מדד יחסי ערבים-יהודים בישראל 2007

"מדד יחסי ערבים-יהודים בישראל", שהושק לראשונה בשנת 2003, נועד לתת תמונת מצב עדכנית, ולאפשר מעקב אחר מגמות ושינויים. הוא מושתת על סקרי עמדות שנתיים של הציבור היהודי ושל הציבור הערבי. הסקרים למדד 2007 בוצעו בסתיו 2007.

נתוני מדד 2007 מאששים ממצאים קודמים. רוב הערבים והיהודים מוכנים לשילוב הדדי, אך רוב היהודים עדיין מתנגדים לשילוב הערבים בשלושה תחומים; חינוך, מגורים וקואליציות ממשלתיות. ארבעים עד חמישים אחוזים מהנשאלים אינם נותנים אמון בצד האחר. בין 62% ל-83% מהערבים חוששים מפני פגיעות קשות מצד המדינה ומטרנספר, בעוד שבין 62% ל-80% מהיהודים חוששים מפני מרי אזרחי ערבי ומסיוע של המיעוט הערבי בישראל לאויבי המדינה [1].

האזרחות הישראלית היא המרכיב החשוב ביותר בזהות של 20.5% מהערבים ושל 36% מהיהודים. השאר מייחסים יתר חשיבות לשיוכם הלאומי והדתי. רוב האזרחים (87% מהערבים ו-61% מהיהודים) חושבים שהמדינה צריכה לאפשר לערבים לנהל את ענייני הדת, החינוך והתרבות שלהם, ורוב הנסקרים (58% ו-74% בהתאמה) סבורים שישראל היא דמוקרטיה גם עבור הערבים. מעל למחצית מקרב שני הצדדים מסכימים שהיחסים בין ערבים ליהודים אינם טובים בהווה, והם מעריכים שיחסים אלה אף יורעו בעתיד.
עם זאת, 74.5% מהערבים ו-86% מהיהודים סבורים שישראל היא מקום טוב לחיות בו, ו-71% ו-85% בהתאמה מעדיפים את ישראל על פני כל מדינה אחרת בעולם. 52.5% מהערבים ו-73% מהיהודים מצדדים בהשתלבות ישראל במערב, ולא במדינות הערביות והמוסלמיות באזור.
סוגיה מרכזית חדשה שנבדקה בסקר 2007 היא העמדה כלפי מסמכי החזון הערביים. כפי שניתן לצפות, ל-85% מהערבים ול-89% מהיהודים אין מידע על מסמכים אלה, הקובעים שישראל היא מדינה יהודית לא-דמוקרטית, וכי עליה להשתנות ולהיות למדינה דו-לאומית ודמוקרטית כאחד. ברם, השוואת העמדות כלפי הדרישות שהוצגו במסמכים חושפת מחלוקת חריפה. 92% מהערבים תומכים בדרישות להפוך את השפה הערבית לשפה שווה בפועל לעברית, לקבוע בחוק שהערבים יקבלו את חלקם היחסי בתקציב המדינה ובשלטון, לכבד את זכות השיבה של הפליטים הערביים כמו את זכות השבות של היהודים ועוד. לעומתם, רוב היהודים מביעים התנגדות לדרישות הללו, אם כי שליש עד מחצית הציבור היהודי תומך במתן אוטונומיה תרבותית לערבים, בשיתוף ערבים בשלטון, בפיצוי על הפקעת אדמות ערביות ובמתן מעמד שווה בפועל לשפה הערבית.
בנוסף, נבדקו מגמות שינוי בעמדות הערבים והיהודים לגבי שאלות שהוצגו בסקרים שבוצעו מאז 1976. לגבי השאלה "האם לישראל יש זכות קיום?", שיעור השוללים היה 20.5% ב-1976, ירד לשפל של 7% ב-1995, זינק ל-19% ב-1999 והתייצב על 20% ב-2007. יש כאן תנודות בעלות משמעות, אך אין מגמה של עלייה לאורך התקופה. גם באשר לשאלה בדבר זכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית-ציונית, שיעור השוללים הערבים הגיע ל-62% ב-1985, ירד לשפל של 35% ב-1995 וחזר ועלה ל-64% ב-2007. נתון חשוב אחר הוא הירידה בתמיכה בשימוש באלימות לקידום ענייני המיעוט הערבי מ-18% ב-1976 ל-7% ב-2007.



גם בקרב הציבור היהודי אין מגמה עקבית של עלייה או ירידה בעמדותיו כלפי האזרחים הערבים. כך, למשל, רק 16% מהיהודים שללו ב-1985 את זכות הקיום של הערבים כמיעוט בישראל, לעומת 18% ב-2007. שיעור היהודים שתמכו בעידוד ערבים לעזוב את הארץ היה 50% ב-1980, ירד ל-37% ב-1995 ונותר 37% ב-2007. כשליש מהיהודים תומכים בשלילת זכות ההצבעה לכנסת מהערבים, ושיעור זה נשאר יציב למרות התנודות שבו.



