תקציר: "מנהג אכילת הפירות ביום זה הוא חידוש של המקובלים בצפת מלפני כ 400 שנים. היות ולפי תורת הנסתר ישנם נשמות שמגולגלות בצומח ועל ידי אכילה וברכות של אותו הפרי נשמות אלו מתעלות, נהגו מקובלים להקפיד ולאכול מכל סוגי הפירות כדי להעלות את כל סוגי הנשמות.
הרב שלמה בן אליהו מעיד כי שמורה בזיכרונו תמונתם של מקובלי ירושלים הזקנים, הקונים בעצמם פירות בשוק מחנה יהודה בשעות הערב המאוחרות, כשנותרת רק סחורה זולה, והיו מלקטים פרי אחד מכל סוג ומכל ערימה. כאשר שאל אחד מהם - מדוע אינו קונה פירות נאים ומשובחים? סיפר לו הרב, שרצונו לתקן ולהעלות את כל הנשמות המגולגלות בפרות"
לכולנו יש זיכרונות ילדות נעימים לגבי ט"ו בשבט. בדרך כלל היום הזה מתקשר בציבור הכללי ליום של יציאה לטבע לשתילת עצים ולאכילת פירות יבשים. נראה כי בתודעת הציבור הכללי שתילת העצים היא מרכזית יותר ואכילת הפירות היא דבר משני. בשנים האחרונות ישנה אפילו איזה מגמה לפתח הגדה שבה יש ניסיון לקשור את היום לנושאים כמו קשר לאדמה, לטבע, איכות הסביבה וכו'. כמו הרבה דברים גם ט"ו בשבט הגיע מהיהדות לתוך התרבות הכללית ועבר שינויים מהותיים עד כדי כך שאין אפשרות לבחון את המצב העכשווי לעומת המצב המקורי בשל העדר ידיעה בסיסית מהו בכלל המצב המקורי.
לדוגמא: מנהג אכילת הפירות ביום זה הוא חידוש של המקובלים בצפת מלפני כ 400 שנים. היות ולפי תורת הנסתר ישנם נשמות שמגולגלות בצומח ועל ידי אכילה וברכות של אותו הפרי נשמות אלו מתעלות, נהגו מקובלים להקפיד ולאכול מכל סוגי הפירות כדי להעלות את כל סוגי הנשמות.
הרב שלמה בן אליהו מעיד כי שמורה בזיכרונו תמונתם של מקובלי ירושלים הזקנים, הקונים בעצמם פירות בשוק מחנה יהודה בשעות הערב המאוחרות, כשנותרת רק סחורה זולה, והיו מלקטים פרי אחד מכל סוג ומכל ערימה. כאשר שאל אחד מהם - מדוע אינו קונה פירות נאים ומשובחים? סיפר לו הרב, שרצונו לתקן ולהעלות את כל הנשמות המגולגלות בפרות. מתוך כל הפירות תבשל הרבנית מרק , ומן המרק יברך הרב על כף אחת של נוזל, ובכך יקדש ויעלה את כל הכמות הגדולה של פירות השוק.
בנוסף נהגו המקובלים בירושלים לסדר על השולחן לאחר שבעת המינים עוד כ - 30 מיני פרות ופיצוחים ע"פ הסדר הבא: עשרה מינים שבהם קליפה קשה עוטפת את הפרי כמו אגוזים, שקדים וכדומה. מינים אלו מייצגים את עולם העשייה. כלומר - מציאות העטופה בקליפה קשה. כדי להגיע אל הפרי - התכלית, אנו נדרשים להסיר את קליפת החומר הקשה. לפעמים נדרש מאתנו מאמץ, ורק בכוח ועבודה ניתן לקלף את קליפות החומר ויצר הרע, ולהגיע אל הרוח, הנשמה ואל התוך - התוכן. זה תפקידנו בעולם העשייה - לתקן ולהתקין את הכל לקראת תכליתו.
לאחר מלאכה זו, ממשיכים המקובלים לעשרת מיני פרות, שבהם הגרעין הקשה נמצא בפנים והמעטפה היא הפרי כמו תמר, שזיף וכדומה. אלו כנגד עולם היצירה שהוא עולם גבוה ונעלה יותר. במצב זה קל לנו להגיע אל הפרי כי הוא נגיש יותר, אבל עדיין נדרשת מאתנו עבודת הברור, המיון וההפרדה. כאן החומר הקשה, הרוע והייסורים נמצאים במעבה הפרי. אי אפשר לאכול את כל הפרי, ואנו נדרשים להפריד ולהפוך את היצר ליצירה, נשתמש בחומר ובשלילה כמנוף לחיוב, לרוח ולטוב.
רק לאחר תהליך זה נאכלים עשרת הפירות, שכמעט ואין בהם שום גרעין וקליפה, שכולם הם תכלית כמו הצימוקים, התפוחים וכדומה. אלו מייצגים את עולם הבריאה שהוא עולם גבוה יותר מעולם היצירה. הסמל לכך הוא סוג עבודה שאינה דורשת מאמץ או דורשת מאמץ קל להתגבר על הרע ולנצחו. יש גם סיטואציות שבהן הרוב הגדול הוא טוב ובנקל אנו מפרידים ממנו את הרע.
