מציאות

באמצעות השפה העברית מבטאים המקובלים את גילוייהם בעולם הרוחני.
על פי חכמת הקבלה, עשרים ושתיים האותיות של השפה העברית הן למעשה עשרים ושניים סימני קוד. המקובלים משתמשים בסימני קוד אלה כדי לתאר את תהליך הגילוי החוויתי של רבדים עמוקים ונסתרים, במציאות שאותה אנו חיים. בדומה למדענים שמתארים את מסקנותיהם בנוסחא אחת, כך מתארים המקובלים את תגליותיהם, ומתעדים חוויות מעולם הרוח בעזרת מילים ושמות מעולם הדימויים שמוכר לנו מחיי היום יום.

צילום: אורנה בן שטרית                                              5A.M

המציאות הנגלית אל מול המציאות הקבלית
"אין לך פרט בעולם הזה שלא יהיה לו מקור ושורש בעולם העליון, והיחס ביניהם דומה ליחס שבין שורש וענף'" (בעל הסולם, מאמר "מהות חכמת הקבלה").
במציאות שאותה אנו מכירים קיימים שני רבדים. הרובד החיצוני, הגלוי, והרובד הפנימי, הנסתר מאתנו. כותב על כך הרב קוק, מגדולי המקובלים שפעלו בדורות האחרונים: "כשם שהאדם צריך להתרגל אל הטבע החומרי וכוחותיו... יותר מזה צריך ומוכרח הוא להסתגל לחוקי הטבע הרוחני, שהם יותר שולטים במציאות כולה, שהוא חלק ממנה". (הראי"ה קוק, אוצרות הראי"ה, ד, עמ' כג)

עולם השורשים
מעבר לעולם שלנו, שאותו מכנים המקובלים בשם "עולם הענפים" או "עולם התוצאות", קיים "עולם" נוסף, המכונה "עולם השורשים" או "עולם הסיבות".

הכוונה אינה לעולם פיזי המתקיים ביקום כלשהו, אלא לרובד גבוה יותר של המציאות, הנעלם מתפיסתנו, כרגע.
אם נשתמש בשפתם הציורית של המקובלים, נוכל לומר כי כל פרט או פעולה בעולמנו, החל בתנועת האטומים וגרגירי החול הזעירים, וכלה בפעולותיו, ברצונותיו ומחשבותיו של האדם – הם כולם תוצאה מכוחות המשתלשלים מ"עולם הסיבות". אנו אמנם רואים את עולם התוצאות בלבד, ולפיכך לא בהכרח מבינים את המניע האמתי המסתתר מאחורי האירועים בעולמנו, אולם ישנם אנשים הרואים את התהליך והסיבות לכל דבר ודבר. אלו הם המקובלים.

המקובל הוא אדם, שפיתח חוש מיוחד המאפשר לו לחוות את המציאות המתחוללת בשני העולמות – כלומר, את עולם השורשים ואת עולם הענפים – בצורה מוחשית לחלוטין. הוא זה שרואה את הקשר בין שניהם ומתאר את הבנתו מעולם שאין בו מילים במילים הלקוחות מעולמנו.

שפת הענפים
שפה היא כלי לרישום מידע ואמצעי לבטא רגשות. הדרך היחידה שבה אנו יכולים לבטא את חוויותינו המופשטות ביותר לאחרים, היא על ידי הלבשתם במעטפת חיצונית המכונה "שפה".

המקובלים גם הם יצרו שפת קוד, שבעזרתה הם חולקים זה עם זה, מידע על התרשמויותיהם הרגשיות מהעולם הרוחני.
כתב על כך בעל הסולם: "המחברים השתמשו במילים מהעולם הזה רק לסימנים על שורשיהם העליונים" (תלמוד עשר הספירות, כרך א', הסתכלות פנימית, אות א'). זהו גם מקור הכינוי: "שפת הענפים" – השפה היחידה שמתארת במדויק את העולם הרוחני.

