שתיקות

"מה, שילמת כדי לשתוק?" אמרה האם לביתה שחזרה מסדנת ויפּאסָנה. "מה יש לשתוק כל כך הרבה?" הבת שתקה. שתיקה של ויתור? או שתיקה של מחאה? ואולי פשוט הייתה זאת שתיקה זמנית שנועדה רק לדחות את תגובתה? על כל פנים, כך מן הסתם אמרה בליבה, אילו היה לי כסף, אמא, הייתי משלמת כדי שגם את תשתקי...

ציור: שחר סיון איש עם כנפיים

לכאורה, כדי לשתוק, צריך פשוט לסגור את הפה. אבל כל מי שהתנסה בשתיקה יזומה, יודע כמה קשה היא המשימה. גם להגדיר ולאפיין סוג כזה של התנהגות איננו עניין של מה בכך. ולפיכך מרתק לראות בכמה דרכים שונות ניתן למיין שתיקות. במיוחד כשעושים זאת בשפתנו. לאתגר הזה נענתה מיכל אפרת מאוניברסיטת חיפה, עורכת קובץ המאמרים הראשון שנכתב בנושא בעברית, אשר גם הקדימה לו מבוא מצוין.

אפרת השכילה לבחור כותבים מתחומים מגוונים, ואף תרמה לקובץ מאמר משלה. מאמרה של אפרת עוסק בקורפוס מרעיש ומלא מלל מעצם טיבו - תעמולה בהמולה - קרי, תשדירים במסגרת מסע הבחירות. דווקא בסוג הזה של המארז, שבו כל שנייה יקרה מפז, בחרה אפרת להתעכב על השתיקות ולנתח אותן על-פי תורתו של אחד מראשוני הסמיוטיקאים ואולי הבכיר שבהם – יעקובסון. במאמרה היא מסבירה, בין השאר, את ההבדל בין פרסום המיועד למכור ולהגביר את הצריכה, לבין תשדירי בחירות שמטרתם להביא את הצופה לידי הכרעה. אני השתכנעתי. ואני בוחרת בה ומצביעה עבורה.

שתיקות ממיינים בהתאם לבחירה לאן להפנות את הזרקור. כשהפנס חברתי, אפשר להבחין בין שתיקות הקשורות לנושא או לטקסט, לבין שתיקות מצביות, הנעשות ללא נוכחות או הקשר של טקסט כלשהו. בחברה הישראלית השתיקות המצביות הן רבות וצפופות, ואף כרוכות במחלוקות. על כך כתב דניס קורזון - אם משקפי החוקר הם לשוניים ספרותיים, הוא יתמקד במימוש התחבירי של השתיקות – וכך עשתה גם סלביה אדלר.

כשמדובר בגישות תרפויטיות שמור לשתיקות מקום מרכזי ביותר. שני מאמרים בספר מתייחסים למערכות טיפוליות. שמואל גרזי מתאר מקרים שונים בהם השתיקה מאפיינת תגובות למצבים של היעדר כלשהו, כמו דמות הורית מתה, חור שחור, או אם דיכאונית. ההשוואה מעניינת כי היא מזמינה את הקורא להיות נוכח בשתיקה ולעמוד על כוחה. במאמרה של רחל צורן עולה השאלה בדבר תפקידה ומקומה של השתיקה בין המטפל למטופל, ותפקידו של טקסט האוצר בתוכו איזה סוד והמיועד לדובב את המטופל ולהוציא אותו משתיקתו. מן המאמר ניתן ללמוד לא רק על כוחה של השתיקה, אלא גם על עצמת הסיפור כשובר שתיקות.

הקובץ מחולק לשני שערים: האחד מוקדש לשתיקות של ציבורים שלמים, ואילו השני לשתיקות בין בני אדם כפרטים. שני המאמרים בהם בחרתי להתרכז לקוחים כל אחד משער אחר. מאמרה המאלף של רותם קובנר מתייחס לציבור שלם - ליתר דיוק לתרבות יפן. הוא מביא עדות מן המזרח הרחוק, מארץ רחוקה ופחות מוכרת, בה מחוות חברתיות והבעות פנים שונות מאוד מאלה המקובלות אצלנו. הקורא לא רק לומד על מקום אחר, אלא אף חושב מחדש על תרבותו שלו. היטב זכור לי הקונצרט הראשון לו האזנתי ביפן, שם נהוג להודות לנגנים בשקט, ולא במחיאות כפיים.

צריך מידה גבוהה של שליטה עצמית כדי לשתוק בקול, או כדי להתרגש באיפוק. זאת ועוד - כדי להפר את השקט די בלחישה של אדם אחד, ולעומת זאת, כדי להפיץ שתיקה נדרש כוח רב. קובנר בחרה לשתף אותנו הקוראים בקשיים שבביזור שתיקה בחברה היפנית, לא מתוך מציצנות, אלא כדוגמה או כראייה לכוח הגלום בשתיקה ולמניפולציות שניתן להפעיל עליו. דברים שכאלה,קל יותר לבחון ממרחק. יפן מרתקת מבחינה זאת, משום שהזרות שלה מאפשרת לנו להתייחס אל תופעות חברתיות כוחניות ללא מסך המילים.

