תקציר: "השמאל המדיני תפס את מקמו של השמאל הכלכלי- חברתי, וניתן לומר למעשה, שהשמאל המדיני מחק את השמאל הפוליטי והפך אותו לרדוד וצר ואולי לא רלוונטי לתפיסה המכוננת. אם הומאניות הייתה ליבת התפיסה, הרי שהומאניות זו הוצרה לאפיק מאוד ספציפי של מיעוטים. כך נותרה ישראל, למעשה ללא שמאל פוליטי מצד אחד, ועם ימין מאוד אקטיבי מצד שני. כך יצא שהימין והשמאל הפכו ליריבויות המכילות מרכיבים ריקים כמו ההתייחסות אל הפלשתינים, אל מדינה פלשתינית וכיו"ב.
ריקון הפוליטיקה הישראלית מהשמאל הפוליטי הפך את הפוליטיקה לרדודה ובעיקר לא מאוזנת לעומת הימין בישראל. הימין שולט בישראל משנת 1977 בהפסקה של שש שנים (שלוש שנות רבין ועוד שלוש שנות ברק). אם נתייחס ברצינות לסקרים המורים על יתרון ברור לליכוד על העבודה בימים אלה – הרי שלקראת שנת 2011 ישלים הליכוד כשלושים שנות שלטון כמעט רצופות, פרט לשש השנים שהוזכרו לעיל,כלומר היחלשות מוחצת של השמאל ויותר מכך, היעדר יכולת לחזור לשלטון ולהתייצב בו."
למעשה, כיום לא קיים בפוליטיקה הישראלית "שמאל". הפוליטיקה הישראלית מכילה מרכיב ימני משמעותי, מרכיב מרכזי (שהוא בעיקרו חסר אידיאולוגיה או תפיסה כלשהי) ומרכיב זעיר המכנה עצמו שמאל, שהוא בעיקרו שמאל מדיני שאין בינו לבין המושג "שמאל" כל קשר.
ציור: עדן אוריון מגרש חנייה |
המותג "שמאל" הפך להיות שלילי , כאשר איש (מהישוב) לא מקשר את המותג הזה לשורשיו הרעיוניים. ההקשר הוא רק ליחסים עם הפלסטינים. הקשר צר ומביך שמביא את ישראל למצב שבו רק הימין קבע את המהלכים המכוננים של המדינה, בעיקר בתקופת מנחם בגין ויצחק שמיר.
ב - 1992 נוצרה הזדמנות, לכאורה, בדמותו של יצחק רבין שהצליח לנצח את הבחירות באופן מכריע. אבל יצחק רבין לא היה איש שמאל בשום הקשר. לא בהקשר הכלכלי–חברתי ולא בהקשר המדיני, למרות הסכם השלום שיצר באוסלו. כך גם לגבי אהוד ברק. שני נציגי העבודה שניצחו בבחירות בשלושים השנים האחרונות אינם צרובים בגנים של "שמאל פוליטי".
השמאל בישראל לא נולד בתוך ואקום. הוא נולד באירופה וינק מעריסתו של השמאל האירופי של סוף המאה התשע עשרה והמאה העשרים. השמאל האירופי היה תוצר ישיר של המהפכה הצרפתית, התעשייתית וכן תוצר של רעיונות שפותחו לקראת סוף המאה התשע עשרה על ידי מרקס ואנגלס, וריאציות על תפיסתו של מרקס כמו של מקס ובר, ומוסדות הגותיים חשובים כמו "קבוצת פרנקפורט" שהכילה את הורקהיימר, אדורנו, אריך פרום , ולטר בנג'מין, הרברט מרכוזה ועוד.
השמאל האירופי קיבל חיזוק משמעותי ממרקס ואנגלס, שנרתמו לכתיבת המניפסט הקומוניסטי. מעטים ידעו על כתבי השחרות הפילוסופיים כלכליים שכתב מרקס ב 1844, כתבים שראו אור רק ב 1930. בכתבים אלה מציג מרקס את תפיסתו הפילוסופית–פוליטית שעל פיה למעשה כתב גם את הקפיטל וגם את המניפסט הקומוניסטי.
לנין כתב פרשנות לתפיסתו של מרקס (מופיעה בקפיטל בנוסח העברי בהוצאת מרחביה 1948) שנראית רלוונטית לתפיסתו הפילוסופית של מרקס (כאמור, מרקס פרסם את הקפיטל, אבל לא את כתביו הפילוסופיים–כלכליים שהתפרסמו שלושים שנה אחרי מותו).