אם נשתמש במונחיו של הפילוסוף ואיש מדעי המדינה האמריקאי ליאו שטראוס, נוכל לומר כי כתיבה ב"שפת הענפים" הינה כתיבה אזוטרית, מפני שהיא יכולה להתפענח אך ורק על ידי קוראים ה"מבינים מדעתם". במקרה דנן, אלו הבקיאים ביחס בין השורש הרוחני לענף הגשמי.
אם כן, השורשים עצמם, מופשטים ומתקיימים מעבר לגבולות השפה והדמיון האנושי, אולם שפת הענפים מאפשרת שיח משותף בין בעלי השגה רוחנית ('המבינים מדעתם'). המקובל מתאר בכתביו מושגים השאולים לכאורה מעולם ההוויות הגשמיות המוכרות, ואילו המבין מדעתו מפענח את הדברים במשמעותם הרוחנית לפי גובה השגתו. על פי המחקר המודרני, אנו למדים כי בצורה דומה כתבו גם הרמב"ם וחז"ל.

מפת דרכים של האור
"וכל הקושי למתחילים, שתופסים הדברים בביטויים הגשמי בגבולות של זמן ומקום, חילוף ותמורה" (בעל הסולם, שַם).

כאשר אנו נתקלים בספרי הקבלה במילים שמוכרות לנו מחיי היום-יום, עלינו לדעת שהן מכוונות אל השורשים הרוחניים, ולא אל המתרחש בעולם שלנו. הלא חכמת הקבלה מדברת רק על גילוי עולם הסיבות לאדם החי בעולם הזה. ניקח לדוגמה את המושג "עולם הבא", מושג טעון ורווי אמונות מיסטיות ותיאולוגיות עמוקות. משמעותו הקבלית של המושג "עולם הבא" היא, הדרגה הרוחנית הבאה שהאדם משיג בעודו חי כאן, בעולם הזה. להבדיל מהדתות השונות, הקבלה שוללת את התפיסה כי לאדם מובטח שכר כלשהו לאחר שהוא נפטר מן העולם הזה, והיא קובעת באופן ברור כי על האדם להגיע להשגה רוחנית ולהשלים את התפתחות בעודו חי כאן בעולם שלנו..זו רק דוגמה אחת מיני רבות לכך, כותב על כך בעל הסולם: "אי אפשר בהסתכלות על הענפים התחתונים להוציא שום הקש ודמיון כלל על איזו דוגמא בשורשיהם העליונים. להיפך הוא... שמתחילה צריכים להשיג את השורשים העליונים, כמות שהם ברוחניותם למעלה מכל דמיון... ואחר שמשיג את השורשים העליונים, אפשר לו להסתכל בענפים המוחשים שבעולם הזה" (מאמר "מהותה של חכמת הקבלה").

אי ידיעת השפה הקבלית הוא הגורם השכיח ביותר לבלבול הרב שאופף את הקבלה בימינו. חוסר הבנת הפירוש האמיתי של המילים בהן השתמשו המקובלים, מוביל את האדם לפרש בטעות את כתבי הקבלה כאילו היו טקסט מיסטי. במקרים קיצוניים יותר, נסחף האדם על גבי דמיונו הפרוע, ושוגה לחשוב שהקבלה עוסקת במדיטציות, בלחשים או בקמעות.

על פי אותו עיקרון, עלינו להבין כי המושגים שבהם אנו פוגשים בספרי הקבלה מתארים חוויה רוחנית שעובר המקובל בעת שהוא מגלה רמת מודעות נעלה יותר. לדוגמא: המושג "זיווג" – מתאר את הייחוד בין הכלי לבין האור, בין הבורא לבין הנברא.גם מושגים הנתפסים כמתארים פעולות או מסעות חיצוניים משקפים בעצם את המסע הפנימי שחווה המקובל, וכך כאשר אנו מתארים את העפלתו של משה להר סיני, הפרשנות הקבלית לכך היא, כי בשימוש במילה "הר", הכוונה היא להרהורי האדם הפנימיים, ואילו מקור המילה "סיני" הוא שנאה. באופן זה מסמלת עלייתו של משה אל פסגת ההר, את התעלותו של האדם מעל הספקות וההרהורים הפנימיים (הר) שתוקפים אותו, אל מעל השנאה (סיני) לזולת.

