תקציר: "תפקוד זה של המילה בין "פועל יהוה" לבין "פועלי אוון" הוא מרכזי להבנת תפקוד המילה "פועלים" בהיסטוריה של השפה העברית המשתרעת לאורך הדרך מ"משנה תורה" ל"מניפסט הקומוניסטי", לגיליונות של "דבר" ולשימוש החדיש שעושה במילה בימינו "בנק הפועלים", הקורא ללקוחותיו להיווכח כי אצלו "למענך", כמובן, רק "למענך" ולא לרווחת מנהלי הבנק המרוויחים משכורת חודשית בת שבע ספרות מתרחש מה שאתה באמת עורג לו: "בוא ותראה איך [אנחנו] פועלים טוב יותר (בנק הפועלים)". ... עד כמה התרחקו הפועל והפועלים מהמשמעות שהייתה להם בספר ישעיהו פרק ה' פסוקים י"א-י"ד........ הפעולה של הפועֵל הופכת להיות כיום זהה לפעולה של הפועַל (verb) במשפט: פונקציונלית, מאפשרת, מדביקה, מכוננת אך בה בעת גם חסרת אינטרס ונעדרת יכולת , הפועל נעדר יכולת לשנות את התחביר ואת הפונקציה שהוא ממלא במשפט, קל וחומר את משמעות המשפט וייעודה של האמירה שלו. זהו המבוא ליחסים הקיימים כיום בחברה כחברתנו."
נדירות ביותר הן תמונות הרנטגן של טרנספורמציות תרבותיות. ובכל זאת הן קיימות, גם אם קיומן סודי ומתעתע באופני התגלותו השרירותיים כל-כך. על פי טבעה, אם אפשר לומר כך, הטרנספורמציה משיתה אמות-מידה חדשות, אמצעי קטלוג שטרם נודעו כמותם, מושגים וערכים שפורקו-נספגו-נוכסו-נולדו-זה-מקרוב באופן שאינו מאפשר את התמדתם של אמצעי החישה ואת שחזור שינוי-הפנים, אלא אפוסטריורית;
ציור: שחר סיון ללא שם |
בזירה המקומית אפשר ששחזור שינוי התפקוד של המילה "פועל" או "פועלים" יהווה התקרבות להתפקחות מן ההבטחה ל"משמעות", עד כדי-כמעט-נגיעה ברצינותה של עבודת הקודש. זאת, כדי שניטיב להתבונן בהתפוררותו של אותו מרחב הומניסטי ובהתפרקותה של אותה הבטחה נאורה לא ליקיצה בלבד ולעיצובה של תודעה "נכונה", אלא אף לשינוי המציאות ולהשפעה על תנאי האפשרות של התנערות אמיתית שתאפשר את היציאה משביין כל המערות האפלטוניות שבאפשר.
למילים "פועַל" (verb) ולמילה "פועֵל" (worker) זיקה קרובה בשפה העברית, כמו שפועֵל במובן ש- proles (בן המעמד הנמוך ביותר בחברה הרומית הקדומה) הוא בעל זיקה למילה פועל במובנה התנ"כי, המתייחס למעשה אלוהים ולמעשה אדם, כשער למובנה של המילה ב"משנה תורה", שם מדובר כבר על פועל ופועלים במובן הקרוב לזה שאליו מכוונים קרל מרקס ופרידריך אנגלס ב"מניפסט הקומוניסטי" של 1848.
התפנית הגדולה במשמעותה של המילים "פועל" ו"פועלים" מתרחש לנגד עינינו בימים אלו ממש. תפנית זו משקפת מהפך מטאפיסי ולא את השתנותם של התנאים החומריים ברגע ההיסטורי הנוכחי בלבד.
מעמד הפועלים, או, הפרולטריון, בהגותו של מרקס ובפוליטיקה של השחרור בעידן המודרני נשענת עדיין על מרכזיותו של הפועַל כחלק הדיבר המביע פעולות והתרחשויות. הוא משמש כ"דבק" של המשפט ומאפשר את התחברותם של כל הגורמים האחרים במשפט בר-שחר. אל נכון מעמד הפועלים הינו בגדר מימוש הפוטנציאל של הפועַל (verb ) בשפה ושל המילה "פועֵל" במשמעותה התיאולוגית, המחברת בין האלוהים והאדם, הפוטנציאל של הקדושה והתממשותו בזיקה שבין הטוב והרע.
מאז הגירוש מגן-העדן והירידה לקיום במרחבי זרימת הזמן הקווי הנשלט על-ידי עקרון האינדיווידואציה, בדרך אל הגאולה, בני האדם מופיעים כ"פועלי אוון" (איוב, פרק ל"ד, ח') וכנחלצים בעזרת האל ממציאות זו "כי פועל אדם, ישלם לו וכאורח איש ימציאנו" (איוב, פרק ל"ד, י"א). הבריאה היא פעולת הפועל האולטימטיבי. ומיני אותה פעולה של הפועל האולטימטיבי המהווה תנאי לכל פעולה גורלו של האדם ומצבו של היקום מותנים ב"פועל יהוה".
תפקוד זה של המילה בין "פועל יהוה" לבין "פועלי אוון" הוא מרכזי להבנת תפקוד המילה "פועלים" בהיסטוריה של השפה העברית המשתרעת לאורך הדרך מ"משנה תורה" ל"מניפסט הקומוניסטי", לגיליונות של "דבר" ולשימוש החדיש שעושה במילה בימינו "בנק הפועלים", הקורא ללקוחותיו להיווכח כי אצלו "למענך", כמובן, רק "למענך" ולא לרווחת מנהלי הבנק המרוויחים משכורת חודשית בת שבע ספרות מתרחש מה שאתה באמת עורג לו: "בוא ותראה איך [אנחנו] פועלים טוב יותר (בנק הפועלים)".
