הוויכוח העמוק על הגבולות

מדינת ישראל חוגגת את שנתה ה-60 ללא גבולות בינלאומיים, אך בשנה זו היא קרובה יותר מתמיד לקבל את העמדה הבינלאומית מאז 1967, הרואה בקו הירוק את הבסיס לגבולותיה [1]. לפיכך, ישראל מנהלת, בשני העשורים האחרונים, קרב מאסף על היקף ומיקום השינויים בגבולה המזרחי, בהתאם לפריסת ההתנחלויות וגודלן. מקורה של אנומליה זו נעוץ עמוק בייחודיות המאפיינת את אופן הקמתה של המדינה היהודית, במתח המתקיים בתנועה הציונית מאז ראשיתה בין שלושה גורמים- גודלה של הטריטוריה, זהותו של הרוב ומשטרה הדמוקרטי של המדינה- ובמערכת יחסיה עם הפלסטינים, עם העולם הערבי ועם הקהילה הבינלאומית [2].

כשלון אוסלו והאינתיפאדה השניה, הביאו את ממשלת שרון לנסות ולקבוע את גבולות ישראל באמצעות גדר הפרדה. צילום: משה מילנר, לע"מ

ועידת השלום בפאריס, שחתמה את מלחמת העולם הראשונה ב-1919, ממשה את הזכות להגדרה עצמית בדמות מדינת לאום בשני אופנים עיקריים. האחד - במרכז אירופה – על-ידי קביעת גבולות מסביב לציבור ניכר בעל הכרה לאומית משותפת (כמו פולין). השני - במזרח התיכון – על- ידי קביעת גבולות שנשענו על האינטרסים של המעצמות בריטניה וצרפת, ויצרו את לאומי המשנה בתוכם, כמו ירדן והפלסטינים [3] . העם היהודי, שנעדר ריכוז משמעותי בארץ-ישראל, וחי בקהילות שונות ברחבי העולם, זכה למענה בדמות רעיון "קיבוץ גלויות" בארץ-ישראל. בשל הקשר ההיסטורי של העם היהודי למקום, ארץ-ישראל נקבעה כיעד אליו יקובץ העם היהודי במסגרת הקמת הבית הלאומי שלו. רעיון ייחודי זה התעלם במידה רבה מהמציאות שהיתה קיימת בארץ-ישראל, כלומר מחצי מיליון ערבים שישבו פה, והביא את התנועה הציונית, מאז ועד היום, להתנהלות בין שתי גישות מרכזיות לקביעת גבולותיה של המדינה היהודית.

הגישה האחת, הנשענת על רעיון "קיבוץ הגלויות", ביקשה להגדיר שטח גדול דיו להבטיח את הקמתו ופיתוחו של הבית הלאומי, בהתבסס על שיקולים כלכליים בעיקרם. אל שטח זה ביקשו לכנס את העם היהודי עד כי יהפוך לרוב למול הערבים, טרם ההכרזה על הקמתה של המדינה. הרוב נדרש כדי להבטיח את אופייה ואת זהותה היהודית של המדינה, כפי שנדרש במסגרת משטר דמוקרטי [4]. משום כך היינו עדים לתביעה של ההסתדרות הציונית, ב-1919, לגבולות שתחמו שטח כפול משטחה של המדינה כיום (כ-50,000 קמ"ר), אף כי באותה עת חיו בארץ רק 80 אלף יהודים בקרב למעלה מחצי מיליון ערבים. בגבולות אלו נמצאו מימי הליטני ואגן ההיקוות של הירדן (להספקת מים), רמת הגולן ורמת אירביד (לחקלאות מתועשת) והנגב (מוצא לים האדום).

הגישה השניה נשענה על המציאות בשטח, שפעלה נגד רעיון "קיבוץ הגלויות". זו התאפיינה בצמיחתה של התנועה הלאומית הפלסטינית, שדחתה את רעיון הפיכתה של פלסטינה לארץ בעלת רוב יהודי. התנועה הפלסטינית העדיפה שיהודי העולם יהגרו לארה"ב ולא לארץ-ישראל. תמונת מציאות זו הביאה את הסוכנות היהודית, בראשות בן גוריון, לקבל עקרונית, ב-1937, את רעיון החלוקה, שעלה בוועדה הבריטית המלכותית (ועדת פיל). אך לוועדת וודהד, שבאה בעקבותיה, דרשה הסוכנות, עבור 400 אלף היהודים שחיו אז בא"י, דרישה לשטח כפול מאשר הוצע לה על ידי ועדת פיל , אך גם דרישה זו לא עלתה על 35 אחוזים מארץ ישראל המערבית (כ-10,000 קמ"ר) [5].

