תקציר: עם מותו של ברל הגיע לשיאו תהליך מוזר של דלדול שורות המנהיגות סביב בן-גוריון שהתחולל במהלך מלחמת העולם השנייה. זאב ז'בוטינסקי מת בניו יורק ב-1940. בארץ הלכו לעולמם בזה אחר זה דב הוז, אליהו גולומב וברל כצנלסון. יצחק טבנקין פרש ממפא"י עם "אחדות העבודה" וגלש לשולי הדרך. ואילו הד"ר ויצמן חלה, איבד כמעט לחלוטין את מאור עיניו ונשבר ממות בנו, מיכאל, טייס נועז שנפל בקרב על בריטניה. ובן-גוריון נותר כמעט בודד ליד ההגה. כעבור שנים שאלנו את בן-גוריון "מתי הרגשת שהיית למנהיג?" השיב: "כשראיתי שאין לי עוד את מי לשאול שאלות."
מ י ל ה
נ ת ן ר ע נ ן
התיאור העצוב של בשורת מותו של ברל כצנלסון לדוד בן-גוריון, כפי שנעשתה על ידי דוד
הכהן, ותיאור הנסיעה לירושלים, מעידים יותר מכל על יחסו הנפשי של בן-גוריון לברל. ישנן גם עדויות לרוב על ההדדיות שביחסים מצידו של ברל. בכל פעם שהיה בן-גוריון הולך עם משפחתו לבקר את ברל או בקבלו בביתו את ברל כצנלסון, אורו פניו.
בישיבת מרכז המפלגה, מרכז מפא"י, ספד בן-גוריון לברל באלה המלים:"נעדר מתוכנו ברל כצנלסון שהיה המוח והלב של תנועתנו". יש גם ספק-אגדה כי על חדר העורך במערכת "דבר" שבשדרות רוטשילד היה שלט:"מחלקת השכל". בן-גוריון, משהתבשר על מותו של ברל כצנלסון, מספר הביוגרף, התפתל בן-גוריון, התכסה בסדין, חנק את עצמו והשמיע קולות של חיה פצועה".
בכל הנושאים העיקריים-למעט שניים- היתה תמימות דעים בין השניים.בשאלת החלוקה של ארץ ישראל מצא ברל את עצמו קרוב ליצחק
טבנקין, נגד החלוקה, וגם בשאלת החינוך היה פער בין השניים. יש אומרים שבן-גוריון האמין בהשכלה עממית רחבה, והרעיון שצריך חינוך ממלכתי היה של דוד בן-גוריון. ברל כצנלסון, לעומת זאת חשב על חינוך מעמדי של פועלים. חינוך זרם העובדים היה קו של ברל, דבר שלא היה אהוד על בן-גוריון.
גדולתם של המנהיגים ניכרת בבנייתה של תנועת העבודה הישראלית, על מוסדותיה הסטאטוטוריים, המכוננים, הרוחניים ואפילו הפיננסיים. בנק הפועלים וקופת חולים, וההסתדרות – שלא לדבר על הקמת מפלגות הפועלים ואיחודן למפא"י- והקרן הקיימת ופעולתה, והמשביר המרכזי וכל הגורמים השייכים לתנועת הפועלים.
גם בצד הלאומי ניכרת, אל נכון, טביעת ידיהם של השניים והמאבק כנגדערביי הארץ השואפים לכלות את היצירה הציונית, וגם המאבק בבריטים
שלא התלהבו מן המפעל היהודי בארץ-ישראל יתר על המידה, היה מכנה משותף של שני המנהיגים. השגיהם בבניית מעגל העבודה הישראלי אינם לוקים בחסר, אם לנקוט לשון המעטה, וגם חלקם בבנין הלאומי של היהודים בארץ ישראל לא יסולא בפז.
ברל ובן-גוריון – סיפורה של חברות עמוקה
פרופסור מיכאל בר-זהר
"מת ברל, הארי שבחבורה, פועל כינרת, מורה הדור."
במלים אלה הספיד דוד בן-גוריון את חברו האהוב ברל כצנלסון לאחר מותו בחודש אוגוסט 1944. שניהם הובילו יחד את תנועת העבודה במשך שנים רבות, בהרמוניה, בהערכה הדדית, וללא כל תחרות ביניהם.