עיצב את הג'נגל הנרי ברטר, הבעלים של "ברטר הפקות", שאחראי לג'ינגלים מצליחים רבים בחרושת התרבות הישראלית. עד כמה התרחקו הפועל והפועלים מהמשמעות שהייתה להם בספר ישעיהו פרק ה' פסוקים י"א-י"ד, שם פונים אלינו באלה המילים: "הוי משכימי בבוקר, שיכר ירדופו; מאחרי בנשף יין ידליקם. והיה כינור ונבל, תוף וחליל ויין משתיהם; ואת פועל יהוה לא יביטו, ומעשה ידיו לא ראו. לכן גלה עמי, מבלי דעת; וכבודו מתי רעב, והמונו ציחה צמא. לכן, הרחיבה שאול נפשה, ופערה פיה, לבלי חוק".
התיאולוגיה היהודית שנתחלנה במסגרת הפרויקט הציוני של כינון היהודי החדש וחיסול הגלות והגלותיות לטובת ריבונות לאומית ושיבה אל ההיסטוריה של הכוח הייתה במידה רבה ביטוי של מהפכה בתחביר האקזיסטנציאלי, הכלכלי והפוליטי של המאה התשע-עשרה. הזרמים השונים שבציונות העמידו במרכז האג'נדה החינוכית את הפעולה, את הויטליות הארוטית בהקשריה הנפשיים והפוליטיים, בדרך לגאולת הארץ.
"גאולת האדמה", "כיבוש העבודה" וטיהור הארץ מהסיגים של הקיום "האחר" היו עניין לגיאוגרפים, לבוטניקאים, להיסטוריונים, למחנכים ולפוליטיקאים מכל קצווי הקשת האידיאולוגית, אבל לפני כל אלה הם היו מושא לערגתו ומצע לחווייתו התודעתית, הרוחנית והנפשית של האדם היחיד. מרכזי הוא כאן אידיאל האדם הפועל: בין אם במסגרת "הגדוד העברי" שבראשות ז'בוטיניסקי לאור אידיאל שמשון הגיבור ו"הכול תעשו בברזל", "גדוד העבודה" על שם יוסף טרומפלדור בראשות יצחק שדה, או "ברית הביריונים" בראשות אב"א אחימאיר ואפילו בתפיסת העבודה כיסוד גואל בהגותו של א.ד. גורדון.
הקמת "בנק הפועלים" בשנת 1921 על-ידי ההסתדרות הכללית וההסתדרות הציונית מבטאת ניסיון למימוש פוליטי-כלכלי של אידיאלים אלו. הלאמתו ב- 1983 ויותר מזה קנייתו על ידי המיליונר טד אריסון ב- 1996 מבטאים את מסלול הטרנספורמציה של הפרויקט הציוני ושל אותה רוח מודרניסטית, שבה שמור לפועלים לא רק הייעוד של פריצת הדרך אל הגאולה האוניברסלית, אלא אף יותר מזה, לפועל ולפועל שמור הזימון לישועה אינסופית על דרך ההתמסרות לאידיאל של הטרנסצנדנציה, החריגה מכבליו של הקונטינואום, ההתגברות על צווי הקונטקסט, ההרגלים והפחדים לקראת ייעוד שבהתממשותו מזומנת לפועלים מלאות יצירתית, שבה אין עוד מקום לניכור בין האדם לפרי עמלו, בין השאלה לתשובה, בין הסבל לבין משמעות הקורבן.
הנאורות מבטיחה כי לאור החינוך ההומניסטי ותהליכי המודרניזציה ימצאו את התממשותם וזיקות ההדדי שביניהם היסודות שנתפרדו מאז ההתרחקות מעולם המיתוס והשירה האורפאית: ישובו וימצאו את שיווי המשקל הנכון ביניהם השמחה, היצירתיות הבלתי-מופרעת והסולידריות בין אדם ואדם ובין היחיד לבין אינסופיותו של הקוסמוס. כל זאת, במסגרת אידיאולוגית היררכית, שבמרכזה האידיאה של השחרור, שאשכול הנחות-המוצא שלה נתפס כעניין שהוא בלתי-בעייתי להצדקה.
והמימוש שלה בהיסטוריה מותנה במאסטרים, בפעולות האוואנגרד ("החלוץ", "הוועד המרכזי של המפלגה", "המשורר", "האינטלקטואל") ובהשתבצות נכונה בהדרגתיותם, בקצבם ובאמיתם של התהליכים ההיסטוריים. האידיאה אמורה להתממש במציאות. זהו עניינו של החינוך וזוהי תעודתה הגדולה של הפוליטיקה של השחרור הלאומי, המעמדי או האישי. לשם כך פועלים יום ולילה מחנכים, משוררים, ראשי המפלגה או האינטלקטואלים. במודרנה זוהי תעודתה הגדולה של הפעולה כשלעצמה; ייעודה של המציאות האנושית כפוטנציאל האמור להתממש בפואסיס הפוליטי החילוני.
לאור זאת עוצב במודרנה גם ייעודו של מעמד הפועלים בכלל ושל הפועלים העבריים-הציוניים, בפרט. עולם מודרניסטי זה התפורר בשני הדורות האחרונים במסגרת המעבר ממודרניזציה לגלובליזציה. יחד איתו התפרקו לא רק האידיאלים של הנאורות ומילות היסוד של הפוליטיקה של השחרור בלבד, אלא אף כללו של אותו מארג מודרני, שאפשר את ארגון היצרים ואת גיוסם לפוליטיקה של השחרור.