הסרבנות הערבית להחלטת החלוקה של כ"ט בנובמבר 1947, ויציאתם למלחמה, בסיוע מדינות ערב, בכדי לבטל את ההחלטה, הביאו את ישראל, שאך קמה, להרחיב את גבולות החלוקה שעמדו על 55% מא"י המערבית לגבולות שביתת הנשק שנחתמו ברודוס ב-1949, ושהגיעו לכדי 78% ממנה. במשך 19 שנה חתרה ישראל לבסס את גבולות שביתת הנשק כגבולותיה המוכרים, אך ללא הצלחה [6]. תוצאות מלחמת ששת הימים העניקו, בהמשך, את ההכרה הבינלאומית לגבולות שביתת הנשק (עם השינויים הקלים המוסכמים שבם), אך הן גם שהניעו את ישראל, "שיכורת הניצחון", לסיבוב הרפתקני נוסף בין שתי הגישות.

העשור הראשון של ממשלות המערך חזה בהחלת החוק הישראלי על 70 קמ"ר מהגדה המערבית, שזכו לכותרת "מזרח ירושלים" ובדרישתה של ישראל לקבל את בקעת הירדן ואת עוטף ירושלים כמרחבים ביטחוניים, שיסופחו לישראל במסגרת תוכנית אלון, שעה שהם מותירים את שאר השטח - "גב ההר" - כפיקדון להסדר קבע עם ירדן. העשור השני חזה במימושה של תוכנית שרון, שאושרה ע"י ממשלת בגין ב-1977, ואשר הוסיפה לתוכנית אלון את מרחב הביטחון וההתנחלות המערבי, שנועד להבטיח את ביטחונם של מישור החוף היהודי ונתב"ג, וכן שורה ארוכה של כבישים "אסטרטגיים", שחיברו בין שלושת המרחבים (חוצה שומרון, בנימין, עציון, יהודה ועוד). גוש אמונים ויורשיו הקימו במרחבי ביטחון אלו, ובעיקר ביניהם, "המון אלוני מורה", על-מנת לרשת את הארץ [7].

ישראל , ערב תהליך אוסלו ב-1993, החזיקה 110 אלף ישראלים ביהודה ובשומרון, ומספר דומה של ישראלים במזרח ירושלים. אך מספרים אלו היו חסרי משמעות לאור השינויים המדיניים והחברתיים שליוו את התקופה הזו- הסכם השלום בין ישראל למצרים, קבלת 242 ו-338 על ידי אש"ף, מיצוי פוטנציאל העלייה היהודי, קריסת האימפריה הסובייטית ועמדתה הנחרצת של הקהילה הבינלאומית נגד כל מהלכי ההתיישבות של ישראל בשטחים, לרבות במזרח ירושלים.

בצל האיום על הרוב היהודי בין הים לירדן, נפנתה ישראל, ב-1993, להתכנס מחדש אל גבולות המאפשרים את שימור הרוב היהודי במדינה דמוקרטית. התהליך המדיני, בדמות הסכמי אוסלו, הוליד את המפות של קמפ-דיוויד, שביקשו להוסיף לישראל 13% משטח הגדה, וגווע בטאבה, בינואר 2001, עם עמדה ישראלית שדרשה סיפוח 6-8 אחוזים [8]. כשלון אוסלו והאינתיפאדה השניה, שפרצה באוקטובר 2000, הביאו את ממשלת שרון לנסות ולקבוע את גבולות ישראל באופן חד-צדדי, באמצעות גדר הפרדה ופינוי רצועת עזה מישראלים, בקיץ 2005. צמצום השטחים ממערב לגדר מ-20% ל-פחות מ-8%, בשל הלחץ הבינלאומי ופסיקות בג"ץ, הביא את אולמרט, שנבחר על בסיס תוכנית ההתכנסות של הישובים ממזרח לגדר לצדה המערבי, לתבוע, במסגרת תהליך אנאפוליס, את גבולות הגדר הבטחונית כגבולות הקבע [9].

