נסעתי דרומה וחלפתי על פני שדה–בוקר, קיבוצו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון. בדרכי לערבה ראיתי קיבוצים זעירים בגודלם אך עיקשים באחיזתם בקרקע המדברית. בצידי הדרך צפיתי במטעי תמרים יפיפיים. בתוך החום היוקד שוכנות רפתות לתפארת, המספקות תוצרתן למחלבת יוטבתה.
במסלול שבין נאות סמדר וקיבוץ אילות, הנקודה הדרומית ביותר בהתיישבות הקיבוצית, מתקיים מרקם אנושי מדהים; ילידי הארץ לצד עולים שהגיעו מארצות שונות, ואשר החליטו לחיות חיי קומונה ושיתוף. אך כפי שקרה בקיבוצים רבים, רוב הצעירים שהשתתפו בניסוי המרתק לא החזיקו מעמד ופנו לדרך אחרת. המיעוט, שהמשיך להתעקש, מאיר את דרך הערבה.
מהערבה הצפנתי לבקעת הירדן. נסעתי לאורכו של ים-המלח, או של מה שנותר ממנו. הביטוי התנ"כי שנכתב על יציאת מצרים, "הים נסוג לאחור", כמו נכתב על ים המלח, שאת נסיגתו מלווים בדאגה הקיבוצים שהוקמו למרגלותיו; עין-גדי, מצפה-שלם וקליה. ושם אתה למד שהיישובים לא חדלים, גם אחרי עשרות שנים, להיאבק על קיומם. ביתר שאת נראית מלחמת ההישרדות ביישובי צפון ים-המלח ובקעת הירדן. בשנים האחרונות לא התקיים דיון מדיני ביחס לגורלם, אך שאלת עתידם מרחפת מעל בכל עת.
בדרך הפתלתלה שבין ים-המלח ובקעת בית-שאן, כשהג"יפטליק ממערב והירדן ממזרח, אני נזכר בתקופת מלחמת ההתשה, שאחרי מלחמת ששת הימים, בעמידתם האיתנה של אנשי טירת-צבי, מעוז-חיים, גשר וכל יישובי הסביבה, שהופגזו ימים ולילות. אני זוכר את עוצמתה ואיתנותה של עדנה סולודר, מזכירת גשר, האשה הצנומה אך הענקית. אני תוהה מהיכן יש לכל אותם מתיישבים בערבה, באזור ים-המלח, בבקעת הירדן ובבקעת בית-שאן החוסן להתגבר על הסכנה הביטחונית, לעבור אין סוף משברים כלכליים וחברתיים, ולהמשיך לקיים חיים משותפים, גם אם מהות השותפות הולכת ומשתנה. לצערי, נבצר ממני לקיים שיח מעמיק עם המתיישבים. הפעם נאלצתי להסתפק במשט חטוף על פני הארץ, כמי שרואה את הארץ ולא בא אליה, לתוכה, לנשמת אפה.
המשכתי במסע לעבר עמק-הירדן, ערש ההתיישבות הקיבוצית. דגניה, היא אום-גוני, אם הקיבוצים, חצר כנרת, קבוצת כנרת. תולדות ראשית ההתיישבות כתובים על המצבות בבית הקברות באוהלו.
בחצרות הקיבוצים נותרו סימנים מובהקים של ראשית הדרך. בשמות השבילים, בעצים שנטעו לפני יובלות ובשימור מבנים. אך הרוח היא אחרת. איש איש תחת גפנו ותאנתו. העולם המופרט לא פסח על הקיבוץ ועל חבריו.עקרונות ואורחות החיים השתנו לבלי היכר. החברים אומרים שהמציאות חזקה מחלומות. לא התווכנו. החרשנו.לקחנו אתנו את ההכרה שכאן, במקומם של הראשונים, נוצרה יצירת מופת, שאולי היתה חד-פעמית.
בעמק-הירדן נוצקו ערכי היסוד של המדינה היהודית. רוב מנהיגיה של מדינת -ישראל גיבשו את השקפת עולמם בשדות העמק, בעמק הירדן ,בעמק יזרעאל ולמרגלות הגלבוע. שנים רבות הם האמינו שהשקפת עולמם תהיה לנחלת הכלל. המציאות טפחה על פניהם. רוב המנהיגים החשובים ומעצבי הדרך נטשו את החלום הקיבוצי ונדדו לתל-אביב, להיות במרכז ההוויה בה מתקבלות ההחלטות החשובות. שנים ארוכות הם דיברו בערגה על הקיבוץ כחוויה אישית מעצבת וכמקור השראה, ובה בעת לא חסכו שבט ביקורתם על הסתגרות חברי הקיבוצים בתוך עצמם, בעוד עשרות אלפי העולים החדשים זקוקים נואשות לעזרה גשמית ורוחנית. הקיבוץ, שנאבק על הישרדותו, לא פתח שעריו לבני העליות ונשאר מנוכר.
אך למרות הביקורת יש להדגיש שרק מעטים מהעולים, רק המאמינים בשוויון ובשותפות, היו מצליחים להתמודד עם אורח החיים הקיבוצי אילו התקבלו אליהם.
המשכנו במסענו בצדה המזרחי של הכנרת. חלפנו על פני תל-קציר, האון ועין-גב. נזכרנו בשנות ה-50 וה-60, תקופת ההתשה שעברה על הקיבוצים הפרושים לאורך הגבול הסורי.