סדר האכילה בט"ו בשבט הוא דגם לאכילותינו במשך כל השנה - אנו מעלים על ידי האכילה והברכה את החומר לרוח, והופכים את הפרי הגשמי לאנרגיה רוחנית בתוכנו. זוהי מטרת בריאתנו - לברר טוב מרע ולהפוך חומר לרוח, כלומר להוציא יכולת, דיבורים, מחשבות ומעשים מכוח האכילה. תיקון וקידוש החומר הוא תהליך ארוך, קשה ועמוק, בו אנו נותנים משמעות וקדושה לעבודת החקלאי, המוביל, החנווני וכל מי שטרח בהכנת המאכל. בעשותנו מצווה, ברכה, תפילה או תורה, מכוח הקלוריות והאנרגיה שקיבלנו מהפרי, אנו מקדשים את העבודות שבדרך, והופכים את האמצעי למטרה, ומעלים את הכל מהעשייה לבריאה.
ננסה בצורה תמציתית על קצה המזלג לעמוד על מהותו של היום במקורות ישראל כך גם נוכל להבין את הפער בין המושגים המקוריים של היהדות לבין הצורה שהם נתפשים בה היום.
נקדים ונאמר שמכל מה שצומח בארץ ישראל ישנה חובה על החקלאי להפריש חלקים מסוימים. חלקים אלה נקראים תרומות ומעשרות. את החלקים שנקראים תרומות הוא מעניק לכהנים אשר עובדים בבית המקדש, זה סוג של מס שממנו מתפרנסים הכהנים ועל ידי כך יכולים לעסוק בעבודת המקדש. חלק מהמעשרות נותנים ללויים שגם הם עוסקים בעבודת המקדש. חלק אחר של המעשרות ניתן לעניים וחלק אחר נאכל על ידי החקלאי (ומי שנלווה אליו) רק בירושלים . חלק זה מאפשר לחקלאי לעסוק בעניינים גשמיים לקחת פסק זמן ולעלות לירושלים ולעסוק ברוחניות (כאמור בתקופה בה בית המקדש היה קיים).
ט"ו בשבט נקרא ראש השנה לאילנות. הסיבה לקביעת יום זה לפי התלמוד הבבלי היא שרוב גשמי החורף עברו וכעת רמת הקור יורדת וזה מאפשר את פריחת העצים – השרף עולה באילנות והפירות מתחילים לחנוט. בתלמוד הירושלמי נאמר טעם נוסף – עד ט"ו בשבט הפירות גדלים ממי הגשמים של שנה זו ומט"ו בשבט והלאה הפירות גדלים ממי הגשמים של השנה הבאה. הזמנים האלה מתאימים לארץ ישראל ולא לחו"ל שכן המקום הכי מתאים לקיים בו את התורה בשלמותה הוא ארץ ישראל.
היות וט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות תאריך זה הוא תחילת שנת המס מפרי הארץ. כשם שבכל מערכת מיסוי חישוב המס הוא שנתי כך גם במס שמעלים מן הפרי אין להפריש משנה זו על שנה אחרת . המיסים שמועלים מכל פרי הם בעלי ערך רוחני וסוציאלי זוהי בעצם העברה של רכוש מבעלי האמצעים לחסרי האמצעים שהרי לכהן וללוי אין נחלה בארץ ובעידן העתיק הם היו חסרי אמצעים כמו העניים.
דין נוסף שקיים בפירות האילן הוא הערלה. בשלוש השנים הראשונות מעת שתילת העץ יש איסור לאכול את פירותיו, פירות אלו נקראים פירות ערלה - יש בהם משהו שלילי , זה משהו עכור רוחנית שמגיע מהאדמה. שלש שנים אלו לא מונים כמו שנים רגילות אלא יש להם חישוב נפרד, לעיתים תקופת הערלה נמשכת פחות משלוש שנים ("רגילות" של 365 ימים) ולעיתים יותר, הדבר תלוי בעת הנטיעה . מבלי להיכנס לחישובים חשוב רק לציין כי כמעט תמיד שלוש השנים הללו מסתימות בט"ו בשבט, אז פירות האילן (והאילן) משתחררים מהאנרגיה השלילית של הערלה ופירותיהם מותרים לאכילה. (זאת לאחר פדיון נטע רבעי והפרשת תרומות ומעשרות).
ישנן מצוות נוספות הקשורות לפירות הארץ (שביעית וביכורים) אך לא נעסוק בהן במסגרת מאמר זה.
לאחר שסקרנו בקצרה את עינינו של היום בצורתו המקורית חשוב להזכיר כי מנהג נטיעת העצים אינו מוזכר במקורות ואינו קשור לט"ו בשבט.
כמובן שיש ערך רב לנטיעת עצים בארץ ישראל ובעולם בכלל. (אגב נטיעת עצי פרי ראויה יותר בט"ו באב שכן עץ פרי שניטע אז "ייהנה" מתקופת הערלה הקצרה ביותר, כמו כן בשנת השמיטה הנטיעה אסורה). נטיעת עצים קשורה להפרחת השממה לכיבוש הארץ ולישובה , נטיעות אלה הם חלק ממצוות ישוב ארץ ישראל.
היום מתחיל ביהדות משקיעת החמה. השמש שוקעת ביום י"ד בשבט יום חדש מתחיל – ט"ו בחודש שבט ראש השנה לאילנות. יש משהו חדש באוויר זאת התחלה של שנה חדשה, שנת מס חדשה כל פרי שיקטף מעתה יהיה שייך לתחום אחר. בחלק מהעצים טומאת הערלה פוסקת, העצים חשים בשחרור הזה, הפירות שעל העצים עוברים טיהור ממש ביום הזה, כעת העצים יונקים את האנרגיה של השנה הבאה - העצים חשים בכך, הפירות חשים בכך, הבריאה כולה חשה בכך.
כעת נשאר לשאול האם אנחנו חשים בכך?
"כי האדם עץ השדה"