את ברל הכיר דוד בן-גוריון עוד בשנותיו הראשונות בארץ-ישראל. אך ברל הפך לחברו הקרוב ובן בריתו לאחר שנפגשו שוב במצרים, כששירתו בגדודים העבריים. בן-גוריון קרא את מאמרו של ברל כצנלסון "לקראת הימים הבאים", בא לאהלו ויחד החליטו השניים לאחד את מפלגות הפועלים בארץ; כך הקימו את "אחדות העבודה." לימים גם הובילו את מפלגתם לאיחוד עם "הפועל הצעיר" ולהקמת מפלגת פועלי ארץ-ישראל.
בן-גוריון העריך והוקיר את ברל יותר מכל שאר המנהיגים של הישוב העברי. ברל היה היחיד שבן-גוריון היה מוכן לקבל את מרותו המוסרית, על אף שלעתים נחלקו בדעותיהם המדיניות. בצעירותו לא פעם נהג בן-גוריון להתפרץ ולנסות להתוות קו קיצוני, שונה מזה שנקטו בו חבריו להנהגת תנועת הפועלים. ברל היה זה שידע למתנו ולהחזירו לקו מאוזן ושקול יותר. כאשר ערב מלחמת העולם השניה הציע בן-גוריון לחבריו לנקוט נגד הבריטים ב"טרור – כלומר פצצות", התנגד לו ברל בתוקף.
יחד עם זאת, הגם שהיה נעים ולכאורה מתון יותר מבן-גוריון, ברל הפגין לא פעם עמדות יותר נוקשות משלו. במישור הפנימי, דווקא ברל כצנלסון היה זה שהתנגד להסכם שבן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי כרתו בלונדון בשנת 1934, ושהיה אמור ליצור מחנה מאוחד בין מפלגתו של בן-גוריון – מפא"י, לבין מפלגתו של ז'בוטינסקי - התנועה הרביזיוניסטית. (צאצאי שתי המפלגות הללו היו לימים מפלגת העבודה והליכוד.) ברל נמנה על ראשי המתנגדים להסכם, והתנגדותו גרמה לבן-גוריון "כאב צורב." כשהובא ההסכם לאישור בפני חברי ההסתדרות, הוא נדחה בידי רוב החברים. בשלב מאוחר יותר תמך ברל בהסכם, אך היה כבר מאוחר מדי.
ברל גם התנגד לתכנית פיל משנת 1937, בה הציעה לראשונה אנגליה, המעצמה המנדטורית, לחלק את ארץ-ישראל למדינה יהודית (קטנה) ולמדינה ערבית, כשאנגליה שומרת לעצמה את ירושלים ופרוזדור לשפלת החוף ולנמל יפו. להפתעתו של ברל ולהפתעתם של כל חבריו, דווקא בן-גוריון, האקטיביסט, חסיד ארץ-ישראל הגדולה, הסכים לתכנית בניגוד לדעתה של צמרת תנועת העבודה. ברל וחבריו ראו בכך משגה, וויתור על אחד מיעדיה המרכזיים של הציונות. אשר לבן-גוריון, הוא לא מיהר לפרסם את הסיבות שגרמו לו לשנות את דעותיו. את מניעיו האמיתיים חשף רק במכתב לבנו עמוס.
עמוס הצעיר התקומם נגד אביו, חסיד המולדת השלמה, המוכן לאמץ את גבולות החלוקה. "מדינה יהודית חלקית אינה סוף, אלא התחלה," כתב לו בן-גוריון. "הקמת המדינה, אפילו חלקית, תשמש מנוף רב-כוח במאמצינו ההסטוריים לגאול את הארץ בשלמותה.
"נכניס למדינה את כל היהודים, שאפשר להכניס לתוכה; לפי אמונתנו העמוקה אפשר יהיה להכניס יותר משני מיליונים... נארגן כוח הגנה משוכלל, צבא מובחר – ואז אני בטוח שלא ייבצר מאתנו להתישב בכל חלקי הארץ, אם מתוך הסכמה הדדית עם שכנינו הערבים ואם בדרך אחרת."