בהקשרי האמת, האוניבסליות, האובייקטיביות, היצירה והטרנסצנדנציה אִפשר החינוך ההומניסטי תהליכי מודרניזציה יעילים. הגוף והנפש מגויסים כאן לצרכים המתרחבים של עולם התעשייה, הצבא הלאומי והארגון המודרניסטי של הידע הפלוצנטריסטי. וזהו המקום לומר מילה או שתיים על ידע פלוצנטריסיטי, פעולה ופועלים במודרנה ועל הטרנספורמציה שלהם במעבר למצב הפוסט-מודרני.
מושגי ה"פועל" וה"פועלים" כמו גם מושג ה"פעולה" במודרנה מתייצגים במסגרת תפיסת ידע שבמרכזה רעיון הארה. כאן מרכזי מקומו של האור כמאפשר או כפריה הבשל של הפעולה הראויה, המתממשת כבריאה או כחשיפה בה-בעת שהיא אקט הכינון-העצמי של האדם הפעיל, המממש את ייעודו במסגרת ה- vita active כביטוי של גאולה חילונית.
החשיפה במודרנה במובן של ההוצאה מן האפלה אל האור, של ההוצאה מן-הכוח אל-הפועל הינה טרנספורמציה של כל-יכולתו של האל, ההופכת להיות למופת לכל יכולתה של האלוהיות האנושית לאחר שהאנושיות זללה את הקדושה האלוהית וקידשה את כל-יכולתה-שלה כביטוי של שגב עליון.
חילונה של כל-היכולוּת מעביר את הקדושה ממחוזות השרירות לזירת הפעילות האנושית בהיסטוריה ולמופעיה החומריים והרוחניים הקונקרטיים כביטוי של משמעות הזקוקה לפעולה הדרגתית, מאומצת, מחושבת ורציונלית כתנאי להתממשותה. מעתה כל-היכולות של האל כפועל אולטימטיבי מועמדת כביטוי לעושר חיוניות הפעילות האנושית כסובייקט של ההיסטוריה שלפועלה אין-גבול וסייג, אלא אלה שהאדם עצמו בעבודתו המוסרית השית על עצמו.
הפועַל הופך לפועֵל בהיסטוריה: מפועל אלוהי המשלם לו לאדם "כפועלו" (ירמיהו נ', 29) לפעולה אנושית מודרנית, שיש בה פוטנציאל לחריגה מאי-ידיעה לידיעה או לחשיפה של הנסתר על דרך הסרת-הקסם, הורדת מסך המאיה, ואפילו של יצירת חידושים עקרוניים כביטוי לכוח ההתעלות האנושי ולעושרו של הרוח היצירתית של האנושות, הפועלת על החומר הגס, או פורמת את עולם הבדיות והדעות הקדומות, מקעקעת את מערכת הפחדים והמניפולציות בדרך שיש בה התעלות וקדמה.
הפעולה בהיסטוריה החילונית כביטוי של קדמה מתבטאת על-פי תפיסה זו לא רק במפעליו של הפועַל במשפט אלא של הפועלים בהיסטוריה ושל השותפים לדיאלוג חופשי, פתוח ורציונלי. הקדמה במודרנה, כמו בדרך הלינארית אל האורגזמה, היא מסתמלת ומתממשת על ידי איבר המין הגברי ואידיאל האור. כך גם במרחביו של הדיאלוג המודרני, בזירה של הפוליטיקה האמנציפטורית ובהתממשותו של כל אקטיביזם רציונאלי כביכול מתממשת הקדמה.
מקום מרכזי שמור בה לחלוקה הבינארית בין אמיתי לשקרי, למרכז ולשוליים, לרלוונטי ולבלתי-רלוונטי, בדרך אל החשיפה, הארה, האמת, או תחליף אחר של ההבטחה התיאולוגית לתנועה לינארית-אנכית בדרך לאיחוד מיסטי עם "האחד". הפועל במסגרת זו מחלץ פעולה, לאור הבשורה של הפאלוס והבטחת הגאולה/האמת/האורגזמה, בין אם ברובד הפוליטי-היסטורי ובין אם בזירה האינטלקטואלית-ארגומנטטיבית חותר לקדמה/לזקפה שהינה, לדעת המבקרים, קולוניאליסטית, כובשנית, גברית, לבנה, יהודית-נוצרית מסוכנת שיש להשתחרר ממנה על דרך הפירוק של חזון הנאורות והחינוך ההומניסטי.
מבחינה זו, השמדת ההמונים, הגולגים, שריפת הספרים בידי הלניניסטים ומדינת המשטרה שהקים בכל מקום הקומוניזם תחת דגל ה"שחרור של הפועלים" אינם בגדר טעות היסטורית איומה. וכן גם לגבי איימי הקולוניאליזם המערבי בגרסותיו הליברליות או הפאשיסטיות, המעמידים חזונות ודפוסים אחרים של פעולה ואוטופיות מתחרות בדבר האדם הפועל בהיסטוריה.
כל עוד דפוסי פעולה אלה מתממשים במסגרת תפיסה פלוצנטריסטית של ידע, אין הם מסוגלים לחרוג מגורלם להיות לקולוניאליסטים-כובשניים, הן כלפי ה"אחר" (האויב הפלסטיני/הטיאוטוני/הברברי/הקומוניסטי/הקפיטליסטי) החיצוני והן כלפי ה"אחר" הפנימי (האשה/הילד/המשוגע/הנכה/העני/המהגר). היחס ל"סטיה", ל"זיהום", ל"טעות" לידע או לערכים בלתי-הגמוניים יציגם כ"מסוכנים", "אידיוטיים", "פרימיטיביים" או "בלתי-רציונליים" סתם.
