מה לדבר. כלומר: שני העמים מאוד רחוקים זה מזה בפרשנות ההווה וביכולת לייצר הידברות על בסיס ההווה.
אז מה עושים?
מתחילים מהעתיד – ומשם הולכים אחורה; ונותנים לעם לעשות את המהלך, ולא מסתמכים על המנהיגות. וזה בעצם מה שניסינו לעשות ביוזמה שלנו, "המיפקד הלאומי": לנסח שש נקודות עקרוניות, לב-לבו של הסכסוך, בצורה מאוד בהירה, שלא משאירה שום דבר מעורפל, עם כל הכאב, בנושאים כמו זכות השיבה, ירושלים, התנחלויות, גבולות, ביטחון וכו'.
המסמך הזה הוא לא רק תמונת עתיד אפשרית, הוא גם קביעת קווים אדומים, כמו אי-שיבת פלסטינים לתוך מדינת ישראל. והקווים האלה נובעים מהידיעה שאיננו רוצים הסכם עם הפלסטינים ממקום של אהבה, חמלה, התנצלות ובקשת סליחה; אלא מהידיעה שמדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית ובית בטוח לעם היהודי, וצריכה להמשיך להיות כזאת. בשביל זה הוריי באו הנה בשנות ה-30. ו"בית בטוח לעם היהודי" פירושו מדינה שיש בה בפירוש יהודיוּת, לא רק דמוקרטיוּת. ואנחנו מדחיקים את הדיון על המשמעויות של זה, ובמידה רבה איננו בשלים לעשות אותו, בגלל הסכסוך המדיני, שלוקח את כל האנרגיות שלנו.
אנחנו צריכים להבין שאין לנו זמן; אנחנו צריכים להבין שהמפעל הזה, היוזמה הנפלאה הזאת שקוראים לה מדינת ישראל – ודבריי מאוד קשים – באמת עומדת בסכנה. מפני שהסטטוס-קוו מוביל אותנו, אם נמשיך לא לעשות דבר, למקום שבו מדינת ישראל לא תהיה ישות ציונית, ולא נהיה בה רוב.
גם ערפאת איננו מעוניין בעתיד כזה. הוא הוביל את המדיניות של שתי מדינות לשני עמים גם מול פלגים באש"ף, לא רק מול האיסלם הפונדמנטליסטי. אבל לא היה לו את הכוח, ואולי גם לא את התחכום המדיני, להוביל את הקו הזה ברגעים הקריטיים של המשא-ומתן. בקיץ 2000 הוא נכשל כישלון קולוסלי כמנהיג מדיני, והכישלון שלו גרם נזק חמור, כמובן גם לנו, אבל הרבה יותר להם. ומאז נתלה מעלינו סימן שאלה גדול מאוד, האם ומתי המזרח-התיכון כולו, ובמיוחד הפלסטינים, יוכלו להתאושש מהמשבר.
המציאות הזאת מייצרת מצב שבו יש סיכוי ליוזמות כמו "המיפקד הלאומי". עד כה (נכון לסוף פברואר) חתמו על היוזמה קרוב ל-300 אלף איש (כ-170 אלף ישראלים וכ-120 אלף פלסטינים). יש עכשיו כמה יוזמות, שפועלות תחת שתי הנחות דומות, בניגוד למה שנעשה פה בעשר השנים האחרונות: הנחה אחת היא שאפשר להגיע להסכם, ומשם צריך להתחיל להתווכח על הדרך להגיע אליו בצעדים בוני אמון כגון אזורי התעשייה וסיורים משותפים; וההנחה השנייה היא שבציבור, לא בקרב המנהיגים, יש גם את היכולת וגם את האנרגיות להוביל תהליך כזה, בעיקר על רקע הבלבול ואובדן הדרך של המנהיגות הפוליטית היום.
בהסתכלות לאחור נראה שהמיפקד הלאומי הוא אחת מהסיבות שהניעו את ראש הממשלה להכריז על תכנית ההינתקות. בראייתנו, העברת הדיון על דמותו של הסדר הקבע אל תוך המערכת הפוליטית היא המשימה החשובה ביותר שניצבת בפנינו – תרגום המומנטום של מהלך ההחתמה הרחב להשפעה מדינית בשני הצדדים. אנחנו מתכוונים להציג את המסמך למפלגות, לוועדות הכנסת, כדי לגרור אותו לתוך הדיון הציבורי-מדיני במדינת ישראל. מספר האזרחים שחתמו על שש הנקודות של הצהרת העקרונות הוא משמעותי – אנו כבר לא מייצגים רק את עצמנו, אלא ציבור משמעותי שחתם ותומך.
בשלב הבא נציג את הרעיון גם לקהילייה הבינלאומית. האמירה שיש פה הרבה אלפי ישראלים ופלסטינים שחושבים שאפשר לייצר הסכם, וששם צריך להתחיל כדי להתקדם – היא אמירה שהקהילייה הבינלאומית חייבת להכיר אותה.