מילון כיס שימושי
"ולפיכך, אתאמץ לפרש כל מלה ומלה בצביונה הרוחני... ועל המעיינים מוטל, לחקוק היטב בזיכרונם את פירוש המלות ההן" (בעל הסולם, שָם).

מתוך השגתו הרוחנית ובהמשך למקובלים שקדמו לו, ידע בעל הסולם כי הגיע זמנה של חכמת הקבלה להתגלות לרבים בדורנו. לשם כך, הוא החליט לדבריו "לפוצץ את מחיצת הברזל המפרידה בינינו לבין חכמת הקבלה", ולספק לנו הצצה אל מסתרי שפת הענפים. הוא היה הראשון ליצור מילון קבלי של ממש, בו הוא עמד לראשונה על משמעותה האמתית של כל מילה ומילה שבה השתמשו המקובלים. לפניכם מספר הגדרות בסיסיות שעמן יכול כל אחד לצאת לחיים, לפני שהוא פותח את ספרי הקבלה:

אדם הראשון – מדובר בנשמה הכללית, המכילה את כל נשמות בני האדם. המקובלים גורסים, כי פעם היו נשמותינו מחוברות כנשמה אחת. בשלב מסוים, נשמה זו נשברה, התנפצה לאין ספור חלקיקים המכונים "נשמות פרטיות". נשמות אלה "הידרדרו" לעולמנו, והתלבשו בגופים של בני האדם. כך נוצרה המציאות החברתית הנגלית לעינינו.
המקובלים ממשילים שבירה זאת לסלע (נשמה), הנחצב מהר (הנשמה הכללית). על פי הקבלה, מטרת האדם בעולמנו היא להשיב –לשחזר, בכוחות עצמו ומתוך בחירה חופשית, את אותו חיבור ששרר בין נשמותינו לפני השבירה. את זאת ניתן לעשות על ידי שינוי טבענו מאגואיזם לאהבת הזולת. כשנעשה זאת, נתעלה לרמה אחרת של קיום ונתאחד לחברה שבסיסה אחדות איתנה.

אהבה – כשהאדם מתעלה למדרגה העליונה ביותר, הוא רואה את תכניתו הכללית של הבורא. במצב כזה הוא מגלה את יחסו האמתי של הבורא כלפי כלל האנושות, גילוי שמציף את לבו באהבה נצחית לבורא.

אור – הרגשת האדם את הכוח העליון מכונה "אור". האור נמצא בכל מקום שלא נשלט על ידי תכונת האגו — האהבה העצמית. אדם שמתקן את עצמו, וממיר את טבע האהבה העצמית שבו לאהבת הזולת, מתמלא בהרגשה חדשה שנקראת "אור".

ארץ – חכמת הקבלה מלמדת כי התורה כולה מתארת סדרת מצבים רוחניים שעובר אדם אחד בדרכו הרוחנית. לדוגמא, על פי הקבלה, המילה "ארץ", מקורה במילה "רצון", ולכן הפסוק "לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א), הוא פנייה של הבורא לאברהם עם המסר הברור: צא מארצך — מהרצונות האגואיסטיים המוכרים לך שאיתם נולדת, לעבר אותו "רצון", שאראה לך – הרצון לתת.

בורא – מצירוף המילים "בוא וראה", כלומר האדם מוזמן "לבוא" ו"לראות", להתעלות לאותה דרגה רוחנית שנקראת: בורא.בשם "בורא" מכנים המקובלים את המדרגה הבאה שעל האדם להכיר בהתפתחותו הרוחנית.

בית המקדש ¬– המשמעות הקבלית של המושג "בית", היא רצונותיו של האדם. כאשר המושג "קודש", מסמל את תכונת הנתינה לזולת. אדם שתיקן את כל רצונותיו — משימוש לתועלת עצמו, לשימוש לטובת הזולת — הוא אדם ש"בנה את בית המקדש" הפנימי שבתוכו.