מנגנוני הייצוג הפועלים במרחבים שבהם שוררים תהליכי מודרניזציה יציגו ידע, ערכים, קבוצות תרבותיות ואפשרויות פוליטיות חלופיות באופן היררכי וישפטו אותם מתוך יומרה לתוקף אובייקטיבי ולחלות אוניברסלית של השיפוט. הפעולה של מנגנוני הייצוג, השיפוט, ההזרה וההדחה היא פעולה של מידור, דיכוי והגליה/השמדה/דיכוי/קולוניזציה לאור האידיאה של הראוי, האמתי או היפה. אלה, שמורים, כמובן, לנציגי רוח הנאורות ולסוכנים הפרוגרסיביים ביותר של תהליכי המודרניזציה ו"השחרור".
זהו מקומו של מעמד הפועלים באידיאולוגיה המרקסיסטית כאידיאולוגיה של שחרור המתגלה בשיח הפוסט-קולוניאליסטי כקולוניאליזם כובשני ודכאני. מבחינה זו לא קיים הבדל שעושה הבדל בין המרקסיזם, הפאשיזם והליברליזם. זאת, על-פי מבקרי הממד הפלוצנטריסטי של תפיסת המערב המודרניסטי את הפעולה, הפועלים והפועל.
מבקרים אלו של רוח המערב שוכחים כי לצד הממד האינסטרומנטאלי או הקולוניזטורי הנצו לאורך ההיסטוריה של תרבות המערב גם ממדים אחרים שהייתה להם השפעה עצומה על המושג ועל המימוש של הפועל, הפעולה והפועלים. מעמד מיוחס בין אלה יש לביקורתיות הבוגרת, השוחרת חריגה מכל מובן-מאליו ומחויבת להתנגדות לכל יסוד חוסם, מגביל, מרדים-מנוון, גם אם בדמותן של הבטחות שחרור, גאולה, ניצחון ושכחה-עצמית. זהו מקומם של האידיאלים של האיחוד עם "האחד", הנירוונה האינסופית או האורגזמה האולטימטיבית ושאר ביטויי "השיבה הביתה" לטוטאליות של האין.
הרוח היהודית-נוצרית המונותאיסטית לא חתרה רק להאחדה, לסטנדרטיזציה, להשתקת הקולות "האחרים" ולהיררכיות נוקשות המקדשות את הסדר הקיים או את המובן-מאליו ההגמוני של העתיד המזומן לנו לאחר "המהפכה". בה בעת היא גם בישרה אתגוּר של כל מובן-מאליו באשר הוא, יצירתיות מאלתרת-עד ודמוקרטיה דיאלוגית.
אותה רוח עצמה צמחה כנפיים שכללו הן את התכליתנות המצמצמת-מרדימה-ממיתה הן את אמירת ה"הן" לאהבת החיים, להתעלות היצירתית הגדולה ולהתגברות נומדית על כל גבול ו"אמת" כצו מוסרי שבמסגרתו הגלותיות מסרבת לכל קיבעון והזמן והתנועה מוטעמים על חשבונם של התשוקה ל"מקום", לדוגמה "הנכונה באמת" ולתרדמת שאין ממנה יקיצה והתנערות לעולם של תהומות, סבל וחוסר פשר תובעני.
"רוח המערב" כללה לאורך כל ההיסטוריה שלה את האימפרטיב האנטי-דוגמאטי של אורח-חיים ואחריות לחיים כריקוד מאלתר-עד בתוככי ומתוך כל זירה, שגרה ופחד. היצירתיות האוהבת כביטוי של אחריות כלפי "האני" וכלפי אחרוּתו של "האחר" נפגשת כאן בקו-פואסיס המהווה בית גלותי אינסופי בקוסמוס ידוע סבל, הדוחה כל זימון ל"שיבה הביתה", כל דוגמה, כל ביטוי של שכחה-עצמית, כובשנות ושאר הביטויים של שיבה אל הדבריוּת, הקונטינואום, הסתמיות.
הגלותיות כייעוד ולא כעונש מעלה לאורך כל ההיסטוריה היהודית-נוצרית את האלתור כביטוי-שיא של אחריות ויצירתיות אוהבת חיים המושיטה ידה לשמחה שבדתיות אמת; האומרת תפילה גם לנוכח הסתר-הפנים של האלוהים כיוון שבפעולתה היא מבטאת קודם לכל את החירות. החירות כעבודת-קודש, כתפילה מתבטאת במובן זה אצל רוזנצווייג האומר לנו בכוכב הגאולה: "צריך אפוא שיידע האדם, שלעתים מנסים אותו מן השמים למען חירותו.
הוא צריך להאמין בחירותו, להאמין שחירותו, ככל שאפשר היא מוגבלת לכל צד אחר, כלפי אלוהים היא חירות בלי מצרים. דבר אלוהים עצמו החרות על שני לוחות-אבנים צריך להיות לו, כדברי המדרש לא חרות אלא 'חירות'. כי הכול, אמרו חז"ל, בידי שמים חוץ מיראת שמים. וחירות זו – במה תיוודע בכל העזתה אם לא בבטחה שיכול הוא האדם לנסות את אלוהים? הנה כי כן נפגשות באמת בתפילה משני הצדדים, מצד אלוהים ומצד האדם, אפשרויות ה'ניסיון'; התפילה נמתחת בין שתי אפשרויות אלה; עם שחוששת היא מן הניסיון שינסה אלוהים, חשה היא בתוך עצמה את הכוח לנסות את האלוהים עצמו".