ציור: שחר סיון ללא כותרת

בשער השני נהניתי מאוד לקרוא את מאמרה של רוית ראופמן המתייחס לשתיקה של דמות נשית באגדה. שתיקה של נשים בטקסטים קאנוניים
היוותה מאז ומעולם הזמנה לכותבות פמיניסטיות לצאת חוצץ נגדם. ראופמן לא בחרה באמירה המקוממת "תהיי יפה ותשתקי" ככותרת למאמרה. היא גם השכילה שלא לבחור בדרך הצפויה כדי להתמודד עם ההשתקה של הגיבורה. דרך כזאת הביאה פמיניסטיות רבות ליפול בפח ההיפוך.

פח זה מביא סופרות לכתוב אגדות הפוכות, שבהן הנסיכה היא הנלחמת בדרקון. בחירה כזאת פירושה לתת בידי הנשים תפקידים שקודם לכן היו שמורים לגברים, שימור הקוטביות וכניעה לחלוקת תפקידים על בסיס מגדרי - במקום בחינה מחודשת ומעמיקה של הזירה. ראופמן לא ויתרה, והיא אכן מציעה קריאה חדשה של התנהגות נטולת מילים אך רבת משמעות. דבריה שווים בהחלט קריאה, לא רק כי הם מעוררי מחשבה, אלא גם משום שהם מציעים כיוונים חלופיים ויצירתיים ואינם נעצרים בקעקוע הקיים. שווה שתיקה; שווה קריאה, שווה דיבור.

בשנים האחרונות גדלה הנוכחות של הוגים צרפתיים בשיח החברתי בישראל, בעיקר בזכות הוצאות דוגמת "רסלינג", "בבל" ו"כרמל", המייחדות להם מקום של כבוד בין תרגומיהן. בכך הן מרחיבות את אופקי השיח הציבורי בארץ ופותחות צהרים חדשים לקוראים המעדיפים לקרוא מימין לשמאל. דוגמה בולטת היא כתביו של לאקן, פסיכואנליטיקאי שהלשון היא ציר מרכזי בתורתו.

בהיותה של השתיקה הפן המשלים של הלשון, אך צפוי כי גם בקובץ זה תובא התייחסות נרחבת למורשת לאקן, ואכן, ניצנים מבורכים שכאלה מופיעים בקובץ, ומן הסתם עוד ירבו בקבצים הבאים.

הבחירה לייחד מקום של כבוד לשתיקה, בפרט בתרבות כה קולנית וסוערת כזו שלנו, נראית לי מבורכת, כמקום לצמיחה ולברכה מרובה. חבל, כמובן, שבין המשתתפים לא היה מישהו שבחר לפרוש את גלגולי השתיקה במסורת הדיבור העברי או במורשת התרבות היהודית, אך מאחר שאפרת בעצמה הזכירה חוסר זה, אני מאמינה כי גם היא גם תפעל לתיקונו, ולא בשתיקה.

נשים מאז ומעולם היו מושתקות. תיבת התהודה של הגברים בדרך כלל גדולה יותר משל הנשים, הם מתנשאים לגובה רב יותר, ראשם נישא מעל תורים, וקולם גובר בויכוחים, כשהם משסעים את דברי הזולת ( דבר שגברים נוטים לעשות מבלי להיות מודעים לכך, כפי שמצאה החוקרת דבורה טאנן ) . 

אלא שהעולם משתנה. הטכנולוגיות המתקדמות מאפשרות לנשים להשמיע את קולן בדרכים רבות ומגוונות - כגון בכתיבה - והן אכן עושות זאת. בשנים האחרונות,  בין השאר הודות למהפכת התקשורת, זכה העולם המערבי לשמוע עדויות מצמררות מן המזרח - ובעיקר עדויות של נשים. הפרת שתיקות חברתיות דורשת אומץ רב מן הדוברות אך היא מבהירה לכל כי אי אפשר לחנוק את הקולות או להרוג אותם. אפשר רק להשתיקם למשך זמן מה או לדחות את מועד פריצתם.

מבחינה חברתית ופוליטית הגדרת גבולות השתיקה איננה פשוטה כלל ועיקר. האם כשאנחנו עוברים בשתיקה על פני מעשי עוולה רבים כל כך הנעשים בתוך מדינת ישראל ובשמה, אנחנו פשוט שותקים ונשארים בעמדה סבילה, או שמא אנחנו משתפים פעולה? 

חשוב לזכור כי שתיקה היא ההיפוך של דיבור, והיא נרדפת באופן חלקי לאלם. בפני החברה שלנו עומדת, עדיין, כברת דרך ארוכה בטרם תגיע למקום שבו הדיבור,  ולצידו ההידברות יהיו "ה-דבר" - קרי לב העשייה והמעשים. מילים פותחות וסוגרות ערוצים, והידברות חוסכת אלימות.



הספר " שתיקות: על מקומה של השתיקה בתרבות וביחסים בין-אישיים" (2007)
עורכת: מיכל אפרת. פטיש: סדרת מקור לביקורת התרבות, רסלינג: תל-אביב. 200 עמ', כריכה רכה.