מצווה – נהוג לחשוב ש"מצוות" הן פעולות פיזיות שמוטל על עם ישראל לקיים, אך ספר הזוהר מלמד ש"מצוות" הוא מושג רוחני שמתייחס לנשמת האדם. הוא מסביר שהנשמה שלנו כוללת תרי"ג (613) רצונות. בתחילת הדרך הנשמה "מקולקלת", כלומר, הרצונות שלנו מכוונים לתועלת האישית שלנו בלבד (אגואיזם), אלא שבמהלך התפתחותו הרוחנית, מתקן האדם את נשמתו: כלומר הוא משנה את הכוונה מאחורי כל רצון ורצון ומשתמש בו לטובת הזולת (אלטרואיזם). תיקון הכוונה מאחורי כל אחד מהרצונות מכונה "עשיית מצווה", ולכן נאמר שעל האדם לקיים תרי"ג מצוות.

שלום — מלשון שָׁלֵם. על פי חכמת הקבלה, שלום זוהי הדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר. האדם מגיע לאותה דרגה לאחר מאבק רוחני ממושך, "מלחמה" פנימית בין שני כוחות מנוגדים הקיימים בו — כוח הקבלה האגואיסטי וכוח הנתינה האלטרואיסטית. בזמן ה"מלחמה" רוצה כל כוח להכניע את משנהו. בסיומה של המלחמה מתחברים שני הכוחות לכוח אחד, שלם, מצב זה נקרא "שלום".

תורה – בקבלה המושג "תורה" אין הכוונה לספר הניצב בארון הקודש בבית הכנסת, וגם לא לחומש המוכר. אלא, מדובר בכוח שמתקן את הטבע האגואיסטי של האדם ומחליף אותו מִטֶבע של קבלה לטבע של נתינה. כוח זה נקרא גם "המאור המחזיר למוטב". מסביר זאת היטב הציטוט המפורסם "נתתי יצר רע" - אגו, "בראתי לו תורה תבלין" – אמצעי לתיקון האגו.

תחיית המתים – "תחיית המתים" הוא מושג שמוכר לרובנו מסרטי מתח הוליוודיים: גופות מרוטשות קמות לתחייה מקבריהן, קורמות עור וגידים ומתחילות לחיות את חייהן מחדש, תוך השמדת כל העומד בדרכן. אין ספק כי זהו תיאור מסקרן, אך כל קשר בינו לבין האמת הוא מקרי בהחלט.
לפי הקבלה כל עוד רצונות האדם הם אגואיסטיים, והוא חושב על עצמו בלבד, רצונותיו נקראים "מתים". לעומת זאת, לאחר שהאדם יתקן את רצונותיו ויהפוך אותם לרצונות אלטרואיסטיים, כלומר, לנתינה לזולת, הם יחזרו לחיים, מה שמעורר את השאלה, מה זה חיים – אבל זה כבר למאמר אחר. זוהי המשמעות האמיתית של "תחיית המתים".

תפילה – להתפלל, מלשון להפליל, לדון את עצמו. לאחר שהאדם דן את עצמו ורואה כי טבעו הוא אגואיסטי, הוא פונה מעומק ליבו אל הבורא, בבקשה שישנה את הטבע שלו כדי שיהיה כמו הטבע של הנותן.
המייחד את הפירוש הקבלי למושג "תפילה" הוא, שבשונה מהגישה הדתית בה מייחל האדם שיחס הבורא כלפיו ישתנה בעזרת תפילתו, הרי שהקבלה מדברת על כך שיחסו של הבורא אל האדם הוא תמיד חיובי, ואילו על האדם להשתנות כדי לגלות זאת.
הצעקה הזו, ורק היא, נקראת בקבלה "תפילה". בעזרת תפילתו שואף המקובל להשתנות ולהידמות לבורא, כלומר, להיות טוב ומטיב לזולת.

אלה רק מספר מילים, הממחישות עד כמה הפירוש הקבלי למונחים ומושגים שלכאורה מוכרים לנו, הוא שונה לחלוטין מהפירוש השכיח להם בחיי היום יום. אולם זה לא מסתכם בכך. על פי המקובלים, לא רק למילים, אלא גם לכל אות בשפה העברית יש משמעות מיוחדת המצביעה על אבחנה דקה יותר בעולם הפנימי עליו הם כותבים וחוקרים.

