עוד קודם לתום קרבות מלחמת העצמאות הפנה בן-גוריון את עיקר זמנו לבחירות ולהקמת הממשלה. ממשלה זו, אמר בן-גוריון, תניח את היסודות שעל גבם "תעוצב הדמות של מדינת ישראל". כיוון שהקים לבסוף ממשלה ללא מפ"ם, ההנחה הרווחת בהיסטוריוגרפיה היא, שבן-גוריון חרץ מראש ובכוונת מכוון את דרכה הפוליטית של המדינה ואת פני החברה כולה. את ההחלטה הזאת זוקפים לזכותו (הדתיים), או לחובתו (השמאל) מאז ועד היום. לפי הנחה זו, הוא העדיף קואליציה עם הדתיים בשל התנגדותו לעמדות הסוציאליסטיות הרדיקאליות של מפ'ם ואהדתה לברית-המועצות. אלא שהנחה זו נשענת על המאבק שהתנהל בין בן-גוריון למפ"ם לאחר הקמת הממשלה ובעקבותיה. מלכתחילה הוא שאף להכליל את מפ"ם בקואליציה.
הממשלה הראשונה. הבוחרים ביקשו להפקיד בידי הגווארדיה הוותיקה של "המדינה בדרך" גם את הנהגת המדינה. צילום: הוגו מנדלסון, לע"מ |
הבחירות לכנסת הראשונה התקיימו בינואר 1949. ההיערכות לקראתן היתה לקויה. בחודשים שקדמו לבחירות עלו לארץ 30,000 עולים, כוח בחירה של ארבעה מנדטים חדשים. לרובם לא היתה כתובת ואף לא תעודת-זהות, ולכולם היתה זכות הצבעה. לא נערכו סקרים, הערכות השונות לא היו אלא ניחוש. אמנם בשנות המנדט הייתה מפא"י המפלגה הדומיננטית, אבל היה מקום להעריך שלאחר הקמת המדינה יבקשו רבים מאזרחיה החדשים לפתוח דף חדש עם הנהגה חדשה.
הנושא המרכזי במערכת הבחירות נסב על השאלה מי היה הגורם שבזכותו הוקמה המדינה. מצד אחד ניצבה תנועת החרות, מייסודו של האצ"ל, שזה עתה יצא מן המחתרת. מנחם בגין, מפקד האצ"ל שהיה עתה למנהיג המפלגה, התגלה כנואם מחונן, שהשכיל להעניק למפלגתו הילה של לוחמי חרות ששחררו את הארץ מידי הבריטים. כוחה של חירות היה גדול בעיקר בקרב עדות המזרח, בשכונות מצוקה ובקרב מקצת מן העולים החדשים. בגין הציג את עצמו ואת מפלגתו כאלטרנטיבה ימנית לבן-גוריון ולמפא"י.
גם מפ"ם היתה מפלגה שהוקמה זה עתה. נמנו עליה התנועות הקיבוציות הגדולות, סופרים ומשוררים בולטים ורוב מפקדי הפלמ"ח, גיבורי המלחמה שטרם הסתיימה. גם מפ"ם הציגה עצמה כאלטרנטיבה לממסד הוותיק. בתעמולת הבחירות הודגש, שחבריה ומנהיגיה שעודם בשדה-הקרב, הם גיבורי התהילה של החברה הישראלית הקמה.
מפא"י, חרות ומפ"ם ניהלו את תעמולת הבחירות שלהן כטוענות להנהגת המדינה. המאבק ביניהן היה מר, וכל אחת מהן ערערה על הלגיטימיות של שתי המפלגות האחרות. מנחם בגין כינה את הממשלה הזמנית בראשות בן-גוריון "ממשלת יודנראט". מפא"י האשימה את מפ"ם בקבלת הנחיות ממוסקבה. מפ"ם האשימה את מפא"י בתבוסתנות במלחמה, ושתיהן כאחת טענו שחרות היא מפלגה פשיסטית. תעמולה ארסית זו, שנלוו לה הכפשות אישיות, הקצינה ככל שקרב מועד הבחירות.
