בחברה הישראלית שורר מצב ייחודי, מעניין ומוזר. קבוצות שונות פועלות משך שנים בניגוד לאמונות היסוד שעליהן הן מצהירות ואשר למענן הן נאבקות. כותב שורות אלה מתעקש לשפוט אותן על-פי התוצאות, ולא על פי הצהרות הנאמנות שלהן, הצהרות שבטיות בדרך-כלל.
הציבור החרדי מצהיר, ברובו, על הסתייגות עמוקה מהציונות, ששיאה בהתנכרות לימי הזיכרון וליום העצמאות. אולם בה בעת הוא פועל במודע להשתלבות במדינה הציונית ובמוסדותיה, ולחיזוק השפעתו בכל מערכות המדינה. דבר הפוך קורה לחלק חשוב בציונות הדתית. ככל שהיא מצהירה על שותפות מלאה בעצמאות ישראל, גוברת בה הנטייה להתבדל, להתרחק ולבנות מערכות נפרדות ואלטרנטיביות.
החרדים משתלטים על הרבנות הראשית, והציונים הדתיים מטפחים רבנות נפרדת. החרדים הפכו ללשון המאזניים בממשלות ישראל, והציונים הדתיים דוחקים עצמם לפינת ההינתקות, בעוד התומכים המובהקים בדמוקרטיה ובשלטון החוק והמשפט בישראל עושים לביסוס בית המשפט העליון כרשות מחוקקת אריסטוקרטית, ובניהול משפטים ציבוריים בשיטת "חבר מושבעים תקשורתי", והמשטרה והפרקליטות מנהלים משפטים אלה תוך התנערות מכללי צדק אלמנטריים.
הלוחמים הגדולים נגד גזענות תומכים במדינת לאום פלסטינית "נקייה מיהודים", תוך כדי דחיקת מדינת ישראל לעבר מדינה דו-לאומית, אכזרית, עדתית, אפופת קנאות ומאויימת במלחמת אזרחים, בדומה למתרחש בלבנון.
רבנים חשובים ניהלו והובילו הפגנות ענק נגד תחבורה ונגד הקרנת סרטי קולנוע בשבת, וגרמו, במישרין, לחילול שבת המוני, מפני שכל הפגנת שבת, בהכרח, מביאה לשם את המשטרה ואת התקשורת. בשבת, כמובן.
טרם קום המדינה הנהיג השמאל הציוני את מלחמות ישראל, על הניצחונות המדהימים (מלחמת העצמאות, ששת הימים ויום הכיפורים) והכישלונות העצובים (קדש, מלחמות ההתשה וחלקית, גם מלחמות לבנון). בעודו מצהיר על חתירה בלתי נלאית לשלום-אמת, עיצב השמאל הציוני בפועל הסכמי ביניים, שביתות נשק והפסקת אש.
הימין הציוני הוביל עד כה את הנסיגות הגדולות למען חוזה שלום פורמלי עם המצרים ולמען "סיום הכיבוש" בעזה, תוך החרבת היישובים היהודיים שהוא עצמו טיפח כבבת עינו, בחבל ימית ובגוש קטיף.
יצחק רבין נחשב למנהיג בהא הידיעה של השמאל הציוני הישראלי, והוא נרצח, לאסוננו, דקות אחדות אחרי שקיפל לכיסו את "שיר השלום". אולם בפועל ניהל רבין (פעמיים!) תהליך מדיני שחתר להסכמי ביניים, גם עם המצרים וגם עם הפלסטינים, באופן שההתיישבות היהודית, גם בחבל ימית ובסיני וגם ביש"ע, נותרה על כנה. המנהיג הציוני היחיד שהשיג בפועל הסכם עם אש"ף של ערפאת (אוסלו), בלי לפגוע אפילו בחממה אחת, או באחרון הבתים של נצרים ושל מורג, היה יצחק רבין. כששאלתיו באחת משיחותינו בארבע עיניים מה יתן לפלסטינים בהסדר הקבע, ענה לי: "יואל, לא יהיה הסדר קבע, כי על ירושלים לא ניתן להשיג הסכם. נתנהל עם הסדר ביניים ונתקדם אט-אט, ובינתיים, שום יישוב יהודי לא יוזז".
אם ההיסטוריון ישתחרר מכבלי הצהרות וסיסמאות, הוא לא יבין בשום פנים ואופן על מה ולמה נאבקו ראשי המתנחלים בחמת זעם ובסגנון פרוע (מבלי לחשוב, כמובן, על התוצאה האיומה), דווקא בראש הממשלה שהיה קרוב ליישוביהם ולשאיפותיהם יותר מכולם.