מפקדי הצבא של היום לא היו שותפים לדילמה של ימי מלחמת ששת הימים אם לכבוש את רמת–הגולן או להימנע מכיבוש שמא ייפגעו עשרות ומאות לוחמים, אך היום הם שותפים לדילמה אם להחזיר את הרמה. ראשי המתיישבים בעמק הירדן ובגליל העליון לא הרפו ממשה דיין עד שזה הסכים לכבוש את רמת-הגולן.
אנו מטפסים במעלה הרמה לחזות במעשה בראשית של המתיישבים, שנטעו ביתם באדמת הבזלת. מראה מרהיב ניבט מחדר האוכל של כפר-חרוב. רוני קינן, איריס שובל וחבריהם ראויים לכל כבוד על עיקשותם ונחישותם. אחת לכמה שנים מזעיקים אותנו להזדהות עם מתיישבי רמת הגולן, תמיד כשמתקיים – או מאים להתקיים - משא ומתן מדיני בין ישראל וסוריה. אנו באים בגלל החברים; יהודה וולמן, יהודה וציפקה הראל, אמיתי שלם, צוצו ורוחלה, אורי הייטנר. מתכנסים בעלי דעות פוליטיות שונות, כדי להדגיש את ההערכה להתיישבות ולמתיישבים.
הדרך מכפר-חרוב למרום גולן משופעת באנדרטות ובמצבות-זיכרון, ולצידן מתפתחים ומתבססים ישובים רבים. כמו בכל אחד מהאזורים בהם ביקרנו, יש קיבוצים חזקים, ולצידם אחרים החרדים לעתידם הכלכלי והחברתי. אך ניכרת אופטימיות של חברים, שהורגלו לאיומים על ביתם בעת מלחמה ובעת שלום.
קיבוץ מרום גולן. אחת לכמה שנים מזעיקים אותנו להזדהות עם מתיישבי רמת הגולן |
ממרום גולן נענו מערבה לעבר הגליל העליון, האזור שנפגע שנים ארוכות משתי חזיתות; החזית הסורית והחזית הלבנונית. גונן, גדות, מחניים, שמיר, דן ואחרים ידעו ימים של הפגזות וירי. הם לא נשברו, אלא המשיכו לעבד את שדותיהם ולגדל ילדים בצל האימה. בשנים מאוחרות יותר, ממחצית שנות ה-70 של המאה הקודמת ועד יציאת צה"ל מלבנון, שדה הקרב עבר לאזור קריית שמונה ולרכסים המערביים של הגליל העליון. ירי קטיושות בלתי פוסק לאורך שנים רבות, לצד חדירות מחבלים, הפכו חלק משגרת היומיום של התושבים. התקשורת דיווחה, מערכת הביטחון הבטיחה להגיב כראוי, והחיים בצל הפחד והמוות המשיכו להתקיים, כשבעיות הקיום החברתי–כלכלי ממשיכות לכרסם ברקמת החיים. מנהיגי האזור נשאו על כתפיהם את מצוקות העיתים, ובהם רחל רבין, עדה סירני, רפי תלם, אורה ערמוני, אהרון ולנסי, אורי אשכולי ואחרים. אלה נותרו אופטימיים כפי שהיו כל השנים.
אחרי שחצינו את הארץ מאילת ועד דן, כולל הגולן, שמנו פעמינו לגליל המערבי, השותף המערבי לירי הקטיושות מידי הפת"ח והחיזבללה. כברי, מצובה ,חניתה, עברון, סער, ראש הנקרה ויישובים נוספים באזור, חיו שנים בצל האימה, אך לא חדלו לקיים שגרת חיים, ולו ליום אחד. הם היו שם כדי ליצור שרשרת ביטחון למדינת ישראל, והם מקיימים זאת הלכה למעשה עד היום.
עזבנו את רצועת החוף הצפונית ושמנו פעמינו אל רצועת החוף הדרומית, לעבר עוטף עזה. כשהגענו לזיקים הבנו את קשר הדם שנוצר בין מעוז-חיים, גשר,תל-קציר, גדות, משגב-עם, דן, סער, ראש-הנקרה ויישובי עוטף עזה. כולם מייצגים את המאבק הבלתי פוסק על ביטחון ישראל. גם אחרי 100 שנות התיישבות ו-60 שנים להקמת המדינה , נמשך המאבק על קיום העם היהודי בארצו. הפעם עוצמת האש מכוונת ליישובי עוטף עזה.
אנו בלב הצבע-האדום בדרכנו ללוויה של ג'ימי קדושים בכפר-עזה, חלל נוסף של ההתיישבות על קו הגבול. כמו נכתב ונחקק בספר הזכרונות, כאן מתקיים יישוב שהוא חלק משרשרת הביטחון, המקיימת את גבולות הארץ. בכל מקום אותם דפוסי חשיבה, אותה נחישות שבית לא עוזבים, אותה אמונה נאיבית של שותפות גורל וערבות הדדית. האכזבות מהבטחות המנהיגים שהלכו ובאו לא החלישו את ההיאחזות בקרקע וקיום קהילה רבת מעש.
המשט המרתק בעוטף ישראל מעניק עוצמה לימים יבואו.