כמו מושג המשחק אצל פרידריך שילר, המהווה ביטוי-שיא של עבודה אנושית ויש לחתור למצב אנושי שבו ישוב המשחק ויהיה לו לפועל ביטוי עליון של אנושיותו הפועלת כתכלית-בלתי-תכליתית, כך גם אצל רוזנצווייג האהבה היא היסוד הפועל במרחבי האנושיות הפוגשת את קדושתה לא בנרקיסיזם ואף לא בהתמסרות דוגמטית-מכניסטית לטכס, לקונטינואום, למובן-מאליו או לשכחה עצמית והספגות באל: "אין לך מעשה של אהבת הריע שיוצא לריק... [מעשה האהבה] רחוק ביותר הוא הסיכוי, שהוא ישיג באמת את המושא אשר לקראתו הוא רץ.
הרי עיוור היה, ורק החוש הממשש את הקרוב מודיעו על המושא; אין הוא יודע היכן ייטיב לחדור אליו; אין הוא יודע את הדרך. ולפי שהוא חותר אליו מתוך עיוורון, בלא חיפוי ובלא חידוד, הרי קרוב לשער שתאבד לו הדרך ואף אמנם יגיע אל מקום כלשהו והודות לזרימתו הרחבה גם יגיע אל יותר ממקום אחד, ואילו מושאו הראשון, אשר אליו הוא היה מיועד מלכתחילה, עיניו לא תחזינה בו לעולם".
צד זה של הפעולה, הפועל והפועלים במודרנה ולאחר שנתחלן אף בנאורות נזנח לעיתים קרובות מדיי לא על-ידי מבקרי ההומניזם בלבד, אלא על-ידי המחנכים ההומניסטים עצמם. מי שאינו מזניח ממד זה של הקיום הם נציגי כוחות הגלובליזציה והייצור הפוסט-פורדיסטי המאכלסים את המצב הפוסט-מודרני, או כפי שהוא לעיתים מכונה "המודרניות הנזילה".
המודרניות הנזילה, חברת הסיכון, או המודרניות הרפלקטיבית, המכונה לעיתים גם "המצב הפוסט-מודרני" אינה מבטאת יצירתיות דיוניסית ורחוקה מאוד מארוס אינטלקטואלי ומפואסיס יצירתי המאכלס אלתור-עד רליגיוזי אוהב חיים. קל-וחומר שלא צמצום ההיררכיות, הסבל, הבערות והדוגמטיות עומדים כאן על סדר היום החינוכי, אלא יצרנות-צרכנות תזזיתית חסרת-רסן, ייעוד או משמעות.
זוהי שיבה מתוחכמת לקניבליזם הזולל בלא לשבוע כל שריד של פואסיס, ארוס אינטלקטואלי או אחריות לגורלו של ה"אחר" לטובת יצרנות, רייטינג ומק'דונלדיזציה של המציאות על בסיס של סבל, סיכון אוכלוסיות גדלות והולכות והעמדה בסימן שאלה של עצם אפשריותם של חיים על פני האדמה. מדובר בתשוקה קפיטליסטית לרווח בכל תנאי ההופכת את יצירת התנאים להשמדתה-העצמית של האנושות לאובייקט נוסף לניכוס, לראיפיקציה ולאיבר מאיבריה של חגיגה בכחינלית חסרת רסן וגבול.
עמידתו של הפועל מול פעולתו כמכלול סחורות ברגע ההיסטורי הזה מתוארת במילים אלו על-ידי בודריאר בפתח החברה הצרכנית: כיום אנו מוקפים בגודש פנטאסטי המתכונן מתוך התרבותם-חסרת-הרסן של האובייקטים, השירותים והטובין החומריים. מצב זה מסמן מוטציה באקולוגיה האנושית. בקיצור, בני-האדם בעידן השפע מוקפים פחות בבני אדם אחרים – כפי שהיו בתקופות קודמות – ויותר על-ידי אובייקטים.
פעולותיהם היומיות אינן מפגישות אותם עם שאר האנשים, אלא, בקו סטטיסטי עולה, עם הרצפציה וההכפלה של סחורות ומסרים. תהליך זה מתממש בכול, מהארגון המורכב של משק הבית על אינספור עבדיו הטכניים ועד לריהוט הרחוב וכלל ההיבטים הטכניים-חומריים של התקשורת; מפעילויות מקצועיות ועד לחגיגה הספקטקולרית המתמדת של האובייקט בפרסומות ובמאות מסרים יומיים בתקשורת ההמונים".
דווקא במציאות זו של חלחול חודר-כול של הגיון הקפיטליזם לכל ממד ורובד קיומי בכל נקודה על הגלובוס הפעולה, הפועל והפועלים מקיימים, כביכול, את חזונו של מרקס לגבי עבודה בלתי-מנוכרת. כביכול מתממש לנגד עינינו חזון העולם שבו יממשו הפועלים את ייעודם ויביאו לחיסולה של המציאות המעמדית ולמשטר עבודה המכלכל ניכור, אי-שוויון, סבל אוניברסלי ואי-רציונליות. המציאות המעמדית בקפיטליזם, אליבא דמרקס מתבטאת בכך ש"הביקוש לבני-אדם מסדיר בהכרח את ייצורם של בני-האדם כשם שהוא מסדיר את ייצורה של כל סחורה אחרת.
אם גדל ההיצע במידה מרובה על הביקוש, הרי שחלק מן הפועלים מידרדר למצב של קבצנות או של רעב. קיומו של הפועל מועמד אפוא על תנאי הקיום של כל סחורה אחרת. הפועל נעשה לסחורה והוא בר-מזל אם הוא מוצא קונה לעצמו". אולם המצב הפוסט-מודרני שבו מתאפשר הייצור הפוסט-פורדיסטי משנה את תנאי מצבו של הפועל והוא הופך כיום למורכבת פי כמה את הפעולה ואת מצב הפועלים בקפיטליזם הגלובליסטי בהשוואה למציאות שאותה הכיר וכנגדה יצאו מארקס והחינוך הביקורתי-המשחרר.