בקדנציה הראשונה שלו, כשרבין ניסה לבנות עם קיסינג'ר הסכם אי-לוחמה עם מצרים על גבול אל-עריש - ראס מוחמד, נפלתי גם אני בפח, ונאבקתי נגדו ציבורית. איזו טעות! בפועל, יש לנו הסכם אי-לוחמה עם מצרים – ולא שלום - והם קיבלו את כל סיני, תוך החרבת היישובים שלנו שם. כשהבנתי שאנו מביסים את הרעיון שלנו במו ידנו, כבר היה מאוחר מידי. גם היום, הרוב שבוי בסיסמאות ובהצהרות, ואינו רואה שרבין תמך בגוש קטיף תמיכה מדינית ותקציבית, (הייתי מעורב ומעורה בפרטים) ואילו אריק שרון הוא שהחריב את הגוש.
כשהעדפתי, ובגלוי, לקיים דיאלוג, תוך ויכוח הוגן וחתירה להסכמות עם השמאל הציוני ועם מנהיגיו, ולא להיגרר ולהיעקר חסרי אונים בידי מנהיגי הימין הציוני, ספגתי תגובות קשות ביותר. כשאני אומר שחורבן גוש קטיף הוא העונש שקיבלנו על יחסנו לרבין (על סגנון המאבק, כמובן, לא על הרצח) ועל דבקותנו בשרון, יש אנשים שאינם מסוגלים להמשיך ולדבר איתי.
אבל בשנים האחרונות אנו משיגים שיאים יוצאי-דופן בשיטת "הקפה ההפוך". שנים רבות שטפו לנו את המוח בטענה ש"הכיבוש משחית". ודאי ש"הכיבוש משחית", אבל השאלה הנכונה היא מה משחית יותר, הכיבוש או הנסיגה?
אילו בי הדבר, היו חיילים ואזרחים, שנתפסו מתעללים בפלסטינים חסרי ישע, נשפטים על בגידה. אולם בכל השנים שבהן שלטנו בעזה, לא פגענו באוכלוסיה הפלסטינית כמו אחרי אוסלו, ולא הרגנו בהם ולא צרנו עליהם ולא פגענו בהם כל-כך כמו אחרי "ההינתקות". למרות כל המאמצים הכנים שצה"ל עושה, אי-אפשר למנוע מפגז תועה להרוג משפחה שלמה פעם ועוד פעם. כששלטנו בבית חנון ובבית להייה, זה לא קרה שם, וזה לא קרה בשדרות.
ההתנתקות מעזה. חורבן גוש קטיף הוא העונש שקיבלנו על סגנון המאבק שלנו ברבין. צילום: אבי אוחיון, לע"מ |
הנסיגה היתה אסון מוסרי, והכיבוש, בהשוואה אליה הוא כבשה תמימה. בגוש קטיף התפרנסו בכבוד 4,000 בתי אב פלשתיניים. האיחוד האירופי, התורם כספו לשווא לטובת קנאי החמאס, קנה מאות חממות עבור הפלשתינים, וכולן נהרסו ונרקבו עוד טרם השתלט החמאס על הרצועה. אמרתי דברים אלה בשידור חי אצל דן מרגלית, כשנהרגו 19 פלסטינים בבית אחד בבית חנון, מפגז אחד שלנו. שרת החינוך כעסה עלי בשידור.
תמיד הערכתי את יושרה ואת אומץ ליבה של יולי תמיר. לצערי, היא טועה מאוד בהבנת המציאות. עכשיו היא אישרה ללמד בחינוך הערבי-הממלכתי של מדינת ישראל את ה"נכבה". הדבר יוביל לשפיכות דמים נוראה, כאשר חניכי ה"נכבה" ינסו לנקום בנו (בהזדמנות הראשונה) את נקמת אבותיהם, שהכריזו עלינו מלחמה ב – 30 בנובמבר 1947 והובסו, ואת נקמת כפריהם החרבים.
מנהיגי הציבור הערבי בישראל מובילים אותו (כמו אז) להתנגשות עם המדינה במקום להשתלבות בה, ואותם אנשי שמאל תמימים, שעיניהם טחו, נותנים לכך יד, והם יהיו האחראים לתוצאות. חלק גדול מהדור הצעיר הערבי במדינת ישראל אינו רוצה בהקצנה הזאת, אבל הוא נגרר אחרי הסיסמאות המתלהמות ואחרי התחושה השקרית ( המטופחת בהיסטריה על-ידי התקשורת הישראלית), כאילו הציונות מתפוררת וסופה קרוב.
