תקציר: "אנשי יחסי הציבור, בעלי העניין, הפשילו שרוולים והחליפו בהדרגה את העיתונאי. הם ה"תחקירנים", הם "אוספי החדשות", הם מביאי המידע. בחיפוש אחר המעניין, המרגש והרייטינגי, הם האלופים. הניצחון הוא שלהם. במאבקים של ניצולי השואה או בשביתת המורים, היחצ"נים הם שמנסחים את הידיעה כך שהעיתונאי היושב בביתו צריך לעשות פעולה פשוטה בתכלית: copy, paste . קליק אחד קצר והידיעה כבר על צג מחשבו של העורך. צילום ראוי ישדרג אותה כמובן. כל כך קל, כל כך שטחי, כל כך חפיפי". ירון דקל מסכם מה קרה לתוכן המילה עיתונאי , איך הפך העיתונאי ליחצן, ולמה כל אחד יכול.
"גוגל השתלט גם עלינו", נאנחה באוזני לאחרונה מפיקה ותיקה ומשופשפת. "פעם תחקיר היה תחקיר", המשיכה, "טלפונים, שיחות, הצלבת מידע. היום, כאשר המפיקות צריכות להכין תחקיר הן נכנסות לגוגל. ואם הן רוצות להתאמץ במיוחד, הן יעברו גם על ויקיפדיה".
"החדשות בטלוויזיה, הן ברוב המקרים, רכילות בוטה" שח פרשן בכיר שממרום ניסיונו כבר נדמה שראה הכול. "העורכים לא ממש מתעניינים במהות החדשות, או בחשיבות האירועים. הם רוצים לשעשע, לרגש, לעשות לך משהו. הם בעיקר רוצים רייטינג, ותו לא."
שני עיתונאים, שלא תיאמו עמדות, הביעו את דעתם על העיתונאי מודל 2007. שניהם עיתונאים מהזן הישן. לא רק מפאת גילם והשיבה שבשערם, ולא משום הוותק ושנות הניסיון, אלא בעיקר בשל האסכולה. הם שומרים על הדעה שעיתונאי זה לא עוד מקצוע. בעיתונאות, כפי שהם חונכו עליה, אמורים להיות גם ערכים.
בשנת 1993 התחילה המהפכה.
בשוק התקשורת החדש שולטות היום שתי מגמות. את שתיהן הביא לנו ערוץ שתיים, שפרץ לעולמנו לפני 14 שנה. הצעירים משתלטים על תפקידי העיתונאי, והרייטינג הוא חזות הכול. חדרי החדשות של העיתונים, של ערוצי הטלוויזיה ואתרי האינטרנט מאוישים על ידי בני 20-30. כל מפיקה שהשתחררה זה עתה משתי שנות שירות בגלי צה"ל היא "עורכת ותיקה ובכירה", וכל כתב שסיים שירות ב"במחנה" הוא "פרשן מבין ומנוסה".
היו זמנים שעיתונאי נחשב למשנה לסופר. הוא היה מוערך. רבים הוגדרו סופרים ועיתונאים גם יחד. לא רק בני דורם של נחום סוקולוב וזאב ז'בוטינסקי. גם אלה שבאו אחריהם. היום עיתונאים רבים פשוט לא יוצאים מהבית. המחשב הוא כלי העבודה, ודרכו אפשר לעשות הכול. את ההשלמות אפשר בטלפון. כל החדשות בחיוג אחד. לכאורה.
למעשה רק כמעט הכול. את המציאות בשטח אי אפשר לראות דרך המחשב ולא מבעד לשפופרת. את ריח זיעתם של חברי מרכז הליכוד בתום לילה יצרי של מאבק, אי אפשר להריח דרכם, את שלולית הדם שלאחר פיגוע בשומרון אי אפשר לחוש באמצעותם, ואת עיניהם הכבויות והמבוישות של העומדים בתור בבתי התמחוי לקבל ארוחה חמה, לא ניתן לספור דרכם. למרות זאת, עיתונאים רבים כיום מסתפקים במקלדת.
מי שקלט את המגמה הזו בשוק התקשורת היו אנשי יחסי הציבור. הם, בעלי העניין, הפשילו שרוולים והחליפו בהדרגה את העיתונאי. הם ה"תחקירנים", הם "אוספי החדשות", הם מביאי המידע. בחיפוש אחר המעניין, המרגש והרייטינגי, הם האלופים. הניצחון הוא שלהם. במאבקים של ניצולי השואה או בשביתת המורים, היחצ"נים הם שמנסחים את הידיעה כך שהעיתונאי היושב בביתו צריך לעשות פעולה פשוטה בתכלית: copy, paste . קליק אחד קצר והידיעה כבר על צג מחשבו של העורך. צילום ראוי ישדרג אותה כמובן. כל כך קל, כל כך שטחי, כל כך חפיפי.
נכון, לא כולם כאלה ויש עוד עיתונאים שדרך העבודה הזו זרה להם, אבל מדובר בזן הולך ונכחד. כמו נמרי הבר במדבר יהודה. אבל את העיתונאים מהזן הנכחד הזה איש לא הגדיר כשמורת טבע. ואין ארגון, עמותה או משרד ממשלתי שלקח על עצמו את המשימה לשמר אותם.