מאו טסה דונג כתב גם הוא פרשנות לתפיסתו של מרקס, וכך קיבלנו שתי מהפכות ענק באותה תקופה – במחצית הראשונה של המאה העשרים: סין וברית המועצות הפכו להיות מדינות קומוניסטיות, כל אחת על פיפרשנות שלה. בריה"מ נכנסה למרוץ חימוש מול ארה"ב והתמוטטה. סין ממשיכה עם משטר מרוכך יותר, אבל בהחלט מבוסס על הקונספט הקומוניסטי.
זה הרקע להולדת השמאל הישראלי, לפחות לקראת אמצע המאה העשרים. רבים עדיין התפעלו מן המהפכה המהותית כל כך בסין ובריה"מ, ולמעשה חצי עולם הפך להיות עולם קומוניסטי ומחציתו בשנייה (אם נתעלם מן העולם השלישי לצורך הדיון). רבים באירופה ולא מעטים בארה"ב ראו במהפכות הללו התפתחות מלהיבה של ההיסטוריה האנושית, אולם העימות הבין-גושי צינן התלהבות זאת באופן מהיר ביותר, עד כי מחשבות מרקסיסטיות או שמאלניות "מדי" נחשבו כמעט לבגידה בארה"ב משנות החמישים של המאה העשרים.
כלומר, לשמאל (ששמו נגזר מן הגדה השמאלית של הסיין בפריז) היה חזון שהתמקד במקומו של האדם מול החברה בה הוא חי, מקומו של האדם מול ההיסטוריה האנושית (כלומר, כמחוללה של ההיסטוריה האנושית), דן בשאלות מהות עמוקות, בעיקר בתחום הכלכלה הפוליטית. השמאל הישראלי כיום - עיקר מעייניו נתונים בחמאס, בפלסטינים ובהקשר של פתרון מדיני למזרח התיכון – מרחק עצום, כמעט אינסופי, מהדיון המרכזי של השמאל ממנו הוא ינק.
הרעיון המכונן של השמאל התבסס על חשיבות עבודתו של הפועל המעצב את הטבע ואת עצמו על ידי כך שהוא מייצר מוצרים העונים על צרכיו. כלומר – לעבודתו יש ערך, והערך הזה נרמס על ידי בעלי ההון, ובכלל בעלי ההון מנשלים את הפועלים ממוצריהם, מביאים אותם לניכור מעבודתם, מהחברה בה הם חיים ומעצמם. הכלכלה העולמית שהמוסד המכונן שלה היה מצוי באוניברסיטת שיקגו התבוננה רק בהון ובשוק, לא בערך העבודה.
השמאל הישראלי ינק את התפיסות הללו כשהן מכילות קורט של ציונות, וקורט נוסף בהשפעת השמאל הצרפתי, שהובל בתחילת המאה העשרים על ידי הוגי דעות כמו קוז'ב, ז'אן פול סארטר, אלבר קאמי ועוד. קוז'ב (פילוסוף רוסי שחי בפריז) לימד את הגל (הפנומנולוגיה של הרוח) ותלמידיו היו כל הפילוסופים המוזכרים לעיל. הגלראה את הרוח , כלומר את המחשבה, כמחוללת עיקרית של ההיסטוריה (להבדיל ממרקס שראה את האדם כמרכזה ומעצבה על ידי עבודתו) .
בישראל קמו קבוצות חשיבה מרתקות בראשות מרטין בובר וסימון (ברית שלום), שהיו בלב הויכוח הפילוסופי באירופה ובישראל באמצע שנות המאה הקודמת.
ציור: עדן אוריון דלת כחולה |
מפלגות פוליטיות כמו מפ"ם, מפא"י ומק"י אמורות היו לייצג את השמאל, אולם – אולי פרט למק"י – לא נשארו בעמדות הללו והפכו למעשה לשמאל מדיני במקום שמאל כלכלי או חברתי. למעשה, כיום אין יותר שמאל בישראל. אין גוף שמייצג תפיסה נוסח המאות הקודמות, ואין גוף כלשהו שעדכן אותן והתאים אותן לימים הללו וניסה להתאים את התפיסה הזאת לימינו, בעידן הגלובליזציה. הגוף הפוליטי היחיד שעוד התייחס לתפיסה המרקסיסטית או לשמאל החברתי היה מפלגת מק"י ומפלגת רק"ח – אך מפלגות אלו לא נחשבו ציוניות, לבטח לא כיום.
