אי-אפשר, כמובן, להתעלם מהעובדה שנוסדה פה מדינה מודרנית, תוססת, אשר בהשוואה למדינות אחרות בנות גילה, הקימה מוסדות דמוקרטיים פעילים ויציבים באופן יוצא-מן-הכלל, יצרה חברה אזרחית מגוונת ותוססת, כלכלה פורחת ומערכת חברתית שוות-ערך לזו שברוב מדינות מערב אירופה.
אולם, הדאגות מרובות ומטרידות: נטישה שערורייתית של כל רמז לאידיאלים הסוציאליסטיים שהיו נחלתם של רבים ממייסדי המדינה; אימוץ בולט של הקפיטליזם הטהור ושל הגלובליזציה על חשבון שירותי סעד, רווחה וטובת הציבור; אינדיבידואליזם "ליברלי" ללא כבוד ראוי לזכויות הפרט, לזכויות האזרח ולמרכיב המרכזי ביותר: שוויון. לכך יש להוסיף פראנויה לאומית, פרי שנים של רדיפות ודיכוי, פראנויה שאות מעודדת הדחייה מצד מדינות האזור, והמתופעלת בצורה שוביניסטית בידי מנהיגים הנוטים לשגות יותר מדי. התוצאה: חברה עיוורת - ולעתים קרובות אכזרית - הנגועה בגזענות הולכת וגדלה, שמפעפעים בה המיליטריזם, ההכחשה והאדישות.
בביקורי האחרון בפרובנס, נדהמתי שוב מהסיסמה של המהפכה הצרפתית החקוקה במקומות ציבוריים רבים: חירות, שוויון, אחווה. ערכים אוניברסליים אלה הם הם הערכים שאיבדנו במהלך 60 השנים האחרונות, ויש אף הטוענים שמעולם לא אימצנו אותם כאידיאלים מנחים, ושהם מעולם לא היו יכולים להיות מושגים במסגרת החלום הציוני. יתכן שגורמים שמעבר לשליטתנו - מחוץ למדינה ובתוכה - הפכו את מימוש אידיאלים אלה לבלתי אפשרי. ואולי נעשו טעויות חמורות וטראגיות, לכל אורך הדרך, והן שהביאו אותנו למצב שבו אנו מוצאים עצמנו כיום.
טעות מדהימה לא לגמרי מובנת בעיניי, והיא ההתייחסות לפלסטינים שנשארו במדינה החדשה כאילו היו גייס חמישי. לא רק שהחזקנו אותם תחת שלטון צבאי למשך ארבע-עשרה שנים, הרסנו את הכפרים שלהם, החרמנו את אדמותיהם וגרשו אותם, אלא גם מנענו מהם משאבים והזדמנויות שוות לאלה של האזרחים היהודים הוותיקים ושל העולים החדשים היהודים, בעיקר בתחום החינוך. הכפרים שלהם לא זכו להכרה (לרבות אלו של הבדואים, אזרחים נאמנים של המדינה, אשר אפילו משרתים בצבא). נמשכו ההטרדות כלפיהם מצד אנשי ביטחון והאפליה הבלתי רשמית. רק מעטים יכחישו, שאנו ממשיכים להתנהג כלפי האזרחים הפלסטינים בישראל כאל אזרחים מדרגה שנייה, גם אם הם מיוצגים בכנסת ופעילים בחיים הפוליטיים/חברתיים במדינה. ולכן, מה שיכול היה להיחשב כמדיניות מובנת במלחמת השחרור ומיד לאחריה, הפך לא רק לבלתי נתפס, אלא גם - באופן מדאיג - למדיניות מוגבלת בראייתה לטווח רחוק, ובעלת פוטנציאל של הרס עצמי.
אי הצדק הפך בולט יותר בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים. יש צורך ביותר מכמה שורות כדי לתאר את הטעויות וההשפעות השליליות של הכיבוש הצבאי על החברה הישראלית ועל התפתחות המדינה היהודית, כמו גם על הפלסטינים. הטעות היסודית היא הכישלון בנקיטת הצעדים הדרושים לסיום העימות עם הפלסטינים. ברוב השנים שלאחר מלחמת ששת הימים, כאשר לא היתה אפשרות לשמור על מדינת ישראל, ובה בעת להעניק לפלסטינים זכות להגדרה עצמית, כלומר כאשר המטרה שלהם היתה החזרת כל פלסטין לידיהם, פנתה ישראל לירדן למציאת פיתרון. אולם גם אז, ישראל, תחת שלטון ממשלת מפלגת העבודה, לא היתה מוכנה לוותר על ריבונותה במזרח ירושלים בתמורה להסכמי שלום עם ירדן.