במצב הפוסט-מודרני נותקה הזיקה הרציונלית, החברתית, הפוליטית בין ערך השימוש לבין ערך השוק של העבודה, בין הניגוד המעמדי לבין האינטרסים האי-רציונאליים של המעמד ההגמוני ואף מעמדה של התיאוריה הביקורתית השתנה מאוד. היא הפכה לאחד מביטויי החיפצון של המציאות, שנהייתה לסימולקרה, לאוסף סימבולים המייצגים סימבולים אחרים ולא את הדבר עצמו.
כבר אין מקום תיאורטי בלתי-בעייתי ל"עובדה" או ל"אמת" הניתנת לייצוג בלתי-פרובלמטי באופן אובייקטיבי ואוניברסלי, ניטרלית למקום של התיאורטיקן, לשרירות מנגנוני הייצוג של הזירה המקרית שבה מתפקדת פעולת הייצוג, לסתמיותה של כל פעולת ייצוג. בעולם שבו יחסי-כוח אקראיים קובעים את "המציאות" אין הבדל שעושה הבדל וכל התבחנות מייצגת את העוצמות הסוגסטיביות של הסתמיות ולא את ההתקרבות או את החשיפה או ההתאמה ל"אמת". בעולם שכזה יש מעמד שונה לחלוטין לפועל, לפועלים ולפעולה.
כל פעולה הופכת למופעו של ייצוג אקראי שיש לו אפקטים ותגובות-נגד אך לא "משמעות" אחרונה, אמיתית. בעולם שכזה, למותר לציין, אין מקום לחינוך משחרר ולפעולה היסטורית שבה לפועלים יש שליחות גדולה שניתן וראוי לממש במציאות ההיסטורית. אין בה מקום לנאיביות/לשרירות/לכובשנות, שאפיינו את תנועת הפועלים הישראלית במאה שנות ציונות ונחשפת בה האלימות והנאיביות הדכאנית המודרנית, שאותה מחליף בעליצותו היצרנית חסרת הרסן ההון האלקטרוני התזזיתי בעידן האינטרנט.
הפיכת בנק הפועלים מהמכשיר הפיננסי של הציונות הסוציאליסטית לבנק של אריסון, המבטיח שהבנק יראה שכאן הכסף והפועלים "עובדים טוב יותר [למענך] (בנק הפועלים)" ממקמת את האידיאולוגיה של הבנק כחלק מתהליך הגלובליזציה, שבו נעלם, לכאורה, גם אריסון, הבעלים, לטובת בעלי מניות הפזורים בכל העולם, יוצאים-נכנסים ואין להם נאמנות לא רק למעללי ההון של הבנק, רווחת העובדים בו או לגורל הפועלים העובדים למענו ברחבי הגלובוס.
תהליך הדה-טריטוריאליזציה והדה-פוליטיזציה של פעולת ההון מעצבת ערך בעל מעמד חדש, שאין מעמד פועלים שייצא נגדו או ינסח תודעה המנוכרת לו, מבקרת אותו ונאבקת על אלטרנטיבה לתנאי קיומו ולמען עולם אנושי יותר. כבר אין עומד כנגד שכלול תהליך הדה-הומניזציה של המציאות כוח שוללי-ביקורתי "אחר לחלוטין", מלבד הכוח שמייצג עולם הג'יהאד, אף לא האלטרנטיבה ההומניסטית שהפכה לנלעגת, מבוזה ובלתי-רלוונטית בתורת ביטוי שיא של קולוניאליזם תרבותי מערבי שיש להתגבר עליו.
הרה-תוצאות הוא המעבר ממודרניזציה לגלובליזציה, מייצור פורדיסטי לייצור פוסט-פורדיסטי, מחרושת התרבות של הקאפיטליזם המאוחר לעידן הגלובליזציה ולשלטונו של הריטינג. לא זו בלבד שהשתנו מעמד הפעילות הכלכלית, הייעוד התרבותי ואופני הייצור והמשטוּר של האדם "החופשי" – השתנה מעמדה שלך הפעולה ולא רק מעמדם של הפועלים. כתוצאה מכך במצב הפוסט-מודרני עברו טרנספורמציה תנאי האפשרות שהכשירו את הפרולטריון להיות למעמד מהפכני הנושא את לפיד השחרור האנושי האוניברסלי.
הפעילות הכלכלית שניתקה במרכזי השפע את הערך מהעבודה מטעימה יותר את התפקוד הסימבולי בקביעת הערך, לצד הוויזואליה, הקשב והעבודה העוברים טרנספורמציה לכדי כלכלת סימבולים הקובעת את התודעה הפרטית והקולקטיבית. סדר הצריכה-ייצור התזזיתי הבולע-כול הוא בה-בעת גם סדר שבו שולט הסימן כבמציאות המאגית. אין להפריד עוד בין ייצור הסחורות הגיון הייצוג וביקורת שלטון מנגנוני הייצוג היריבים.
מוקלשת התשוקה ל"דבר עצמו" לנוכח הגדרתו-מחדש של "הדבר" בתורת רשת שבה שרשורי איסוף של ייצוגים שלכל אחד מהם תחליף ואף אחד מהם אינו מיותר או אמיתי יותר ממתחריו, ואמת-המידה היחידה לגביהם היא האפקטיביות, הסוגסטיה, הספקטקל, שקיומם הוא קיום של הרף והם מוחלפים/נבלעים/משתנים ללא היכר בפעולת החליפין שבמסגרתה יורש את הזמן הקווי ואת התודעה ההיסטורית והתשוקה לגאולה הגיון הרשת, הזמן הנקודתי והחוויה המענגת העכשווית כאסכטולוגיה שנתחלנה.
