תקציר: "המשמעות המקורית של המילה היא "מחיצה מפרידה". השימוש בה היום הוא בעיקר כדי לתאר צג של מחשב או טלוויזיה המתיימרים להציג תכנים, רגשות, רעיונות וכו' הרגיש לי כתוצר וגם מייצג של הרגע הזה בזמן. דהיינו, הדבר המפריד בעצם מחבר ומה שמחבר הוא רק מסך, צג לבן, סוג של "אין" שעליו אפשר להלביש כיום כל דבר".
"המסך יורד, ההצגה ממשיכה
הקוסם התאבד כי הארנבת ברחה..."
רמי פורטיס

צילום: אורנה בן שטרית Me & Me & Me
|
במבט ראשון מסך היא מילה שלרוב השימוש בה מנותק מהתוכן המקורי שיועד לה, או במילים פשוטות יותר, משתמשים בתוכן שלה בצורה שגויה.
"מחיצה מפרידה" זאת ההגדרה הרשמית שמצאתי למסך. ככל שחשבתי על זה יותר, כך עלתה בי התחושה (עוד לא המחשבה) שיש משהו סמלי ומעניין בשימוש המוטעה במילה.
המשמעות המקורית של המילה היא "מחיצה מפרידה". השימוש בה היום הוא בעיקר כדי לתאר צג של מחשב או טלוויזיה המתיימרים להציג תכנים, רגשות, רעיונות וכו' הרגיש לי כתוצר וגם מייצג של הרגע הזה בזמן. דהיינו, הדבר המפריד בעצם מחבר ומה שמחבר הוא רק מסך, צג לבן, סוג של "אין" שעליו אפשר להלביש כיום כל דבר.
כדי לבחון את הרגש שלי אל מול המחשבה שלי ( תחביב פרטי...) ניסיתי לדמיין שני עולמות, אחד לכל פירוש של המילה.
בראיון לעיתון "הארץ" ב 30.11.07 סיפר הצלם בועז טל, אשר איבד את אשתו, שהייתה גם מושא הצילום ושותפה לעבודתו, למחלת הסרטן על הקושי שבניסיון לצלם את "האין". "בציור אתה מתחיל מבד לבן, בצילום אתה לא יכול להתחיל מכלום. אתה לא יכול לצלם משהו שהוא איננו, אתה צריך אובייקט מול העדשה..."
"עולם המסך כצג" נראה לי מתאים לתפיסה זו מכיוון שהבד מציג עצמו כ- "האין", אך האם זה ציור לפני שנגעו בו? והאם אנו מודעים לכך, שמצגים אלו הם בדיוק זה, מציגים? האם אני זוכה או מזכה אחרים להיות "בד לבן" כאדם באיזה שהוא שלב בחיי? כשצג נקרא מסך האם זו הפנמה לא מודעת של החברה לגבי המרחק שבין הייצוג של דבר אל הדבר עצמו? נראה לי שכאשר "הדבר עצמו" נזנח לאורך הזמן הוא גווע ואנו נשארים עם ייצוג ללא מקור, סילואט ללא בשר.
לרוב עושה לי רושם שאנו חיים בעידן שבו מרחק זה רק הולך וגובר, שימוש לא נכון במילה, כלומר בייצוג, בהחלט מייצג מרחק שכזה. אולי זה מדויק בעולם המערבי כיום לראות בצג "מחיצה מפרידה", קדמה טכנולוגית אל מול ניכור חברתי זה תאור ראשוני ושגור, אך האם אין הדבר הולך עמוק יותר?
האם מחיצה זו לא נעשית לחלק אינטגראלי ממהות האדם, ממה שאנחנו? נניח, כשאדם מציג עצמו אך ורק בהתאם למצבו המשפחתי ומקום עבודתו האם הצגה זו לא הופכת ל "מחיצה מפרידה" על מנת לתקשר, ליצור מגע עם הסובבים? האינדיבידואל היום יצר "מחיצה מפרידה" בינו לבין העולם ומחיצה זו עשויה מההצגה שלו על עצמו ומשם כשהוא פוגש את העולם על העולם. נדמה לי שלעיתים ההצגה על העולם מקדימה את המפגש של האדם את עצמו או אפילו מחליפה אותו.
