שינוי – קל לשכוח זאת – היא מן המותגים הוותיקים בשוק הפוליטי שלנו. מניין
שנותיו של המותג הזה, מאז צץ בחודשי החורף של 1974, בעקבות מלחמת יום הכיפורים,
מגיע ל-30, ומפגר רק בכמה חודשים אחרי מניין שנותיו של הליכוד. לא זו בלבד, אלא שבתקופה
הזאת הצליחה שינוי לבלות שורה של גופים פוליטיים ותיקים וצעירים ממנה, שניסו
להתמקם – בדיוק כמוה – במרכז המפה. היה היו לנו ד"ש (ששינוי מילאה תפקיד
מרכזי בהקמתה וגם בקריסתה), המפלגה הליברלית, ל"ע, יעד, תל"ם, הדרך
השלישית, צומת, ר"צ, מפלגת המרכז. היו ואינן – ושינוי כאן.
אכן, לא בדיוק בדמות תנועת המחאה שהמציאה את השם הזה, בלי רוב המייסדים שלה
(ולא רק מסיבות ביולוגיות-כרונולוגיות), עם מעין לידה-מחדש ב-1999, אבל לכאורה עם
קבלות על כושר מופלא של עמידות וצמיחה. לאחר שנים רבות של דשדוש סביב שניים-שלושה
ח"כים, קפצה נציגותה הפרלמנטרית לשישה מחוקקים בכנסת ה-15, וזינקה ל-15
(לאמור, פי 2.5) בכנסת ה-16 (שחמישה מהם נעשו לשרים). אם כך, למה קשה להגיד שעוד
ידה נטויה? מה מקור התחושה שהמפלגה הזאת עברה את נקודת השיא שלה? מדוע היא נראית
כה משולבת במערכת האפורה, כה שמרנית וכה מנותקת מן התקווה לתמורה המתגלמת בשם שלה?
הנה מה שכתב זה לא כבר אחד מפעילי הסניף התל-אביבי של שינוי באיגרת שהפיץ
בין חברי מועצת המפלגה: "בקרוב תִמלא שנה לקואליציה [הממשלתית בראשות שרון],
ותוצאות איִן. משרד הדתות עדיין פועל, המועצות הדתיות ממשיכות לפעול, בתי-הדין
הרבניים פועלים במסגרתם הקודמת, והמפד"ל עושה צחוק משינוי בממשלה ובכנסת. הכל
נשאר כשהיה, בעוד נציגינו, שאותם שלחנו ללחום את מלחמתנו זו, מתרווחים בכיסאותיהם
המרופדים, ולא עושים דבר, כאילו הגיעו לתפקידיהם בזכות אֵילו-שהם כישורים מופלאים
ומיוחדים, ולא כנושאי הדגל של הפסקת השחיתות החרדית. זו פשוט בושה וחרפה, ותחילת
סופה של המפלגה אשר למענה עמלנו כל-כך".
כל פרט, כמדומה, נכון לפחות לשעת הכתיבה של האיגרת. שנה לשותפותה של שינוי
בממשלה כסיעה השנייה בגודלה, "ותוצאות איִן". אבל לא רק במה שנוגע
ל"הפסקת השחיתות החרדית". מי יכול לזהות את אמירתה הייחודית והנוקבת של שינוי
בתחום המדיני-ביטחוני? מי שמע את בשורתה הכלכלית והחברתית כמי שהתיימרה לייצג את
מעמד הביניים המקופח, הנושא בעיקר הנטל של העבודה והמיסוי? מה אנחנו יודעים על
רעיונותיה האופרטיביים לשינויים מהפכניים במערכת החינוך?
טומי לפיד. היותו בחזקת הרע במיעוטו ברורה פחות משהייתה |
ומזווית אחרת – חמישה משרדים ממשלתיים נתונים בידי מנהיגי שינוי, ובלשון
המעטה, אף לא באחד מהם התגלו ביצועים יוצאים מגדר הרגיל. אין, למשל, חקיקת חוקי
יסוד חדשים ביוזמת משרד המשפטים; יש משבר חמור של הרשויות המקומיות הנתונות
באחריותו של משרד הפנים; רוב הפרויקטים להתפלת מי ים (ע"ע משרד התשתיות
הלאומיות) תקועים; המשרד לאיכות הסביבה נפגע קשות, לרוע המזל, בשל מצב בריאותה של
השרה; שלא לדבר על כך שמשרד המדע והטכנולוגיה, הזוטר והמיותר, זכה להנשמה מלאכותית
ונשאר בחיים רק כדי שיהיה אפשר לתת נחלה מיניסטריאלית למס' 5 ברשימת שינוי.
בקיצור, מי ש"כאילו הגיעו לתפקידיהם בזכות אֵילו-שהם כישורים מופלאים
ומיוחדים", אכן לא הפגינו כישורים כאלה.
כמותם, דרך אגב, רוב ה"גיבורים" האחרים של המערכת הפוליטית, רוב
הנציגים של המפלגות האחרות. אבל אם כך, היכן טמון הערך המוסף של שינוי? מי קהל
הבוחרים שירצה ביקָרה בבחירות הבאות?
לכאורה, אותו ציבור שדבק בה ב-1999 והזניק אותה ב-2003. אבל רק לכאורה,
משום שכדאי לזכור את הנסיבות הפוליטיות הספציפיות ששררו בשתי מערכות הבחירות
הקודמות, ולא בדיוק נשארו בעינן.