זהו גם מסלול ההתפתחות ההיסטורית של הממון: ממלח או כבשים בכלכלת חליפין לזהב במשקל ומטבעות העשויות ממתכות יקרות לשטרות שניתן להמירן בכל רגע בזהב לכרטיסי פלסטיק מקודדות המשוגררות להון אלקטרוני שאין לו דמות, מקום, אינטרס מקומי, אחריות או מנוחה.
רבים בשמאל מקוננים על התמוססות היסוד המהפכני של מעמד הפועלים ופירוק ארגוני העובדים לטובת עבודה על-פי חוזים אישיים ותחרות "חופשית" ללא בטחון סוציאלי, קביעות במקום העבודה וסולידאריות בין הפועלים. הייצור ההמוני, כך מלמדים אותנו, מחייב ראיפיקציה [], הפיכה לסחורה גרידא, של כל ממד ורובד קיום אנושי, תהליך המעקר לא רק את הפועל מפרי עמלו או מזכויותיו המוגנות באופן מאורגן, אלא את העבודה עצמה מנוכחותה החומרית, מתכליתה הקבועה-האמיתית, ממשמעותה ומהאימפטוס הפואזי והקתארזי שביסודה.
זהו תהליך של דה-הומניזציה יעילה של המציאות והפיכתה לזירה למשחקי לשון יריבים גרידא. החברה מתפרקת לזירות ולתהליכים שאינם קוויים שבהם יחסי-כוח אקראיים הם הקובעים את הטון ואת המוסיקה ולהם שמורה לא רק משרה המנצח אלא אף עמדת המלחין, המנגן והמבקר. אל נכון המדובר הוא בקץ העבודה המנוכרת, כפי שהכירוה מארקס, אדורנו ופריירה.
מתגבש מאטריקס, שבו אין מקום לייעוד, אף לא למעמד אקסלוסיבי לתיאוריה ביקורתית של הפעולה על-פני יריבותיה. קץ תעודת השחרור של הפועל בעולם של עבודה מנוכרת הוא גם תום העידן ההיסטורי שבו מתקיימים תנאי האפשרות לביקורת, להתנגדות ולאלטרנטיבה מהותית שלא זו בלבד שתתגבר על העבודה המנוכרת ועל תנאי האפשרות של שלטון מעמדי, דיכוי קולוניאליסטי ואיום על עתידו של כדור הארץ, אלא אף על הניכור כשלעצמו.
כיום העבודה המנוכרת אינה מתחסלת, כמו בחזונו של מרקס, בדמותה של חברה אנושית רציונלית, שוויונית, חופשית, משגשגת ובלתי-מעמדית. אין היא ממצה את מושגה בדמות התממשות טוטאלית של פרויקט גאולת הארץ באופן שמכלכל יצירתיות רב-צדדית ועשירה או שגשוג לאומי במציאות של "שלום". העבודה אינה מתחסלת אף לא במובן של עבודת קודש שמלאה את ייעודה כתפילה שנענתה והתממשה לכדי טוטאליות גאולתית.
להיפך, ניגוד למה שמסתמל בחזונות אלה מתממש במציאות הניאו-ליברלית של עולם המק'וורלד שבו אין עוד מקום לא למעמד הפועלים כמעמד מהפכני השוחר מהפכה בסדר הקיים ולא לתנאי האפשרות של תרבות ביקורתית, דמוקרטית, יצירתית, שהפועל עובד במרחביה לא רק בתנאים של מחסור ודיכוי, אלא גם של פוטנציאל מהפכני וזימון לגאולה.
הפעולה של הפועֵל הופכת להיות כיום זהה לפעולה של הפועַל (verb) במשפט: פונקציונלית, מאפשרת, מדביקה, מכוננת אך בה בעת גם חסרת אינטרס ונעדרת יכולת לשנות את התחביר ואת הפונקציה שהוא ממלא במשפט, קל וחומר את משמעות המשפט וייעודה של האמירה שלו. זהו המבוא ליחסים הקיימים כיום בחברה כחברתנו בין עובדי חברות סטארט-אפ או מרחבים אחרים שבהם נוכח הייצור הפוסט-פורדיסטי לבין הפועלים בזירות השונות של הכלכלה המסורתית.
אלה, ברובם, מאבדים לא רק את הביטחונות והזכויות הסוציאליות, אלא אף את יכולת ההתארגנות הקולקטיבית להגנה על האינטרסים והזכויות שלהם. כיום מתמוססים אפילו תנאי האפשרות להגדרתם של האינטרסים הללו כאינטרסים כלל אנושיים, שאפשר ואף ראוי בשמם ולשמם להיאבק למען עולם טוב יותר.
הרגע ההיסטורי הנוכח הוא רגע שבו מאותן סיבות עצמן אין מקום לפועלים בעלי תודעה מעמדית ולהתארגנות למאבק מהפכני, מזה ולפעולה במובן המשמר את זיקת הסיבה לתוצאה והצרכים לאמצעים לסיפוק הצרכים הללו. ברגע היסטורי שכזה אין עוד אוויר תרבותי לנשימתה של תפיסת פעולה המשמרת ממד טרנסצנדנטי של מימוש כוונת היודע ("השען") המתערב במציאות ("השעון") בכוונת מכוון למען ייעוד בר-שחר.
הפונקציונליות, המגויסת לשכלול הרווח והעונג גרידא תפשה את מקומה של "העבודה" שבה היה מקום לחידוש, לפעולה המכוננת הבדל שעושה הבדל, לפעולה בעלת זיקה למשמעות רצויה-בלתי-רצויה, אמיתית-בלתי אמיתית, ליצירה "אותנטית" או כזו המממשת כוונת מכוון כול-יכול רב-חסד. בין אם המדובר באלוהים, בחוקי ההיסטוריה, בדחף פואזי או בהתנהלות המהפכנית של הפרולטריון. לכל אלה אין עוד מקום ברגע ההיסטורי הנוכחי במרחבי המערב. הם הומרו בהתאפנתות המתמדת, בדינמיקה הסוגסטיבית יותר או פחות, הפונקציונלית- בלתי פונקציונלית, הרווחית-לא רווחית. תם עידן ההומניזם. חוגג את נצחונו העידן הכאילו-פואזי, עידן האימפרוביזציה הכוזבת.