גם מאוחר יותר, תחת ממשלת הימין בשנות ה-80, סירבה ישראל להגיע לפשרה עם ירדן. אכן, ספק אם "האופציה הירדנית" היוותה פיתרון, אולם גם כאשר, ב-1988, צץ פיתרון – הסכמת אש"ף לרעיון של מדינה פלסטינית לצד ישראל, ולא במקומה, סרבה ישראל לקבלו. מספר שנים מאוחר יותר הבין יצחק רבין, גם אם באי-רצון, את הצורך וההזדמנות לפעול למען פיתרון זה. בתקופת הסכמי אוסלו נעשו טעויות רבות, ובייחוד המשך בניית ההתנחלויות, צעד שאותו הבינו ופרשו הפלסטינים כחוסר נכונות של ישראל לעזוב את השטחים הכבושים. טעויות חמורות יותר נעשו גם במהלך המשא ומתן שערך ברק, טעויות שהתעצמו עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה והתמוטטות כל התקוות לשלום בקרב שני הצדדים.
הטקס בבית הלבן. בתקופת הסכמי אוסלו נעשו טעויות רבות, ובייחוד המשך בניית ההתנחלויות. צילום: אבי אוחיון, לע"מ |
והטעויות נמשכות. בתקופת טרום-אוסלו תמכה ישראל במאמינים באיסלם וגרשה נציגים מתונים של אש"ף וכלאה פעילי פת"ח. לאחרונה דחתה ישראל את ממשלת האחדות הפלסטינית של 2007, אשר הבטיחה את חידוש המשא ומתן, שזכה – בדרך-כלל – לתמיכה בקרב הערבים. ממשלת ישראל נכשלה, וממשיכה להיכשל, גם במילוי התחייבויותיה כלפי אבו-מאזן, העשויות לחזק את ידיו ואת יכולתו לכפות את הפשרה ההכרחית למען חתימה על הסכם שלום. ויותר מזה. לא עשינו דבר בתגובה להצעת העולם הערבי לעשות שלום עם ישראל על-פי יוזמת השלום הערבית, שאותה הציעה הליגה הערבית ב-2002, ושעליה היא ממשיכה לחזור עד היום.
במקום זאת, במהלך העשור הראשון למאה ה-21, העשור השישי לקיום מדינת ישראל, פרצה אלימות חסרת תקדים בין ישראל והפלסטינים: בניית הגדר/חומה, הפגזות, הפצצות מהאוויר, "סיקולים ממוקדים" מצד ישראל ( בנוסף לתוקפנות הכיבוש: בניית התנחלויות, מאסרים שרירותיים, עינויים, חיפושים, הטלת סגר ומחסומים, הגבלה לכבישים נפרדים, פירוק משפחות, החרמת אדמות, עקירת עצים), ואילו מצד הפלסטינים: פיגועי התאבדות, מעשי טרור, ירי יומיומי של טילי קסאם ופצצות מרגמה לעבר דרום ישראל. הממשלה הישראלית טוענת, באופן לגיטימי, שעליה להגיב לפעולות אלו ולהגן על אוכלוסייתה. אולם פעולות ההגנה אינן מיתרגמות לפעילות מדינית, והן נותרות בתחום הצבאי בלבד.
אכן, בעוד רוב האנשים משני הצדדים תומכים במשא ומתן ובפיתרון של שתי מדינות לשני העמים, נראה כי שתי הצמרות השולטות עדיין משוכנעות שרק אלימות וכוח יביאו את השינוי. אבל גם ההיגיון הפשוט וגם הניסיון מוכיחים שוב ושוב, שאלימות וכוח רק מעוררים פרצי אלימות והתנגדות חריפים יותר. אלימות זו מחזקת את הגורמים הקיצוניים בתוכנו, מחלישה את היכולת הפוליטית של ההנהגה בשני הצדדים ודוחקת את הפיתרון למחוזות עלומים. לכן, כאשר אנו מוצאים עצמנו במשא ומתן על השלום עם הרשות הפלסטינית, נראה כי אולמרט ואבו-מאזן כאחד אינם מסוגלים "לספק" את ההסכם.
ועם זאת, למרות כל מה שנאמר, ששים השנים האחרונות קרבו אותנו לפיתרון, שכן הרוב בשני הצדדים נטש את רעיון המקסימליזם הטריטוריאלי לטובת שלום המבוסס על שתי מדינות, המסוגלות להתקיים זו לצד זו. שני הצדדים הסכימו לעיקרון של חילופי שטחים על-מנת לאפשר זאת. שני הצדדים הסכימו לרעיון של נוכחות בין-לאומית כלשהי, כדי להבטיח את השלום, ושני הצדדים - בלי שהודו בכך רשמית - מבינים שחייבים לעשות פשרות משמעותיות בנושאים הרגישים במיוחד של חזרת פליטים ושאלת ירושלים. העולם הערבי מוכן לתמוך בשלום כזה, עם יחסים תקינים וביטחון בעבור ישראל – קץ לסכסוך הישראלי-ערבי, בכך שיספק את התמיכה ההכרחית למצדדי השלום בצד הפלסטיני ויתמרץ את הישראלים המסוייגים עדיין.