"עולם המסך כמחיצה מפרידה" נראה לי כעולם המודע למרחק הקיים בין בני- אדם לעצמם ואל הסובבים אותם. הוא עושה רושם כשואף להתגבר על ההגדרה של עצמו ואין זה בעצם מה שאנו מנסים לעשות כשאנחנו מגדירים את עצמנו כמתחברים למשהו שהוא "גדול מאתנו", כגון דת, קהילה או אמנות?
להתגבר על ההגדרה שלנו את עצמנו.

.צילום: אורנה בן שטרית Trip
|
מה שחסר בעולם הזה זה פעולה שתשנה מצב עניינים לא רצוי. פעולה שתראה את המרחק הזה ההולך וגדל בין מה שאנו רוצים לבין מה שיש. יותר מכך בין מה שאנו מסוגלים לרצות לבין מה שכבר התפשרנו לרצות אותו. פעולה אמיצה אשר תאמין מספיק כדי לקפוץ מבלי לראות היכן תנחת אך גם חרוצה ומודעת מספיק על מנת לקפוץ מנקודה כמה שיותר טובה שתגרום לכך שאכן תנחת בשלום.
כך אני מדמיין את חיבור העולמות - "עולם המסך כצג-המחבר ומפריד" – או את יחסי האנוש בעולמנו:
דמיינו חדר, אליו כל בני האדם בעולם מגיעים על מנת לנוח מסערה נוראה שמתחוללת בחוץ. היו נפגעים רבים בסערה וגם אלו שהצליחו להגיע לחדר פצועים וכואבים. הם באו בתקווה להיעזר ולעזור, בתקווה שאכן השלם יכול להיות יותר מסך חלקיו.
בחדר עולה טענה שכל הנמצאים מעוניינים בכך שהיושבים בחדר יעצמו את עיניהם, ביחד.
המטרה, מנוחה וחיבור אל הסובבים שתחזק אותם שיוכלו להתמודד עם צרותיהם ואולי אף לאזור מספיק כוח כדי לשמוח ולא רק לשרוד.
לאחר בדיקה מדוקדקת מתגלה שטענה זו נכונה ונקבע שעה שבה כולם יעצמו את העיניים לרגע, ביחד.
כשמגיעה השעה אין עין עצומה בחדר, אך גם אין עין שלא רוצה להיות עצומה, אחרי הכול אנשים עייפים.
כולם חרדים שיהיו היחידים שיעצמו את העיניים ושכל השאר ינצלו זאת ויבזזו אותם.
אני חושב שעל מנת להתגבר על מלכודת זו צריך כל אחד בחדר לקחת על עצמו את האחריות שהוא זה שיעצום את העיניים ראשון, הוא זה שיאמין וייתן מעט מנוחה ונחמה לכל האנשים הכואבים שבחדר.
דהיינו, אנו חיים היום ברגע בזמן, בו האמונה במצגים שאנו מציגים או מקבלים מפחיתה את הצורך לבדוק האם מצגים אלו אמתיים מתוך הבנה שגם אם יש בחיפוש זה ערך מוסרי, המושג אמת הינו בלתי נתפס בזמניות שלו, במורכבות שלו ובפשטות שלו. לכן הצג הלבן יכול לחבר או להפריד ופעמים רבות תהליך הכיבוש של הצג את המציאות הוא תוצר של דימוי בין פרטים, של סיטואציה, הוא שרירותי, הוא שיווקי, הוא פשטני ולא מספק והכי מפחיד שהוא כן מספק. הוא כן מכתיב ומכוון ומה זה אומר עלינו?
אדם בודד לא יכול להתגבר על "המחיצה המפרידה", אדם אחד יכול, הוא פשוט צריך עוד אחד כמוהו...