גם ללא משאלי דעת קהל היה ברור שאף מפלגה לא תזכה ברוב מוחלט, וכי תקום ממשלת קואליציה. כעשרים מפלגות נוספות, חלקן וותיקות, המייצגות אינטרסים קבוצתיים, כמו הדתיים, הפרוגרסיבים והציונים הכלליים, ייצגו, כל אחת, פלח מוגדר ביישוב, והיו מועמדות לקואליציה. האינטנסיביות של תעמולת הבחירות והלהט של המעורבים בה נבעו מעוצמת שני אירועים שהתרחשו זמן קצר קודם.
האירוע האחד היה הטבעת אוניית האצ"ל אלטלנה. סערת הרגשות שהולידה הפרשה העצימה את האיבה בין הימין לבין השמאל. האירוע השני היה החלטת בן-גוריון לפרק את מטה הפלמ"ח, בבת-עינה של מפ"ם. חרות הציגה את הטבעת אלטלנה כפעולת טרור שנועדה לדכא את מי שאפשרו את הקמת המדינה. ואילו מפא"י ומפ"ם הציגו את חרות כמי שתכננה "פוטש" נגד הממשלה הזמנית.
פירוק הפלמ"ח לובה במכוון בידי מפא"י ומפ"ם כאחד. מפא"י הניחה שאפשר להוכיח, באמצעות הוויכוח על הפלמ"ח, שמפ"ם היא מפלגה מיליטנטית, מתנשאת ומנותקת מן המציאות החדשה. מפ"ם סברה שהוויכוח יזכיר לבוחרים, שהפיקוד הבכיר במלחמה נמנה על שורותיה. מפא"י הציגה את בן-גוריון כמנהיג ממלכתי מורם מעם, ומפ"ם ציירה אותו כפוליטיקאי מזדקן, המטפח סביבו פולחן אישיות. עיקר הויכוח התנהל בין שתי המפלגות. בגין היה האיום השטני שברקע.
שתי המפלגות היו עדיין שותפות בממשלה הזמנית בה פעלו יחד בהרמוניה. לימים העיד מרדכי בנטוב, נציג מפ"ם בממשלה הזמנית, על כפל הפנים במערכת היחסים הזאת. בממשלה הזמנית, אמר, הוא היה מתואם עם בן-גוריון. אבל בהופעותיו בציבור הוא היה פעיל בהכפשתו.
למרות השינויים הדמוגרפיים הגדולים, המהפך המדיני, המלחמה וסדר-היום הלאומי החדש, שקפו תוצאות הבחירות את חלוקת הכוחות בתקופת היישוב. "ההפתעה היתה", כדברי אפרים ברוידא, משקיף בר-סמכא, "בחוסר ההפתעה". הבוחרים ביקשו להפקיד בידי הגווארדיה הוותיקה של "המדינה בדרך" גם את הנהגת המדינה. בעקבות התוצאות נראה היה שתקום ממשלת קואליציה שבמרכזה מפא"י, שזכתה ב 46 חברי כנסת, ומפ"ם, שזכתה ב- 19 חברי כנסת. היה ברור שלרוב הזה, של 65 חברי-כנסת, יצטרפו כמה מהמפלגות הקטנות.
למחרת הבחירות התעשת בן-גוריון. למרות העויינות שנחשפה במערכת הבחירות, הוא הודיע שבדעתו להקים קואליציה עם "רוב פועלי", שתעצב את המדינה על יסודות סוציאליסטיים. למאמר העקרוני שפרסם בעיתון "דבר" הוא העניק את הכותרת "לקיבוץ גלויות במדינה יהודית-סוציאליסטית". הוא הבטיח שהממשלה שיקים תחתור ל"ברית יהודית-ערבית, לידידות עם ארצות-הברית ועם ברית-המועצות, לתמיכה באו"ם, לאי-הזדהות עם בלוקים יריבים". עקרונות אלה תאמו את מצעה של מפ"ם. לטענה המאוחרת של מפ"ם, שבן-גוריון ביקש מלכתחילה להכשיל הסכם עימה, אין תימוכין במסמכים.
את המו"מ הקואליציוני ניהל בן-גוריון לבדו, כשהוא מתמקד בשני נושאים: האחד, נכונות המפלגות לקבל עליהן את העקרונות החברתיים והמדיניים שהתווה. האחר, תביעתן לתיקים בממשלה. למרבה ההפתעה, הבעיות העקרוניות הוסדרו בקלות יחסית. הקושי היה בחלוקת התיקים.