השמאל המדיני תפס את מקמו של השמאל הכלכלי-חברתי וניתן לומר למעשה, שהשמאל המדיני מחק את השמאל הפוליטי והפך אותו לרדוד וצר ואולי לא רלוונטי לתפיסה המכוננת. אם הומניות הייתה ליבת התפיסה, הרי שהומניות זאת הוצרה לאפיק מאוד ספציפי של מיעוטים. כך נותרה ישראל, למעשה ללא שמאל פוליטי מצד אחד, ועם ימין מאוד אקטיבי מצד שני. כך יצא שהימין והשמאל הפכו ליריבויות המכילות מרכיבים ריקים כמו ההתייחסות אל הפלסטינים, אל מדינה פלסטינית וכיו"ב.
ריקון הפוליטיקה הישראלית מהשמאל הפוליטי הפכה את הפוליטיקה לרדודה ובעיקר לא מאוזנת לעומת הימין בישראל. הימין שולט בישראל משנת 1977 בהפסקה של שש שנים (שלוש שנות רבין ועוד שלוש שנות ברק). אם נתייחס ברצינות לסקרים המורים על יתרון ברור לליכוד על העבודה בימים אלה, הרי שלקראת שנת 2011 ישלים הליכוד כשלושים שנות שלטון כמעט רצופות,פרט לשש השנים שהוזכרו לעיל, כלומר היחלשות מוחצת של השמאל ויותר מכך, היעדר יכולת לחזור לשלטון ולהתייצב בו.
החולשה הנ"ל הולכת ומתעצמת, וכך גם המותג "מפלגת העבודה" הולך ונשלל. כך גם מותג כמו מר"צ שכבר נמצאת היום בהיקף של 5 מנדטים. המפלגות האלה נצמדו אל הערך המכונן המדיני השמאלי לכאורה, שכן אין כל קשר הגיוני בין שמאל מדיני לשמאל, פרט אולי לקשר אמורפי המתקשר לזכויות האדם, למושגים המתקשרים להומניות, לגישה נטורליסטית ופתוחה, אבל לא מתקשרת למצבו של האדם המוגדר כאזרח ישראלי.
האזרח הישראלי הממוצע השתנה והלך בגלל גלי עלייה גדולים בשנות החמישים, השישים, השבעים ואפילו התשעים. כל עלייה ואופייה, כל עלייה ומקורותיה התרבותיים. מרבית אוכלוסייתה של ישראל הפכה להיות אוכלוסייה שלא חוותה את המהפכה באוקטובר, ויותר מכך, מרבית האוכלוסיה הישראלית לא צמח בבתים שינקו ממורשתה של המהפכה הצרפתית ויותר מכך – המהפכה התעשייתית. מפא"י לא השכילה לייצר מערכת פתוחה שתאפשר חברה רב תרבותית ופלורליסטית שכולם מוצאים בה את מקומם.
כך יצא שחלק לא קטן מהאוכלוסיה בישראל חש מנוכר למפא"י השלטונית. הפחד מאבדן השלטון שקינן בקרבם של מנהיגי מפא"י בשנות החמישים, יחד עם ההתרוקנות האידאית בהקשר הכלכלי–חברתי, חברו יחד כדי להפיל את מפלגת העבודה, ובכלל את תנועות השמאל בישראל.
מנהיגי מפא"י ומר"צ הפכו לאליטה גם מבחינה כלכלית, רובם גרו באזורים המפותחים יותר של ישראל, ושפתם הייתה מנותקת משפת היומיום – מהסלנג - על ידי צעיריה של ישראל. לפחות בשנות השבעים ניתן היה להבחין בניתוק הכמעט מלא שבין אנשים כמו גולדה מאיר, לוי אשכול, פנחס ספיר ואפילו שמעון פרס לבין מה שקרוי בשפתו של מקיאוולי "ההמון".
המרחק בין אותו המון, מנוכר ופגוע ואפילו עמוס באיבה ותיעוב למנהיגי השמאל בסוף שנות השבעים הגיע לשיא, שהביא לתפנית הפוליטית של 1977. מנחם בגין הצליח לייצר סימפטיה וחום כלפי ההמונים, כבש אותם ואת השלטון, וישראל נראתה כמדינה שכל מה שבגין ירצה – היא תלך אחריו. מהסכם שלום עם מצרים ועד מלחמה בלבנון. בגין, כראש ממשלה, יכול היה לקבל החלטה גם לכבוש את תורכיה או לחילופין להחזיר את פתח תקווה לפלסטינים, הכול היה עובר רק משום שבגין הפך לבן משיח. הגואל הגדול והרחום שחילץ את ההמון מציפורניה חסרי החושים של מפא"י – אז כבר המערך – ומפלגת העבודה בעתיד.