הסיבוב הראשון, אם כך, הוכרע שעה שהתנועה הציונית הסתפקה, ב-1949 ולמשך 19 שנה, במדינה בת 22,000 קמ"ר. הסיבוב השני יוכרע שעה שישראל תחזור ותסתפק מחדש באותם 22,000 קמ"ר, עם שינוים קלים בקו, אך לא בהיקף השטח. לאחר 70 שנה של מלחמות דמים והתיישבות על הגבולות של המדינה היהודית, מסתכם הוויכוח הטריטוריאלי בין ישראל לפלסטינים על היקף חילפי השטחים בשני אחוזים (העמדה הפלסטינית המדברת על 124 קמ"ר) עד שמונה אחוזים (העמדה הישראלית, הדורשת 500 קמ"ר). ישראל עדיין מנסה לזכות ביחסי חילופין משופרים מאשר 1:1 כפי שהפלסטינים דורשים, אך זוהי "צפרדע" שגם שרת החוץ לבני תיאלץ לבלוע.

הפער במספר המתנחלים הנדרשים להתפנות בין שתי העמדות עומד על 60 אלף (13% ממספר הישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק), כך שהוויכוח הטריטוריאלי נסוב, בעצם, על 1% משטחה של ארץ-ישראל המערבית ועל מקום מגוריו של 1% מהאוכלוסייה היהודית בה.
אך הוויכוח על הגבולות הוא עמוק יותר. זהו ויכוח בין השוללים ויתור על כל פיסת מולדת בתמורה לשלום, גם אם ההכרעה תתקבל על ידי המוסדות הנבחרים של הדמוקרטיה הישראלית, לבין מי שמקבלים את הכרעת המוסדות הללו. השוללים מבקשים להקריב את הדמוקרטיה על מזבח הטריטוריה, אם באתנוקראטיה של אפי איתם ושאול גולדשטיין [10], אם באמצעות טרנספר של יורשי כהנא ועד לרעיונות התעתועים של אביגדור ליברמן [11].

על הציבור היהודי להכריע מהר בסוגיה זו. עיקרה של ההכרעה נהיר לשני הצדדים. בתחום הטריטוריאלי: חילופי שטחים ביחס של 1:1 על בסיס גבולות 67' בשיעור של 3-4 אחוזים. מדובר ב-80 אחוזים מהישראלים שמתגוררים היום מעבר לקו הירוק, ב-40 התנחלויות הסמוכות לקו. בתמורה, ישראל תעביר שטחים בצמוד לרצועת עזה ובדרום הר חברון. ירושלים המזרחית תחולק על-פי העיקרון הדמוגראפי בין 180 אלף ישראלים ל-250 אלף פלסטינים, ולאגן ההיסטורי ייקבעו סדורים מיוחדים, כדי להבטיח את חופש הפולחן ואת חופש התנועה למקומות הקדושים. ויפה שעה אחת קודם.

---

שאול אריאלי הוא מומחה של התהליך המדיני, ואחד הדוברים המובילים בארץ בכל הקשור בגדר ההפרדה, היבטיו הביטחוניים והצבאיים והשלכותיו על חייהם ומעמדם של הפלסטינים והישראליםו. במסגרת שירותו הצבאי עמד בראש מנהלת הסכם הביניים בתקופתו של ראש הממשלה רבין, וכראש מנהלת המו"מ להסדר קבע בממשלת ברק, והיה אחראי על עבודת המטה למשא ומתן הרשמי עם הפלסטינים. מאז פרש מצה"ל ב-2001, הקדיש עצמו לקידום הסכם קבע בין ישראל והפלסטינים, והיה ממובילי המשא ומתן שהביא להבנות ז'נבה בדצמבר2003..

בשנים האחרונות מקיים אריאלי פעילות מגוונת לחדוש התהליך המדיני ולשמירת מוסר הלחימה של צה"ל בשטחים. מסייע בייעוץ, במאבקים משפטיים ובמתן חוות דעת לרשויות ולארגונים שונים. בשורה של עתירות לבג"ץ נגד גדר ההפרדה, וגרם לשינוי התוואי באופן המעניק את הבטחון הנדרש לישראלים, תוך פגיעה מנימלית באוכלוסיה הפלסטינית .לאחרונה החל במאבק ציבורי נגד "תוכנית ליברמן" לחילופי אוכלוסיה" בכפייה, כחלק מהסדר הקבע.