בעיות הביטחון של הישוב היהודי בארץ-ישראל החלו באינתיפאדה הראשונה. לא, לא זו שפרצה בסוף שנות ה- 80', ושאותה אנו מכנים, בטעות, בשם זה, אלא האינתיפאדה הראשונה באמת, שפרצה בשנת תר"פ (1920), הרבה לפני קום המדינה, בימי השלטון הבריטי. מעשי האיבה מצד הישוב הערבי החלו לראשונה ב"פסח הדמים" של אותה שנה, והתפשטו במהרה ברחבי הארץ . בירושלים נבלם הטבח הערבי ביהודים בידי יחידות ההגנה היהודיות (אשר אחד ממקימיהן היה זאב ז'בוטינסקי), ובתגובה עצרו הבריטים את מנהיגי ההגנה, וביניהם את ז'בוטינסקי עצמו. סיבוב שני של הסכסוך פרץ ביפו במאי 1921, לפני שהתפשט ליתר ישובי הסביבה . בסכסוך זה נהרגו 47 יהודים ונפצעו כ-140 (הערבים סבלו אבדות בהיקף דומה, חלקם מידי המשטרה הבריטית).
בעקבות "מאורעות" אלו כתב ז'בוטינסקי שני מאמרי מפתח, שבלעדיהם לא ניתן להבין את תורת הביטחון של ישראל מאז ועד היום. הראשון נקרא "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)", והשני - "המוסר של קיר הברזל" . הרעיון מאחורי "קיר-הברזל" הוא פשוט: אין תקדים היסטורי לעם שוויתר מרצון על מולדתו, ולכן גם ערביי א"י לא יוותרו על אדמתם לטובת הישוב היהודי. הם יעשו ככל שלאל-ידם כדי לנצח את הישוב היהודי ולמנוע ממנו להתפשט בארץ. בתנאים אלו, יש רק דרך אחת לגרום לערבים להשלים עם קיומו של רוב יהודי ושלטון יהודי בא"י: למנוע מהם את היכולת לחסלו בכח הזרוע. רק אם יתפסו הערבים שהניסיון לכפות את רצונם בכח משול לחצייה של "קיר-ברזל" בלתי עביר, רק אז יהיו מוכנים להשלים עם שלטון יהודי בארץ ישראל.
כהן ונביא
ז'בוטינסקי. ממלא את תפקיד הנביא בסיפור תפיסת הביטחון הישראלית . צילום: לע"מ
|
אם ז'בוטינסקי ממלא בסיפור תפיסת הביטחון הישראלית את תפקיד הנביא, זה שהציב את החזון והניח את מימושו לכוהנים, ברור כי הכהן הגדול בסיפור זה הוא ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון של ישראל, דוד בן-גוריון. בן-גוריון, בעזרתה של החבורה שליוותה אותו במהלך מלחמת העצמאות , גיבש וניסח את העקרונות הבסיסיים עליהם נשענת תורת הביטחון של ישראל, דהיינו, המתכון להקמתו של קיר-הברזל.
תורתו של בן-גוריון עומדת בסימן הנחיתות המספרית העצומה שלנו ביחס לעולם הערבי הסובב אותנו. "מכיוון שאיננו יכולים לעלות עליהם בכמות," אמר, "עלינו לעלות עליהם באיכות". דהיינו, עלינו ליצור יתרון בתחום כוח האדם, המדע והטכנולוגיה.
אנו מדינה קטנה, ואין לנו דרך לנצח באופן סופי את סביבתנו ולכפות עליה את רצונונו. כל ניצחון שלנו יהיה תמיד זמני, עד שהערבים יחליטו לצאת לסיבוב הבא. לערבים, ידע בן-גוריון, יש די אנשים ומשאבים כדי לבנות צבא חדש כל חמש עד עשר שנים ולצאת למלחמה נוספת נגדנו, אף אם צבאם הושמד כליל בסיבוב הקודם. למעשה, סוף הסיפור יגיע רק אם הערבים ינצחו ואנו נפסיד.
אז מה עושים?
ראשית, בונים צבא גדול ביחס לגודלה הטבעי של המדינה. מקובל בעולם שכל מדינה "נורמלית" מחזיקה כחצי אחוז מאנשיה בצבא? אנחנו נחזיק כחמישה אחוזים! כך יש היום לצה"ל יותר חיילים, יותר מטוסים, יותר תותחים, יותר טנקים (וכולי) מאשר לבריטניה ("הגדולה"!)
אולם כיצד נבנה צבא הגדול פי עשרה (באופן יחסי לגודלנו) מכל מדינה אחרת, בלי שנמוטט את הכלכלה שלנו? המוח היהודי ממציא לנו פטנטים. נקים צבא מבלי לשלם לו. שני המרכיבים העיקריים של הצבא יהיו מבוססים על חיילי חובה (שאינם מקבלים משכורת) ועל צבא מילואים (שאינו מגויס בדרך-כלל). את שאר הפערים נסגור באמצעות יתרון המורשת היהודית שהנחילו לנו הורינו, ובה חינוך החותר למצוינות, להשכלה רחבה ולראיית עולם ספקנית וביקורתית, שהיא נשמת אפו של המדע המודרני.
ומה לגבי "קיר-הברזל"? הוא ייווצר בהדרגה, באמצעות מה שיגאל אלון כינה בשם "הרתעה מצטברת", שתושג אם בכל סיבוב מלחמתי ננצח את אויבינו באופן שאינו משתמע לשתי פנים. נכון, יש להם משאבים לבנות את צבאם מחדש ולשלוח אותו נגדנו, אבל אם בכל פעם נכה אותם אפיים, יום אחד יקום שם מישהו וישאל את עצמו מה יוצא לו ולעמו מכל זה.