האיבה הזאת כלפי השמאל לא התרככה עד היום. למעשה גם הסגידה הכמעט עיוורת של השמאל הישראלי לתהליך שלום כמעט בכל מחיר עם הפלשסטינים – הביאה לאפקט ההפוך, כך יצא שרוב הציבור הישראלי לא תמך בתהליכי ויתור ופשרה – ולא בגלל החשש מהפלסטינים, אלא אך ורק בגלל אופיו של מוסר המסר: השמאל. גם כיום השמאל נחשב כבוגדני ומכור לרעיון העוועים, בעוד מה שקרוי "מנהיגות השמאל" רחוקה מלהבין שהויכוח עם "הציבור הימני" אינו ויכוח רציונלי. הדחייה היא דחייה של הפלטפורמה הנושאת את מסר השלום של השמאל. כלומר – השמאל עצמו.
הטענה הבסיסית של המאמר הנוכחי – למעשה אין בישראל שמאל, אלא אוסף מצומצם של אנשים שאוחז כמעט בפנטיות בתפיסת השמאל המדינית, שמנהיגותם חוטאת בהתנשאות, בתחושה של "אלה מטומטמים נבערים" ונהנית מתמיכה אירופאית תפיסתית וגם פיננסית. כך יוצא שמכון פרס לשלום, למשל, ואולי עוד מכון או שניים, מתוחזקים כלכלית באופן מעורר תמיהה על ידי גופים פוליטיים אירופאים, ונדיבות לבם של מליארדרים אירופאים ואמריקאיים.
תהליך השלום, שהוא ליבתו הרעיונית של השמאל הישראלי כרוך בעישון סיגר, קערות שרימפס רעננות וידע עמוק בשליפת סושי במקלות יפאניים. מה שעומד ממול הינו ציבור ששבעים אחוז ממנו נמצא מתחת או בסביבת קו העוני, שחייהם מרודים וחסרי כל סיכוי, עניין והזדהות.
מנהיג מפלגת העבודה ורוב מנהלי – מנהיגי השמאל חיים בוילות ודירות פאר.
אז, מהיכן יבוא התוקף לשכנועו של עם שרובו אינו גומר את חודש? של ציבור כעוס ופגוע? להיפך, הציבור הזה מסמן את נושא השלום כנושא עוין. אם השמאל האירופי הקלאסי הוכוון וכונן על ידי מנהיגים נטולי הקשר חומרי, שהקדישו את זמנם ואולי אף את חייהם לנושא הכאוב הבסיסי הטמון באי שוויון, באי שוויון הזדמנויות בין רך נולד בשדרות לרך נולד באפקה, בחוסר האונים של מיליונים, של ניצול כוחותיהם וכישרונותיהם של אותם מיליונים על ידי בעלי ההון לעשיית הון נוסף והפיכתם של בעלי ההון לאלילי הדור, הרי שאין לישראל שמאל, פרט אולי לקבוצות קיקיוניות שמתמקדות שוב בבעיות של הפלסטינים ולא בבעיות של היהודים.
אז מדוע השמאל הישראלי מתקשה להתמודד עם העובד הישראלי? עם אותו עובד שמופעל על ידי חברת כח אדם? או עובד שמשקיע עשרות שנים במפעל שמוצריו הופכים להיות "לא רלוונטיים"? או עובד שאינו מצליח לפרנס את משפחתו למרות עבודתו? שלא לדבר על הפער בהכנסה- מדהים לגבי חברה שמה שמאפיין אותה הוא המלחמה הקיומית. קיטוב כזה הוא מרכיב שלילי ברור לרצון להתגייס, ולא רק לצה"ל, אלא להתגייס לפעילות האמורה לתרום לחברה הישראלית.
הגישה הניאו – קונסרבטיבית הייתה דומינאנטית בעשר השנים האחרונות בישראל ובארה"ב. לשיטתם של הניאו קונסרבטיבים, ההון בפעילותו בשוק משוכלל הוא שיביא למרפא החברתי. לכן, ההון הוא בבת עינו של הימין, וכך נוצר הקיטוב המבטא תוצאה המצביעה על כך שההון פעל בעיקר לטובת עצמו. היכן "השמאל"? השמאל הישראלי, אם היה קיים, היה צריך לעלות על בריקדות.
