בכנסת הנוכחית יש שתי מפלגות חדשות שלא היו קיימות בעבר – קדימה וגיל, ועוד ארבע סיעות שהן פרי מיזוגים או פיצולים במפלגות שכבר היו קיימות בכנסות קודמות – ישראל ביתנו, איחוד לאומי-מפד"ל, בל"ד ורע"ם-תע"ל. החיים המפלגתיים שלנו תוססים ופעילים, ואין כמעט כנסת הדומה לקודמתה מבחינת מספר המפלגות ושמותיהן. בסיכום שלנו לא כללנו מפלגות שלא הצליחו לעבור את אחוז החסימה, ולו פעם אחת.
נראה שהמפלגות בישראל שברו כל שיא רלוונטי בספר השיאים של גינס. בעולם הדמוקרטי, רק איטליה, אולי, מתמודדת איתנו על "מדליית הזהב", ול"תחרות" מצטרפות הרפובליקה השלישית והרביעית של צרפת, וכן רפובליקת ויימר של גרמניה. מה קרה להן אנו יודעים, אך עדיין לא עשינו מאמץ אמין ללמוד מהניסיון המר ולהפיק לקחים מההיסטוריה שלהן.
אצל רשם המפלגות רשומות - ביום בו נכתבה רשימה זו, במחצית מאי 2008, 77 מפלגות. חלקן כבר מזמן אינן פעילות. אך בפרפרזה על הפתגם הבריטי המפורסם –
Old soldiers never die, they just fade away,
ניתן לומר כי בישראל מפלגות ותיקות לעולם אינן מתות, הן רק מתעמעמות לאיטן:
ר"צ ומפ"ם עדיין רשומות כמפלגות נפרדות. גם זכויות הגבר, עלה ירוק, מפלגתו של הרב בא-גד ופועלי אגודת ישראל טרם פורקו. מפלגת פנינה רוזנבלום רשומה, ומנכ"ל הכנסת, אבי בלשניקוב, יד ימינה של יושבת ראש הכנסת, דליה איציק, עדיין רשום כממלא מקומה של פנינה רוזנבלום. ארבע מפלגות חדשות נוספו באחרונה אצל הרשם והן:
לח"ם – לוחמי חברה מאוחדים, אחיעזר – מפלגה דתית מסורתית חברתית, צדק חברתי – של גאידמק והתקווה – מפלגה ציונית לאומית של חברי הכנסת אפי איתם והרב יצחק לוי, ונראה שעד הבחירות לכנסת ה – 18 עוד יתווספו לרשימה כהנה וכהנה. מיום קיומו של רשם המפלגות התפרקו רשמית רק שתי מפלגות –
מימ"ד – שלבשה צורה אחרת ונולדה מחדש, ו
תל"ם-אמונה של הרב עזרן, שהתפלג מש"ס. מפלגות מתות לכל דבר ועניין מוחזקות על המדף על כל צרה שלא תבוא וכאיום אפשרי על מפלגה שאם תדחק את אנשיה, יש להם אופציה. כך, למשל, מפלגת גיל איחרה את המועד להרשמה ערב הבחירות האחרונות. למזלה, היתה רשומה מפלגת גמלאים אחרת בפנקס המפלגות, בראשות נאווה ארד ומשה שרוני, והם שאפשרו לרפי איתן ולאנשיו להתמודד בבחירות. קדימה, בראשות אריאל שרון, כמעט ואיחרה את המועד להרשמה.
מודעות בחירות ב-1959. שיטת הבחירות הייחודית שלנו מעודדת פיצול. צילום: משה פרידן, לע"מ |
מדוע רב הפיצול המפלגתי בישראל?