צילום: אורנה בן שטרית                                      Me & You

שורש האלפבית העברי
"כאשר רצה הקב"ה לעשות את העולם, כל האותיות היו עוד סתומות. ואלפיים שנה מטרם שנברא העולם, היה הקב"ה מסתכל ומשתעשע באותיות" (ספר הזוהר, מאמר "אותיות דרב המנונא סבא").
בכתבי הקבלה הקדומים, המציאות הרוחנית משולה ל"אור המופשט מכל צורה", ואת התחושה הראשונה שמרגישים עם הכניסה למציאות הרוחנית מתארים המקובלים כ"נקודה שחורה בתוך האור הלבן". נקודה קטנה זו היא שורש הנשמה שלנו. אדם המשקיע בפיתוחה של נקודה זו על ידי העיסוק בקבלה, יכול להגדיל אותה לכדי בית קיבול המכונה על ידי המקובלים "אות".

מאהבה ונתינה לאור הנשמה
"כל אות ואות מורה על אור פרטי עליון" (האר"י, שער ההקדמות).
לכל אות בשפה העברית צורה ייחודית משלה, המורכבת מקווי רוחב (ימינה-שמאלה) ו/או קווי אורך (מעלה-מטה).
קווי הרוחב מבטאים את עוצמת האהבה והנתינה שרכש המקובל במהלך התפתחותו הרוחנית. קווי האורך מתארים את האורות הממלאים את נשמתו של המקובל במהלך מחקרו. כך עשרים ושתיים הצורות של האותיות השונות מבטאות עשרים ושניים סוגי אבחנות שונים של האדם בעולם העליון, עולם הסיבות.


"בעשרים ושתיים אותיות ברא הבורא את עולמו" נכתב בספר היצירה, ספר קבלה עתיק המיוחס לאברהם אבינו. כאשר אנו בונים את האותיות האלה – כלומר רוכשים את התכונות הרוחניות שהן מסמלות, אנו יכולים להבין את כל דרכי הפעולה של עולם השורשים ולחוש אותו כמציאות ממשית.
עשרים ושתיים האותיות מצטרפות למילים ולמשפטים, ומהן מתהווה שפה המשמשת את המקובלים לכתיבת ספריהם. ספרים אלה מתארים את החוויות שעברו המקובלים בתהליך התפתחותם הרוחנית.

שפת הסימנים
כולנו מכירים את סימני הניקוד שנכתבים מעל, מתחת או בתוך האותיות, ומסייעים לנו בקריאת השפה העברית. אלא שבנוסף להם קיימות שתי קבוצות סימנים שמוכרות לנו קצת פחות: הטעמים (טעמי המקרא) והתגין (הסימנים שמופיעים מעל האותיות ונראים כמו כתרים).
בדומה לאותיות, גם הטעמים, התגין והנקודות משמשים את המקובלים כדי לתאר פעולות רוחניות.

הטעמים מסמלים את כניסת האור לנשמה, הממלא אותה ונותן לה את טעם קיומה.
הנקודות (סימני הניקוד המוכרים) מסמלות את יציאת האור מהנשמה כאשר היא עוברת למדרגה הבאה בהתפתחותה.
התגין מבטאים את ההתרשמות שנותרת בנשמה מהחוויה של כניסת האור לתוכה, כלומר, מהטעמים שמילאו אותה.
האותיות מבטאות את ההתרשמות שנותרת בנשמה מיציאת האור מתוכה, והן שדוחפות את האדם לעלות למצב רוחני חדש וגבוה יותר.

השפה הנסתרת
השפה העברית, היא השפה שמתארת כיצד ממלא האור העליון את האדם בתענוג אין סופי. כשהנשמה שלנו "תדבר עברית", נוכל להרגיש גם אנחנו את התענוג שהרגישו מקובלי כל הדורות והעבירו לנו דרך הספרים שחיברו.