מנהיגי איראן ושלוחיהם בלבנון ובעזה צורכים תקשורת ישראלית וטועים טעות מרה בהבנת המציאות. הדבר אינו חדש. מי שקורא תנ"ך מתקשה להבין מדוע בחר ה' בעם קשה עורף וחוטא, כמונו, וגם יוצאי מצרים לא חדלו מלהתלונן על משה רבנו.
ושוב מדברים על שלום! 40 שנה מביסים רודפי השלום את סיכויי השלום, ממש כשם שחסידי ארץ ישראל השלמה הורסים את חזונם שלהם במו ידיהם. הכיצד?
יען כי שלום, בערבית, פירושו השבת הזכויות הצודקות והכבוד האבוד של הערבים, ובפרט של המוסלמים. כל עוד יתנהלו דיוני שלום בהם תבקש ישראל ביטחון ושקט, והערבים יתבעו הכרה בזכויותיהם הצודקות, לא יהיה לשלום. כל עוד היהודים מבינים שלום כפשרה, והערבים מבינים שלום כצדק, אין שום תקווה לשלום. כל עוד מייחלים הישראלים לשלווה, והערבים לכבוד, אין טעם בכל משא ומתן. מי שבאמת רוצה שלום בצמזרח התיכון צריך לנהל ויכוח נוקב בשפת המזרח התיכון ובמושגיו, כשהערך הראשון הוא כבוד, ועימו – צדק.
כבוד האדם וחירותו – כבוד האדם הוא חירותו!
כשאנו משחררים 71 אסירים, או 400 או 1000 תמורת שבוי-חטוף אחד, אנו פוגעים בכבוד, מרחיקים את השלום ומעודדים חטיפות נוספות. יש יותר משמץ גזענות במשוואה, שבה ישראלי אחד שווה אלף מחבלים. אחר-כך רוקדים אויבינו בצהלה כשהם רוצחים זקנה אחת, גם כשיש להם מאות הרוגים ופצועים, שאותם גם הם כבר לא סופרים. אילו הודענו יום-יום, ובערבית צלולה, שתמורת שבוי חי נשחרר אסיר חי אחד – לפי בחירתם – ולא שניים, ותמורת גופה ניתן גופה, ייתכן שהחיילים החטופים כבר היו בבית. את שפת הכבוד מבינים במזרח התיכון הרבה יותר טוב מאשר את השפה הישראלית. וגם את החטיפות הם היו מפסיקים, מחוסר כדאיות.
כשהם דורשים הכרה בזכויותיהם על האדמה, אנו חייבים לתבוע מהם הכרה בזכותנו ההיסטורית, החוקית והדתית על האדמה, על פי זכותו של העם היהודי בארץ ישראל. בלי זה אין שלום.
תנאי למו"מ עם הסורים צריך להיות הגבול המנדטורי כנקודת מוצא, והכרה בזכות החוקים וההיסטוריה של העם היהודי בארץ-ישראל עד הגבול המנדטורי (הסורים היו הראשונים לכבוש שטחים מעבר לו). ואם הסורים או הפלסטינים דורשים (כמובן מאליו) להרוס יישובים יהודיים כתנאי לשלום, צריך רודף שלום אמיתי לקום ולומר: הרס יישובים ועקירת תושביהם זו מלחמה לא שלום. אם מדברים שלום, שום יישוב לא ייעקר. לא יהודי ולא ערבי. יימצאו הפתרונות המדיניים להמשך קיום היישובים, בתנאי שלום.
במקום לדבר עם הערבים בשפתם, במושגי הכבוד והצדק, ולדרוש שלום תמורת שלום וכבוד תמורת כבוד וצדק עבור צדק, מבזבזים רודפי השלום שבתוכנו את האנרגיה שלהם על פיצול והחלשת החברה הישראלית, מתוך מחשבה חסרת שחר, כאילו מה שמונע את השלום זו העקשנות הישראלית, הנובעת, לכאורה, משיכרון הכוח. מחשבה זו מבוססת על הצהרות וססמאות חסרות כיסוי של מנהיגי הימין. התוצאה של היחלשת ישראל היא ברורה; חיזוק הקיצוניים שבאויבינו. הם מסיקים כי ישראל הולכת ונחלשת, ואך טיפש ואוויל יהיה המנהיג הערבי שיוותר לישראל במו"מ, ולו על גרגר אחד.
כך מרחיקים רודפי השלום את השלום ומקדמים את סכנת המלחמה. גם "תהדיה" ו"הודנה" נשמעות באוזני כצפירות אזעקה.