השוואות אלו של עמדות הערבים והיהודים לאורך זמן אינן מצביעות על מגמת הקצנה. מאז 1976 לא הקצינו הערבים את עמדותיהם, אם כי נעצרה מגמת ההתמתנות, שהגיעה לשיאה בתקופת ממשלת רבין, והתבטאה בנתונים החריגים של סקר 1995. הירידה התלולה בשיעור השוללים את הלגיטימיות של המדינה היהודית בתקופת רבין מצביעה על כך, שמדיניות חוץ ופנים המיטיבה עם האזרחים הערבים מקבלת ביטוי מלא בעמדות חיוביות כלפי המדינה וכלפי הרוב היהודי.

בין השנים 2007-2004 חלה הקצנה מסוימת בעמדות הערבים. בשנים אלו הוכפל שיעור השוללים את זכות הקיום של המדינה (מ-10% ב-2004 ל-20% ב-2007), ועלה משמעותית שיעור התומכים באלימות לקידום ענייניהם של האזרחים הערבים (מ-2% ב-2004 ל-7% ב-2007). מוקדם לקבוע אם יש כאן שינוי מגמה, אך יש לראות בכך התפתחות של מצב רגיש ונפיץ, ואות אזהרה לבאות.

ההחרפה המסתמנת בעמדות הערבים בשנים האחרונות היא תגובה למה, שהם רואים, כמדיניות דיכוי בעקבות האינתיפאדה השניה, החרמת ממשלת החמאס, היציאה החד-צדדית מעזה, "החנקתה" של עזה, בהמשך, וכתגובה למלחמת לבנון השניה, הנחשבת כתוקפנות ישראלית בעיני האזרחים הערבים. לגבי דידם, גם מדיניות הפנים של ישראל מכוונת נגדם, ובמדיניות פנים זו הם מזכירים את צמצום הקצבאות, אי-ביצוע המלצות ועדת אור (לרבות אי-העמדה לדין של השוטרים שירו למוות במפגינים הערבים) ורדיפה פוליטית של חברי הכנסת הערבים.
לעומת זאת, אצל היהודים, מאז 1985, אין מגמה של הקשחת עמדות כלפי האזרחים הערבים, למרות תמיכת הערבים בחמאס ובחיזבאללה במלחמת לבנון השניה, פרסום מסמכי החזון, הנחשבים לחתרניים בעיני היהודים, החרמת חגיגות השישים למדינה, ההתבטאויות החריפות של מנהיגים ערבים והקמפיין הקשוח שהם מנהלים נגד תוכנית השירות האזרחי בהתנדבות לערבים.

הממצאים של מדד 2007 והסקרים שקדמו לו, וכן עדויות רבות אחרות, אינם מאששים איפוא את "גישת הניכור ההדדי" השלטת, הטוענת שמאז קום המדינה מתחוללת הקצנה ערבית והתחפרות יהודית בעמדות, וכי שני הצדדים נמצאים על מסלול של התנגשות אלימה ובלתי-נמנעת. באשר לאזרחים הערבים, תיזה זו נסמכת על הפלסטיניזציה של הזהות הערבית, על האיסלאמיזציה הקיצונית שסוחפת חלק משמעותי מקרב הערבים המאמינים, על התסכול והאכזבה בשל הפער המתמשך בין שאיפות להישגים ועל התמשכות הכיבוש והקיפאון המדיני. אולם תהליכים אלה, המנכרים את הערבים מהיהודים ומהמדינה, מתקזזים על-ידי גורמים אחרים, שהבולט ביניהם הוא תהליך הישראליזציה של הערבים, המתבטא בכמה תחומים; הפיכת הערבים לדו-לשוניים ולדו-תרבותיים, קשירת גורלם ועתידם עם גורל המדינה, תלותם החזקה ביתרונות החיים בישראל (אורח חיים מודרני, משטר דמוקרטי יציב, מדינת רווחה המבטיחה הטבות רבות, חסינות מפני השתלטות איסלאמית) והכרה שאין להם אופציה טובה יותר.

בקרב היהודים, גישת הניכור ההדדי נזונה מהתהליך ההיסטורי המתחולל מאז מלחמת ששת הימים, שבו הציבור היהודי נסחף ימינה, וקבוצות אוכלוסיה שהיו ממוקמות בפריפריה, התקדמו למרכז הפוליטי – חרדים, דתיים-לאומיים, מזרחים ומהגרים דוברי רוסית. תהליך זה מבטא החרפה של העמדות האנטי-ערביות, החרפה המתעצמת נוכח מה שהיהודים מפרשים כהקצנה בעמדות האזרחים הערבים. אך כמו אצל הערבים, תהליך זה מתקזז בהשלמתם של היהודים עם המשך קיומו הבלתי נמנע של מיעוט ערבי בישראל, ובהבחנתם המתחדדת בין הפלסטינים מצדו זה של הקו הירוק לבין הפלסטינים שמצדו האחר.

עם זאת, אף שהניכור ההדדי בין האזרחים הערבים והיהודים בארץ, לאורך שישים שנות המדינה, אינו מתרחב, סקרי עמדות ועדויות רבות חושפים את ממדי השסע העמוק בין הצדדים, שסע שאיחויו מחייב את יישוב השאלה הפלסטינית, ואיזון קפדני יותר בין אופייה היהודי של המדינה לבין אופייה הדמוקרטי.