בן-גוריון הוסיף במכתבו שהיהודים יפתחו ויבנו גם את הנגב, על אף שלא נמצא בשטח שיועד למדינה היהודית. אך אם הערבים יתנגדו לכך –"נצטרך לדבר אתם בשפה האחרת - שלא תהיה לנו בלי מדינה." ברור שהתכוון לשפה "הצבאית."
במבט לאחור, אין ספק, שבן-גוריון צדק בויכוח הזה, ולא ברל. בן-גוריון ראה למרחוק, חזה את מוראות המלחמה העולמית המתקרבת – לפחות בחלקם – וגם לא ויתר על היעדים המשותפים לו ולברל. אך בהסכמתו לתכנית החלוקה הוא שוב פעל על פי "תורת השלבים" שלו, שאיפיינה את דרכו המדינית והציונית: לקבוע יעד, להגשים אותו אך לא להסתפק בו, אלא להפכו לנקודת זינוק לקראת הגשמת יעד שאפתני יותר שבינתים לוטה בערפל. בן-גוריון הסכים להקמת מדינה יהודית בחלק קטן מהארץ, לא משום שהיה מוכן להסתפק בכך, אלא משום שראה בה אמצעי לקליטת עליה גדולה מאירופה ולהקמת צבא חזק, שבאמצעותו ירחיב את גבולות המדינה – כמו שכתב לעמוס. ואכן, כל גורל המזרח התיכון והעם היהודי היה שונה לו באמת הוקמה מדינה יהודית בארץ-ישראל לפני מלחמת העולם השניה. אולם התכנית נתקלה בהתנגדותם של יהודים וערבים כאחת, ולבסוף נגנזה.
כישרונותיו המדיניים של בן-גוריון לא נעלמו מעיניו של ברל, להיפך. על כן והוא כינה את בן-גוריון "המתנה הגדולה של ההסטוריה לעם היהודי בדורנו." אשר לבן-גוריון, הוא החזיר לו הערצה. "איני מכיר איש חכם ממנו בתוכנו," כתב בן-גוריון בסוף 1937.
עם זאת, לא נמנע ברל מביקורת כלפי מעשים ויוזמות של בן-גוריון שנראו לו קטנוניים, מוגזמים, או מחטיאים את המטרה. בעיצומה של מלחמת העולם סער ויכוח חריף בין דוד בן-גוריון, שהיה אז יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית וההנהלה הציונית לבין ד"ר חיים וייצמן, שהיה נשיא התנועה. הויכוח פרץ בגלל מחלוקת ענינית ועמוקה ביניהם – בן-גוריון דגל במדיניות פעילה ותקפנית כלפי בריטניה, בעוד שויצמן הציג עמדה מתונה ואוהדת כלפיה – אולם הוא גלש גם למאבק אישי קשה ומכוער בין השניים. ברל צידד עקרונית בעמדתו של בן-גוריון ואף הוא תקף בחריפות את ויצמן על עמדותיו.
"ויצמן הוא פיגורה מן העבר," אמר עליו בביטול. בעיצומה של מלחמת העולם השניה תבע בן-גוריון שויצמן יתפטר מייד מתפקידו בגלל מעשיו ומחדליו. נראה היה שהנושא הזה מעסיק אותו יותר מאשר ארועי המלחמה. ברל הוכיחו בדברים קשים: "יש משהו יותר רציני מהשאלה מה אמר או לא אמר ויצמן: הציונות כולה עומדת על פי תהום. יש כרגע בעיות הרבה יותר חשובות מאשר ויצמן: אבדן יהדות אירופה... אני מזועזע מאד מדברי בן-גוריון, לא מפני שאני שונה ממנו בהרבה בהערכת כמה חזיונות במדיניות הציונית. מה שבן-גוריון עוסק עכשיו בויצמן זה בעיני מה שקוראים בספרות – אסקפיזם –בריחה מן המצב."