הציונים הכלליים, שזכו בבחירות בכחמישה אחוזים מהקולות דרשו ייצוג של 25 אחוזים מן השרים, בטענה שמפלגתם מייצגת את האינטרסים של כלל האוכלוסייה האזרחית. מפלגת הספרדים ביקשה ייצוג מוגבר, משום שהפוטנציאל האלקטורלי שלה גדול בהרבה ממספר מצביעיה בפועל. החזית הדתית המאוחדת ביקשה ארבעה שרים, מפני שמפלגתם מייצגת ארבע מפלגות. מפ"ם תבעה העדפה, בהיותה נציגת החלוצים והלוחמים. יצחק גרינבוים, שר הפנים בממשלה הזמנית, שניסה להיבחר לכנסת ונכשל, תבע להמשיך בתפקידו, משום שהוא מייצג את יהודי פולין. גם בן-גוריון לא הפנים את עקרונות הדמוקרטיה עד תומם כאשר קבע: "אין ספרדי אחד שיתאים לתפקיד בממשלה, וזה סימן לדלות".
המכשול העיקרי היה דרישת מפ"ם לקבל את תיק הביטחון ודרישתה למנות מנכ"ל מטעמה ברוב משרדי הממשלה, כדי למנוע מבן-גוריון שליטה מלאה על פעולות הממשלה. לאחר חמישה שבועות של מו"מ, כאשר השיחות עם מפ"ם נקלעו למבוי סתום, יזם בן-גוריון משבר. כך נהג לעשות לאורך עשרות שנים. הוא חתם עם הדתיים על הסכם קואליציוני, שבו נוסחו קווי היסוד של הממשלה, והציג אותו לפני מפ"ם. הוא הניח שעתה, משנפל הפור, תקבל עליה מפ"ם את הדין ותצטרף לקואליציה. הוא השאיר למענה שלושה תיקים, אך לא את תיק הביטחון. מפ"ם קיבלה את ההסכם עם הדתיים בתדהמה. מנהיגי מפ"ם, שידעו שישיבתם באופוזיציה בתקופת עיצוב המדינה תהווה מכה אנושה לרעיונות הקונסטרוקטיביזם הסוציאליסטי, נסחפו לסערת רגשות. הם סרבו לדון בהצעת בן-גוריון, והודיעו על הפסקת המשא ומתן. הניסיון של בן-גוריון להידבר עימהם נדחה על הסף.
ממרחק הזמן נראה ששני הצדדים הימרו: בן-גוריון הימר על כך שקיומו של הסכם עם הדתיים יגרום למפ"ם למחול על העלבון ויזרז אותם להצטרף לממשלה. ואילו מנהיגי מפ"ם הימרו שבן-גוריון לא יעז להקים ממשלה בלעדיהם. ההימור נכשל. לדינאמיקה של הזיכרון והחשבון, היתה עוצמה גדולה מאשר להיגיון ולרצון. השתלשלות המשא ומתן, ולא החלטה מושכלת, היא שחרצה את דמות הממשלה הראשונה ואת דמותה של מדינת ישראל כולה למשך דורות.
זיקתה האידיאולוגית של מפ"ם לברית-המועצות ולסוציאליזם המהפכני לא היתה הסיבה לכך שמפא"י סירבה לצרפה לקואליציה. העמדות הרדיקאליות של מפ"ם התפתחו מאוחר יותר, כתוצאה מישיבתה באופוזיציה.
"ואז הטפל נשאר שכוח
והעיקר נחרת בחרט
אז שבים אל הוויכוח
אבל שבים אליו אחרת".
אלתרמן כתב שיר זה במהלך המשא ומתן. הוא סבר שהוויכוח התמקד בטפל, בנושאים מהעבר, במקום להתמקד בעתיד, במדינה העומדת להיבנות. מנהיגי שתי המפלגות, שרצו בכל מאודם בממשלה משותפת, נסחפו אחר הזיכרון והחמיצו את הרצון. כאשר התעשתו, שנים אחר-כך, והקימו קואליציה משותפת, ולימים מפלגה אחת, כבר היה מאוחר.