יש, כנראה, משהו בגנטיקה שהבאנו איתנו מהשטייטעל המזרח-אירופי, והדבקנו בו גם עולים מן המערב וממדינות המזרח-התיכון וצפון-אפריקה. שיטת הבחירות הייחודית שלנו מעודדת פיצול, וכל הניסיונות לצמצם את המספר המפלצתי של המפלגות עלו בתוהו, לרבות העלאת אחוז החסימה ושיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה. ככל שיגבילו אותן, כן תרבינה המפלגות ותפרוצנה למרחבי החלל הפוליטי שלנו רב הגלקסיות, ככוכבי לכת, שבת, ירחים ושמשות.
בין חוקרי מדע המדינה מתחולל ויכוח בשאלת הביצה והתרנגולת. מה קדם למה, האם שיטת הבחירות החולנית גרמה למספר המפלגות המטורף או להיפך. ושמא זה שילוב של השניים. השיטה היחסית היא תוצאה של הפיזור העולמי לפני קום המדינה, וקיומו בארץ של ישוב קטן תחת שלטון זר. כל הנסיונות לשנות את השיטה נכשלו מהרגע שבו הכנסת הראשונה מעלה בבוחרים ולא כוננה חוקה למדינה. עניין שיטת הבחירות נותר עיסוק לגחמותיהם של חברי הכנסת. הפקידו את החתולים על שמירת השמנת ועל חלוקתה, והתוצאות ברורות. כאשר מפא"י והעבודה היו המפלגה השולטת, חששו במפלגות האחרות, מימין ומשמאל, כי שינוי השיטה יבטיח את שלטון מפא"י לנצח. לאחר המהפך של 1977 חששו בשמאל כי השיטה האזורית תבטיח לליכוד אריכות ימים בשלטון. על יציבות השלטון ועל המאבק בשחיתות לא חשבו, שכן כל עוד היתה קיימת בכל כנסת מפלגה גדולה אחת, בעל שליש ממספר הח"כים לפחות, לא ניתן היה להפילה בהצבעת אי-אימון. הסיבות היחידות להקדמת בחירות היו קשורות יותר בבעיות הפנימיות של מפלגת השלטון. ראוי גם לציין שרוב הכנסות בימים ההם השלימו קדנציה מלאה.
חוסר היציבות החל כאשר שתי מפלגות גדולות – העבודה-מערך והליכוד - קיבלו כל אחת 40 מנדטים לפחות, ולמפלגות הקטנות ולח"כים הבודדים ניתן כוח מוגדל למקח וממכר, לכלנתריזם ולסחטנות. המפלגות הגדולות נאלצו לקנות שלטון בכסף או בשווה- כסף. מאז 1996, אף מפלגה לא קיבלה 40 מושבים או יותר, ומאז 1999, לשתי המפלגות הגדולות - או בכנסת הנוכחית לשלוש - אין ביחד יותר מ- 60 מנדטים.
כאמור, הרבה אינטרסנטים לא רצו ואינם רוצים בשינוי השיטה מטעמי נוחות ואנוכיות. אבל היו הזדמנויות שבהן למפלגות התומכות בשינוי השיטה היה רוב בכנסת. בתקופות מסויימות, מפא"י והציונים הכלליים אף הגישו הצעת חוק משותפת בנושא זה, באמצעות חברי הכנסת אלמוגי ויוסף סרלין, כשמטרתם קירוב השיטה בישראל לשיטה הבריטית. מאז איחודה מחדש של מפא"י עם רפ"י ושל אחדות העבודה עם מפלגת העבודה, היא התחייבה לשינוי השיטה בכיוון של שיטה מעורבת סקנדינבית, הצעה שנוסחה בידי גד יעקבי. בכמה מקרים עברה ההצעה קריאה טרומית, אך לא התקדמה הרבה מעבר לכך. השינוי היחיד שנתקבל ואשר מאריך ימים הוא שינוי השיטה בבחירות לרשויות המקומיות. ברמה הארצית נחקק ב"תאונת עבודה" חוק הבחירה הישירה לראש הממשלה. החוק החזיק מעמד שלוש מערכות בחירות, ואז הוא בוטל, מאחר שהוליך לתוצאה הפוכה מזו שהתכוונו לה – פחות יציבות, יותר פיצול והגברת השחיתות.