עם כל זאת, היתה בין השניים הבנה והרמוניה עמוקה, והם הובילו יחד את תנועת העבודה, הגם שברל לא היה איש המעשה כבן-גוריון. הוא היה אכן "מורה הדור" שחינך והכשיר מנהיגים צעירים ומבטיחינם בתנועת העבודה, קיים סמינרים אינטנסיביים ונשא הרצאות מרתקות, היה גם עורכו הראשון של עתון תנועת הפועלים "דבר." סמכותו המוסרית והרוחנית היתה עצומה, והוא התייצב לצידו של דוד בן-גוריון במרבית השאלות המהותיות שעמדו בפני תנועת העבודה. שניהם יחד שללו גם את הקומוניזם הסובייטי, וקמו נגד הנטיות הפרו-סובייטיות המפליגות של "השומר הצעיר" ושל "סיעה ב'" במפא"י, שלבסוף התפלגה ממנה ונודעה לימים כמפלגת "אחדות העבודה." גם בן-גוריון וגם ברל התנגדו לפילוג וניסו למנוע אותו.
בן-גוריון ראה את ברל כשותפו המלא בהנהגת תנועת העבודה והובלת הישוב והתנועה הציונית לקראת היעד המרכזי שהציב בעיצומה של מלחמת העולם השניה: הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל לאחר המלחמה. יעד זה קבע בן-גוריון ב"תכנית בילטמור", שהציג בנאומו בפני ועידה ציונית אמריקנית במלון "בילטמור" בניו-יורק ב-9 במאי 1942. ויצמן לגלג על התכנית ויצחק טבנקין, מנהיג סיעה ב', דחה אותה ונמנע בהצבעה המכרעת בועד הפועל הציוני. אך ברל התיצב מאחוריה בכל כובד משקלו.
בן-גוריון ראה את השותפות עם ברל כמרכיב חיוני ומרכזי בדרכו המדינית. משום כך הוכה בהלם כאשר נודע לו על מותו של ברל, באוגוסט 1944. הוא היה בחדרו, במלון בחיפה, כאשר נכנס אליו חברו דוד הכהן וסיפר לו על מות ברל. בן-גוריון, נסער ומזועזע, הטיח ראשו בקיר, וזעק: "ברל, בלי ברל... איך אפשר בלי ברל... ברל, איך אני אחיה בלעדיך..." עוד באותו לילה נסע לירושלים, שם נפטר ברל. הוא נכנס לחדר בו היתה מונחת גופת חברו וביקש מהאחרים לצאת החוצה. הוא סגר את הדלת ונשאר לבדו עם גופתו של ברל.חברים שישבו ליד הדלת, שמעו את קולו השבור של בן-גוריון בדברו אל המת" "איך אתה עושה זאת, ברל, איך אתה הולך מאתנו..."
עם מותו של ברל הגיע לשיאו תהליך מוזר של דלדול שורות המנהיגות סביב בן-גוריון שהתחולל במהלך מלחמת העולם השניה. כשפרצה המלחמה היה בן-גוריון אחד משורה של מנהיגים ציוניים. בעבר הימני של המפה הפוליטית ניצב זאב ז'בוטינסקי – איש כריזמטי, נואם מזהיר, מנהיג נערץ של מחנה גדול. בתוך תנועת העבודה עצמה בלטו מנהיגים כדב הוז, אליהו גולומב, יצחק טבנקין וברל כצנלסון. ובראש המחנה הציוני ניצב האדם שזכה להערצת יהודים וגוים כאחת – נשיא התנועה, הד"ר חיים ויצמן.
והנה, במהלך המלחמה, התחולל השינוי. זאב ז'בוטינסקי מת בניו יורק ב-1940. בארץ הלכו לעולמם בזה אחר זה דב הוז, אליהו גולומב וברל כצנלסון. יצחק טבנקין פרש ממפא"י עם "אחדות העבודה" וגלש לשולי הדרך. ואילו הד"ר ויצמן חלה, איבד כמעט לחלוטין את מאור עיניו ונשבר ממות בנו, מיכאל, טייס נועז שנפל בקרב על בריטניה. ובן-גוריון נותר כמעט בודד ליד ההגה.
כעבור שנים שאלנו את בן-גוריון "מתי הרגשת שהיית למנהיג?"
השיב: "כשראיתי שאין לי עוד את מי לשאול שאלות."