בן-גוריון וחבריו קיוו כי לאחר מספר סיבובים כאלו, יתחיל חלק מאויבינו לצאת ממעגל המלחמה. זאת, כמובן, אם בצד יכולתנו להכות אותם באופן מכריע, תמיד נהיה מוכנים להושיט יד לשלום למי שיכיר בנו ויהיה מוכן לפתור את בעיותיו איתנו בדרך של משא ומתן.
כך נבנתה תורת ביטחון ייחודית, הבנויה על מושג ה"הכרעה" , שאין לה מקבילה בתורות הביטחון של מדינות אחרות. ההכרעה בכל סיבוב של אלימות בינינו לבין שכנינו תצטבר ל"הרתעה" שתהווה את "קיר הברזל". "הכרעה" ו"הרתעה" מהווים אפוא שתי לבני היסוד בתורת הביטחון הישראלית .
סיפור הצלחה
תורת הביטחון, שעוצבה ע"י אבות המדינה, התגלתה כסיפור הצלחה מדהים. במבט של שישים שנה לאחור, מתברר כי היא עבדה להפליא. אכן, כל חמש עד עשר שנים עמדנו בסיבוב נוסף של אלימות עם שכנינו, ואת כולם (להוציא, כנראה, מלחמת לבנון השניה) הצלחנו לסיים כשידנו על העליונה באופן חד-משמעי. מצרים היתה הראשונה לפרוש ממשחק המלחמה, וירדן באה בעקבותיה. אפילו סוריה, שעדיין לא חצתה את הקו לשלום מלא עם ישראל, נמצאת על ספו של קו זה. ואת כל זה הצלחנו לעשות בלי למוטט את הכלכלה. נהפוך הוא. מדינת ישראל התפתחה בשישים שנה אלו, והיא משתייכת כיום ל"עשירון העליון" של מדינות העולם.
כל זה לא בא לנו בחינם. אזרחי המדינה שילמו ומשלמים בדם ובחיים רבים כדי להגיע למצב זה, אך התוצאה מדברת בעד עצמה.
וישמן ישורון ויבעט
הצלחת תורת הביטחון שהגו אבות המדינה סימנה את תחילת קריסתה. ההצלחה הביאה להתמעטות אויבינו ולהקטנה אובייקטיבית של האיום הביטחוני. בעקבות השיפור במצב הבטחוני נחפז הציבור להסיק כי אין צורך להשקיע כל-כך הרבה בביטחון. דעת הקהל גרסה כי הגיע העת לטיפול בבעיות אחרות, החל ממצב הגמלאים וכלה בבעיות סביבתיות שלנו ושל כדור הארץ. נשכח מאיתנו כי השלמת חלק מאויבינו המסורתיים עם קיומנו, אינה נובעת מהארה ציונית, אלא מהבנתם כי לא ניתן לחסל את ישראל בכוח הזרוע, משום שישראל השכילה לבנות "קיר ברזל" בצורת צבא גדול וחזק. אולם חסרונו של קיר הברזל הוא בכך, שיש לתחזקו ללא הרף. החלשת הצבא והקטנת משאביו, עקב שינוי סדרי העדיפויות החברתיים, הגבירה את התיאבון ואת הביטחון העצמי של חלק מאויבינו, וגברה תקוותם לפרוץ את קיר הברזל. וכל מי שהיה כאן במלחמת לבנון השניה יודע במה דברים אמורים.
מבחינה זו היתה מלחמת לבנון השנייה סטירת לחי בעיתה, סטירה שאם נשכיל להבין את משמעותה ונתעורר מהתרדמה האופורית שאחזה בנו בעשור האחרון, נוכל להמשיך ולבנות פה מדינה משגשגת וחברה פתוחה ודמוקרטית, שהישיגיה יאפילו על השגי ששים השנים הראשונות, מופלאות ככל שיהיו.
[] כמו תמיד, המהומות פרצו בכותל על רקע זכות התפילה והתפשטו לשאר המדינה. ב-1 מרץ 1920, י"א אדר תר"פ, נפלה ההתיישבות היהודית תל-חי בהתקפה ערבית על ישובי הגליל העליון.
[] עיון בהיסטוריה של הסכסוך בין תושביה הערביים של ארץ ישראל ובין תושביה היהודים, מלמדנו כי כל חמש עד עשר שנים הגיע הסכסוך לידי שיא של הפעלת אלימות מרוכזת, בה נהרגו בדרך כלל כמה עשרות או מאות אנשים מכל צד. רק השם השתנה כל פעם: "פרעות", "מאורעות", "אינתיפאדה" וכדומה. הוא הדין לגבי התופעה הנקראת היום "טרור". בעבר כונו מבצעיה "פורעים", "כנופיות", "מסתננים", "מחבלים", וכו'.
[] המאמרים פורסמו ברוסית (1923) ובגרמנית (1925). הם תורגמו לאידיש והתפרסמו בזאמעלבוך פאר ביתרישער יוגענד, הוצאת שלטון בית"ר, וורשה, 1933. הנוסח העברי שפורסם בכתבי ז'בוטינסקי (זאב ז'בוטינסקי, כתבים, הכרך בדרך למדינה, הוצאת ערי ז'בוטינסקי, ירושלים, תשי"ג).
[] במיוחד צריך להזכיר כאן את אליהו גולומב, ישראל גלילי, יגאל אלון, משה דיין, יצחק רבין ויובל נאמן.
[] המושג נגזר מהשור "כרע" שמשמעותו לכרוע על הברכיים, כלומר להיות מובס לחלוטין.
[] ומכיוון שכבר אמרנו כי חוט השדרה של כוחנו הצבאי הוא צבא המילואים, יש צורך ביסוד נוסף – "התרעה" – שתיתן לנו יכולת לגייס את המילואים בזמן.