בניתוח מעמיק של עמדות היסטוריות ואקטואליות, בתוספת כושר הישרדות, יש היום בישראל שבעה גושים; מפלגות ימין, מיסודה של תנועת החרות, מפלגות מרכז ליברלי, מיסודם של הציונים הכלליים, מרכז-שמאל, מיסודה של מפא"י, שמאל ,מיסודה של מפ"ם, הגוש של הקומוניסטים והרשימות הערביות, הציונות הדתית, מיסוד המפד"ל, החרדים מיסודה של אגודת ישראל, והחרדים בני עדות המזרח, מיסודה של ש"ס. עתידה של ש"ס לוט בערפל בתקופה פוסט עובדיה יוסף. סביר להניח שש"ס תתפוגג, תתפלג ושחלקים ממנה ישתלבו בליכוד, בקדימה וביהדות התורה.
אימוץ שיטת בחירות מעורבת, אזורית-יחסית, תוביל את ישראל לשיטה של ארבע-חמש מפלגות, ותאפשר חזרה לימים יותר יציבים. השיטה הדו-מפלגתית, האמריקאית או הבריטית, אינה מתאימה לאופי של אזרחי מדינת ישראל. שני יהודים לא יסתפקו בפחות משלוש מפלגות. עלינום ללמוד מניסיונן של מדינות בסדר גודל אוכלוסין דומה לשלנו.
בתחום זה אין פתרונות קסם, ואסור להעתיק אוטומטית שיטות ממדינות אחרות, במיוחד ממדינות גדולות ופדראליות כמו ארצות-הברית. כשאומצה שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה, היא נעשתה בדרך הנפלאה של חצי תה–חצי קפה. בארצות-הברית, השיטה מבוססת על מערכת שלמה – חוקה משוריינת, 50 מדינות, שני בתי קונגרס והפרדה חדה בין הרשות המחוקקת למבצעת.
הדבר היחיד המשותף כמעט לכל המדינות הדמוקרטיות, פרט לישראל, הוא קיומו, במסגרת הרשות המחוקקת, של בית שני, בית עליון, סנאט או בית לורדים, שבידו סמכויות המאפשרות דיון נוסף או מחודש בחקיקה ובתקצוב. יש גורם – ראש הרשות המבצעת, נשיא או מונרך, שבידו סמכויות וטו ובקרה, ויש גורם ברשות השופטת, המגן על החוקה, מפרש אותה ומגן על זכויות האדם והאזרח. אצלנו אין מסגרת נוספת ברשות המחוקקת, ואין לאף גורם סמכות וטו. לואקום זה נכנס בית המשפט העליון בזהירות רבה, ומילא חלק מן החלל הריק.
יציבות פוליטית וחברתית לא תושג כאן, אלא אם ייפתרו בעיות היסוד הללו – הגדרה ברורה של סמכויות הרשויות השונות, יצירת מסגרת לדיון נוסף ברשות המבצעת, קביעת גורם בעל סמכות וטו מעכב, קביעת חוק זכויות האדם והאזרח, ורק בשלב האחרון - קביעת סמכויותיו של בית המשפט העליון.
צמצום מספר המפלגות ומניעת פילוגים ופיצולים - לפחות אלה שנעשים על רקע אישי או תמורת תשלום נאות ובצע כסף - הם תנאי הכרחי להבראת החברה והמדינה. ימים יגידו מה יקדם למה - אם קודם יבוא שינוי שיטת הבחירות וצמצום מספר המפלגות או שלפניו יבוא השינוי החוקתי. נכון לומר שאף כי השינוי יתמהמה, בוא יבוא. השאלה היא רק אם הוא לא יגיע מאוחר מדי, וזו שאלה קיומית לא פחות משאלות ביטחוניות וכלכליות.
