את משפחת אבי מוורשה לא הכרתי מעולם. אבי הגיע ארצה בשנת 1940, שנה בה כמעט ולא הגיעו לכאן עולים, לאחר שהצליח לעלות על אונית עולים בלתי ליגאלית בנמל קונסטנצה הרומני שבים השחור.
כחייל מילואים של הצבא הפולני, גוייס אבי ב- 3 בספטמבר 1939 לחיל הרפואה הפולני עימו נסוג מפני הלחץ האדיר של הצבא הגרמני עד לגבול רומניה, בדרום פולין (כיום לא קיים גבול משותף בין שתי המדינות).
כשחיילי יחידתו היו קרובים ביותר לגבול הרומני, שיכנע חבר יהודי את אבי לגנוב עימו את הגבול לרומניה בטענה כי הצבא הפולני מתמוטט וכי רבים מיהודי וורשה בורחים משם לעבר הגבול הרוסי. אבי היסס לכמה שניות ולאחר מכן הצטרף לחברו – הם נכנסו לאמבולנס מותנע שנהגו ירד לכמה דקות והסיעו אותו הרחק לתוך תחומה של רומניה.
אבי, ששמו היה אז חיים (הנריק) לייטאייזן, לא ידע אז כי לא יראה עוד לעולם את בני משפחתו – אביו ושתי אחיותיו (אמו נפטרה כמה שנים קודם לכן) שנשמדו במחנה טרבלינקה. במנוסתו המהירה לא היו עימו אפילו תמונות בני משפחתו או של הבית ברחוב נובוליפקי 18 בוורשה.
הוא עשה כשמונה חודשים בבוקרשט בירת רומניה (שם הועסק אצל צורף-זהב יהודי – משפחת אבי עסקה בצורפות במשך דורות ארוכים) ולאחר מכן עלה כאמור על אוניית מעפילים בלתי ליגאלית בנמל קונסטנצה שהפליגה לעבר חופי הארץ. הצי הבריטי השתלט על הספינה עוד לפני הגיעה לחופי הארץ והגברים – ביניהם אבי – נכלאו למשך שישה חודשים במחנה המעצר של עתלית.
אבי שמר על קשר מכתבים עם בני משפחתו שנותרו בגיטו וורשה דרך הצלב האדום הבינלאומי עד זמן קצר לפני מעברם למחנה המוות בטרבלינקה. עם הגיע הידיעות הראשונות על השמדת יהודי פולין, היה אבי משוכנע כי הוא נותר האחרון בבני משפחתו שכן כל השאר נשמדו. היו לו שני בני דודים בארץ שהגיעו כמה שנים לפניו ואשר סייעו לו בצעדיו הראשונים בארץ-ישראל אך באשר לאותם בני משפחה שנותרו בפולין הכל סברו כי אינם יותר בין החיים.
בתחילת שנות החמישים של המאה שעברה הסתבר לאבי כי יש לו משפחה באוסטרליה: דודו, אחי אמו, שהיגר למלבורן באמצע שנות ה- 30, הקים שם משפחה רבת צאצאים. הדוד הוזמן אחר כבוד לישראל ושהה עם רעייתו כאורח בביתנו למשך כחודשיים (כמנהג אותם ימים הצטווינו, אחי ואני, לפנות את חדרנו – הדוד והדודה מאוסטרליה קיבלו את חדר השינה של הורי ואילו הם עברו לחדרנו. אנחנו ישנו בחדר האורחים).
לאחי ולי נדמו הדוד והדודה כאנשים מעולם אחר: הם דיברו עם אבי באידיש – איתנו ניסו לדבר באנגלית בסיסית אך לא ידענו אז אפילו מילים פשוטות בשפה זו והדיאלוג היחיד שהתנהל בינינו היה בשפת הידיים. לדוד מאוסטרליה היו שיניים תותבות אותן הכניס כל ערב לכוס מים באמבטיה מה שהוסיף לרושם הזר והמוזר של הזקן, קרובו של אבי.