1999 הייתה שנת האכזבה הגדולה מבנימין נתניהו, התקווה הגדולה מאהוד ברק
והפיחות הגדול בכוחן של שתי המפלגות הגדולות (הליכוד ירד לנקודת השפל הנמוכה ביותר
שלו עד כה, 19 מנדטים; מפלגת העבודה התביישה בשמה והייתה ל"ישראל אחת", שגלשה
ל-26 מנדטים). בין שתי אלה – ב"מרכז" – נוצר ואקום זמני, שהזמין צירופים
פוליטיים לא-שגרתיים. תחילה הופיעה מפלגת המרכז, וליתר דיוק הברית המוזרה של יצחק
מרדכי, אמנון ליפקין-שחק, דן מרידור ורוני מילוא. כל אחד מהם היה ראש ממשלה בפוטנציה
בעיני עצמו. ארבעתם ביחד היו מפוקחים, מתוחכמים ובטוחים בדרכם עד כדי מתן הבכורה
ליצחק מרדכי, בהסתמך על הבדל של שברי אחוזים בסקר חפוז. ובכל זאת, התקבצה סביבם
בשלב מסוים חבורה שהשתרעה מלב הליכוד ופלגיו (למשל, דוד מגן) עד לב "העבודה"
(דליה רבין, אורי סביר, נסים זוילי וחגי מרום הצטרפו אליהם בפועל) – ראיה
לאי-האיזון המופגן של המערכת.
על הרקע הזה, פחות משלושה חודשים לפני הבחירות, הומלך יוסף לפיד על שינוי
הקטנה, בראש ובראשונה בזכות הופעותיו הטלוויזיוניות הרבות
ב"פופוליטיקה". במסע הבחירות הנמרץ שניהל, בעיקר בקרב הציבור
המדושן-יחסית של ישראל האשכנזית והאנינה, בלטה הסיסמה "יש לפיד
לחילונים" – שלא העידה על אופק נרחב במיוחד. במבט לאחור ובהיצמדות לעובדות
(ולא לגימיקים של פרסומאים), היה אפשר לתרגמה ל"יש כתובת למאוכזבי מפלגת
המרכז (שהתחילה לגסוס ממש בינקותה)". המאוכזבים האלה הם שסיפקו, כנראה, את
חלק-הארי של 167,748 הקולות שניתנו לפני קרוב לחמש שנים ללפיד ולחמשת העמיתים
האלמונים-למחצה שלו.
בשלהי ינואר 2003, על סף הבחירות לכנסת ה-16, על רקע האינתיפאדה, שהפחיתה
מאוד את האהדה הציבורית ל"מחנה השלום", וגם על רקע החששות מפני כוחה
הפוליטי של ש"ס, נוצרה סיטואציה נוחה מאוד לשינוי. מכיוון שלא הייתה שותפה
לממשלת ברק ולממשלתו הראשונה של שרון, לא היה עליה לשאת בשום אחריות למעשיהן
ולמחדליהן של הממשלות הללו. מכיוון שלפיד שלט בה ביד רמה – או לפחות הוכר ונחשב
כמי שנשא על גבו את כל הסיעה אל ספסלי הכנסת – לא היו בה כמעט שום "מלחמות
יהודים", בוודאי לא בסדר-הגודל המקובל זה כבר במפלגת העבודה. מכיוון שהייתה ב"מרכז",
בלי עומס גדול מדיי של התחייבויות לכיוון מדיני-חברתי-כלכלי כזה או אחר, היא הייתה
יכולה לקלוט חלק נכבד מעשרת המנדטים שנשרו מ"העבודה" וממרצ ומששת
המנדטים המיותמים שנותרו לאחר מפלגת המרכז.
לא עוד. כלומר, תוצאות הבחירות הבאות עלומות מן העין, אבל ברור ששינוי לא
תגיע אליהן בבתוליה. חלקה בכל הרקורד של הממשלה הנוכחית יהיה ברור. אימת ש"ס
על הבוחר הלא-חרדי פחתה. היותם של לפיד ונספחיו בחזקת הרע במיעוטו ברורה-פחות משהייתה.
כוחם כברירת מחדל למצביעים רבים בבחירות לכנסת ה-15 וה-16 הידרדר. ובין שאר הדברים
בהקשר זה, ספק אם במשבר המנהיגות הנוכחי של ישראל יש מי שרואה במנהיג שינוי או
באחד מהשרים והח"כים של המפלגה מועמד ממשי לתפקיד ראש הממשלה.
מעבר לכל אלה, שינוי רושמת לזכותה שיאים חדשים של פתיחוּת. לפי החלטת
המועצה שלה במאי 2003, המפלגה מתנהלת כמועדון חברים סגור, שתנאי הקבלה אליו
מחמירים מאוד ביחס לכל מה שמקובל לא רק אצלנו, אלא גם במדינות המערב
המתוקנות-יחסית. בנימוק שיש למנוע הישנות מחזות כמו אלה שהתנהלו במרכז הליכוד,
השליטה נשמרת היטב בידי השליטים הנוכחיים. אם יימצא כוכב חדש, עתיר זכויות
טלוויזיוניות, נוסח לפיד של מארס 1999, אולי יתפרו למענו סידור מיוחד. בעלי
כישורים אחרים יידרשו להמתין – מן הסתם עד שהמציאות תזכיר לשינוי את ההבדל בין
עובדות ליומרות.