מבחינה זו מלחמת לבנון השניה הייתה אירוע מכונן. שלושים ושלושה ימי קרבות, מחציתם על הקרקע, אך את מספר הכתבים שנכנסו לעומק השטח ניתן למנות על כף יד אחת: נחום ברנע (ידיעות אחרונות), איתי אנגל (ערוץ שתיים), אוהד חמו (ערוץ אחת). שאר הכתבים הסתפקו בדיווחים הרואיים מגבול הצפון, או מהמטכ"ל בתל אביב. איזו בושה.
העיתונאי מודל 2007 הוא גם קמפיינר. תפקידו לא רק להביא עובדות, אלא לגייס את דעת הקהל בעד, ובעיקר נגד. בעד אולמרט או נגדו, למען ירון זליכה או לעומתו. עבור שלטון החוק של דורית בייניש או אולי למען של יריבה המושבע, השר דניאל פרידמן. כתב כתב ותעמולתו. מו"ל מו"ל והאינטרסים שלו.
די לראות את הכותרות ביום שלמחרת הודעת היועץ המשפטי כי החליט לפתוח בשלוש חקירות פליליות נגד ראש הממשלה. הבעיה שמרוב אינטרסים, גלויים או חסויים, קשה לנסות ולשים אצבע על האמת העובדתית. גם לא קל למצוא את הפרשנות המבהירה והמבארת. אם ערוץ שתיים מצליח לראיין את משה קצב בראיון אוהד, ימהר ערוץ עשר לאמץ לחיקו את המתלוננות. ככה יעשה לו לקצב, שהעז להתראיין אצל היריב. לכאורה הצופה יוצא נשכר. אבל בעצם לא. הוא אמנם מקבל ים של מלל מתובל בראיונות חושפניים. רק שהם חד צדדיים בעיקרם. את האמת הוא אמור לשער לבד.
היום אין כמעט עורך חדשות שאינו מבקש לרגש את העם היושב בציון. את החדשות השוטפות הרי שומעים כל היום ברדיו וקוראים באתרי האינטרנט. כשמגיעה שעתה של מהדורת החדשות המסכמת בערב, ומה שיודפס למחרת העיתון, רוב החדשות כבר ישנות. ואת הגלגל צריך להמציא מחדש. המוצא: כל כלי תקשורת מתכבד בקמפיין משלו. ערוץ עשר נגד הפדופילים, ומעריב נגד השחיתות (כשזה עוד היה פופולרי).
ידיעות נגד המשתמטים ובעד האתיופים ואתר החדשות ynet מגייס תורמי איברים ל"אדי". ממתי תפקידו של אתר חדשות לגייס תורמי איברים?
וערוץ שתיים – הוא בכלל בעד נינט. וגם בעד כוכב נולד או נולד לרקוד. תלוי ביום ובשעה. ומה זה כבר משנה, כשהתספורת של נינט זוכה לאייטם מרגש במקום בולט בחדשות ואת מספר כתבות הפרומו לקראת ובעקבות שידורי הבידור של הערוץ כבר לא סופרים.
היה זה מוגזם ומיותר להרים גבה כשיאיר לפיד נבחר לעבור מכסא המנחה של תכנית הבידור לכסא מגיש החדשות של שישי. לפיד הרי מגדיר עצמו עיתונאי. ומה כבר ההבדל. אינפוטיינמנט כבר אינו מונח שמתביישים בו.
עיתונאי מודל 2007 הוא, בעצם, כל אחד. לכל אחד מכשיר טלפון נייד, לכל אחד מצלמה. כל הולך רגל, שרואה שריפה - מדווח. לפעמים לתקשורת לפני שהוא מזעיק את מכבי האש. כל נהג במכונית שלנגד עיניו מתרחשת תאונה, ממהר לצלם ולהנציח.
את תמונות הרכבת התחתית המפוצצת בלונדון בגל הפיגועים הגדול ראינו הודות לנוסעים הזריזים ששלפו את הסלולארי שלהם. ברצח רבין צפינו באימה מכיוון שהצלם רוני קמפנר התמקם על הגג של גן העיר באותו ערב של ארבעה בנובמבר. קמפנר היה העיתונאי של כולנו.
העיתונאי, האמון על הבאת המידע על מנת לאפשר לקורא לשפוט אותו, כבר לא כל כך עמנו. בשקיעתו העייפה הוא רואה את הגסות, הרדידות, השטחיות ואת האינטרסים תופסים את מקומו.
עיתונאי הגון נחרד כשהוא מבחין שהאגו של עמיתיו הוא הסיפור. איש המקצוע ההגון מזדעזע כשפעמים רבות מדי הכתיבה מבטאת את האג'נדה של הכותב או השדר, ולא את האמת ואת העובדות. הוא קורא ונחרד מהחשבונות שעיתונאי 2007 מנהל על גבי העיתון או מעל גלי האתר ברדיו עם מקורותיו, מתחריו, ולעיתים אף עם עורכיו.
רק הצופה, המאזין או הקורא, נותרים בצד. הם לא משתתפים במהומה החדשה. את המרק הזה הקדיחו בשבילם ואיש לא שאל את הצרכנים מה הם בעצם רוצים. מאז שאלכס גלעדי טבע את האמירה האלמותית ש"זה מה שרוצה מסעודה משדרות", איש לא עצר לרגע לשאול: האמנם?
האם באמת כולנו נינט טייב?
עורכת בעיתון יומי הודתה בהתלהבות: "עיתונות היום לא ממונה רק על הבאת המידע, צריך גם קצת פאן".
זאת בדיוק הבעיה של כולנו: לא חדשות, פאן.