* * *
אבי נפטר בתחילת שנות השבעים ועד אז לא הירבה לדבר על בני משפחתו שנשמדו בשואה. ביום השואה התהלכנו בבית על קצות האצבעות שכן אבי היה מכונס ביגונו, אך גם אז, לא שיתף אותנו בתחושותיו. בדצמבר 1989 , ימיו האחרונים של המשטר הקומוניסטי בפולין, ביקרתי שם כעתונאי מטעם ה'ג'רוזלם פוסט' לכיסוי ביקורו של שמעון פרס, שהיה אז שר האוצר, בביקור ממלכתי בפולין.
לאחר חזרתו של פרס ארצה, נשארתי בוורשה לעוד מספר ימים שבמהלכם ביקרתי שוב בבית העלמין היהודי ברחוב אוקופובה בנסיון למצוא את קברה של סבתי (שנפטרה בשנת 1936 – לפני צאתו של אבי מפולין). נסיונותי לא צלחו אך בערב יציאתי מוורשה נכנסתי לחנות פרוות שהיתה ממומקת על מדרכה ובנויה מחומרים מתכּלים (היה זה עדיין בתקופת המעבר מקומוניזם לקפיטליזם) כדי לרכוש כובע פרווה לרעייתי.
ליד הקופה ישבה על מעין בימה מוגבהת אשה בשנות ה- 70 לחייה. היא פנתה אלי באידיש ואמרה:
'אתה יהודי?'. הנהג הפולני שנלווה אלי התרעם אך האשה היסתה אותו והמשיכה באידיש: אינני יהודיה, אני פולניה קתולית. הנאצים כלאו אותי בטרבלינקה בשל פעילותי במפלגה הקומוניסטית, הנה המספר שלי!'
וכאן פרמה את כפתור השרוול הימני של שמלתה וחשפה את זרועה הימנית. היה מוטבע שם מספר בצבע כחול. והיא המשיכה:
'ומדוע שאלתי אם אתה יהודי? היו איתי בצריף שתי נשים צעירות שאתה מאד דומה להן, מאד מאד. והייתי משוכנע שאתה קרוב שלהן. היו לך קרובים בוורשה? השבתי בחיוב וספרתי לה על שתי דודותי, רשקה וסלה שאכן בהתאם לידוע לי, סיימו את חייהן באותו מחנה.
'אז אני כנראה הכרתי אותן' המשיכה הזקנה והן היו נשים נהדרות...' היא ביקשה להמשיך, אך אז הגיע בנה וביקש ממנה בפולנית להפסיק לשוחח ולטפל בענייני החנות שכן הגיעו עוד קונים. הזקנה סימנה לי כי אינה יכולה להמשיך. הייתי נרגש ביותר.
* * *
בשבוע שעבר הגיעה לביקור בישראל קרובתי מאוסטרליה, הלן קארפּ, נכדתו של 'הדוד מאוסטרליה' שביקר בביתנו בשנות החמישים. זמן קצר לפני תום ביקורה בביתי, שלפה הלן צילום ישן ושאלה אם אני יכול לזהות שם מישהו. מהיכן הצילום? שאלתי והלן השיבה כי זהו אחד הצילומים הישנים שנמצאו באלבומו של סבה.
היה זה צילום פרידה של המשפחה לפני צאתו של הדוד לאוסטרליה באמצע שנות השלושים. מהתמונה נשקפו אלי אבי ושתי אחיותיו, רשקה וסלה, אביו, צבי ואמו ביילה יחד עם בני משפחה אחרים. בפעם הראשונה ראיתי כיצד נראתה משפחתו של אבי – סבי, סבתי ודודותי. אלה בני משפחתי האבודים שמעולם לא ראיתי, בני המשפחה שרובם נשמדו בידי הנאצים וסבלו סבל איום בגיטו וורשה ובמחנה ההשמדה טרבלינקה. לאחר שנים ארוכות זכיתי לדעת כיצד נראו, להלביש זהות ברורה על דברים ששמעתי עליהם מפי אבי.
נזכרתי אז גם בזקנה מחנות הפרוות ששאלה אותי אם אני יהודי. כעת, כשאני מביט בשתי דודותי, לא נראה לי כל דמיון ביני וביניהן, אבל לך תדע, אולי היא צדקה ואני טועה.