רבים ממבקרי הגלובליזציה הקפיטליסטית ומשוללי המק'דונלדיזציה של המק'וורלד מנסים, לשווא, לעורר מחשבה ביקורתית ופעולה מהפכנית. לעתים קרובות הם משתוממים על כך שהפועלים או ילדיהם-שלהם, המהגרים וקבוצות השוליים בעולם השבע אינם מקבלים את זימונו של החינוך הביקורתי ואינם נערכים למאבק מהפכני ואף מקבלים בלעג ולעיתים אף בעוינות את "משחרריהם" או "מחנכיהם" שוחרי הטוב.
כך, דרך משל, מתקבלת בימים אלו הביקורת של מתנגדי ההפרטה של האוניברסיטאות בישראל על-ידי רוב הסטודנטים, הסובלים ממאמצי השתת הגיון השוק על האקדמיה בישראל, ולא רק במובן זה של העלאת שכר הלימוד, אלא גם בשורה ארוכה של מופעים אחרים של החלת האג'נדה הניאו-ליברלית על תהליכי הארגון-מחדש של האוניברסיטאות ושינוי התפקוד והייעוד של החינוך הגבוה בדמות חניכות אקדמית אינסטרומנטאלית, הגדלת היחס בין מספר המרצים למספר הסטודנטים בכתות, דמורליזציה של אנשי הסגל, צמצום דרסטי במימון הממלכתי של ההשכלה הגבוהה וחיסולם של תחומי מחקר שלמים, ועוד.
רבים מהמבקרים של השיטה כל כך שקועים במעשה הביקורת ובחלומות על " עולם ישן עדי היסוד נחריבה, מגב כפוף נפרוק העול , את עולמנו אז נקימה, לא כלום אתמול - מחר הכול", שעיניהם סומות מלראות לא רק את האפשרויות החדשות שנפתחות, אלא אף את מראית-העין המתעתעת, שכוחה הסוגסטיבי חודר-כול ושיפעתו מעצבת את התודעה ומארגנת את התשוקות, החלומות, הפחדים והתפקוד של בניהם, תלמידיהם ויריביהם האחרים.
בשל הכוח הסוגסטיבי של מנגנוני ייצוג יריבים אין הם רואים כי התפרקות היומרה לפיענוח בעלת חלות אובייקטיבית ואוניברסלית לטובת תפיסה שלפיה אין אלא משחרי לשון יריבים וזירות מתנגשות של סוגסטיה, פיענוח וכלכלת סימבולים מעקרת לא רק את מעמד הפועלים מהפוטנציאל המהפכני שלו, אלא אף את העבודה עצמה מהפוטנציאלים שלה ליצור, לברא, לחדש חידושים שיש להם משמעות או הצדקה ולא רק פונקציונליות. דווקא מהם, בשל הדוגמטיות, הנאיביות או הקנאות האידיאליסטית שלהם נמנעת מהם התובנה שלמיתיזציה של העבודה ולראיפיקציה של החיים לא שמורה המילה האחרונה. דווקא מהם נעלמת התקווה.
רבים ממבקרי הגלובליזציה הקפיטליסטית בורחים מכל מופת "חיובי" בשיטה המארגנת את הרגע ההיסטורי הנוכחי. הם מסרבים לראות כי במובנים רבים התממש חזונו של מרקס לגבי ביטול העבודה המנוכרת. אין להם תשובה טובה לשאלה מדוע אין הפועלים מהשוליים המודרניסטיים רוויי הסבל והאפליה מצטרפים לפעולות המחאה ולמאמצי גיבוש האלטרנטיבה ההומניסטית?
הם חסרי מילים לשאלה כיצד ניתן להסביר את התופעה המפתיעה, מבחינתם, שהסטודנטים בימים אלו של מאבק על עתיד האוניברסיטאות ברובם נשארים אדישים, או אף לועגים למאמצי המתנדבים להגן על השכלה גבוהה ציבורית בעלת אוריינטציה הומניסטית כנגד מדיניותה הניאו-ליברלית של הממשלה המבקשת להחיל את עקרונות השוק על האוניברסיטאות? רבים מהסטודנטים חשים, אף אם אינם מסוגלים לנסח זאת בבהירות, כי השיטה הנוכחית מבשרת "אמת" ומציעה אפשרויות ממשיות כבר במציאות הנוכחת, אפשרויות שיתכן לחתור אליהן וליהנות מפירותיהם באופן ממשי כבר בעלמא הדין.
כאן ועכשיו. צד זה של הגלובליזציה הקפיטליסטית ושל הייצור הפוסט-פורדיסטי נעלם מעיניהם של רבים מדיי ממבקרי הרגע ההיסטורי הנוכחי, שבו הפעולה עצמה ולא רק מעמד הפועלים, עוברים טרנספורמציה ותפקודם בחברה שונה מאוד מהתפקוד שזימנו להם תהליכי המודרניזציה בהיסטוריה של הנאורות.
בזירות השגשוג של הייצור הפוסט-פורדיסטי הפעולה מתנערת מההקשר המכניסטי, האנטי-פואזי, שאפיין את תפקודה במודרנה, הן במסגרת התעשייה הכבדה, הן בזירה הצבאית, הן במרחבים כגון בתי-הספר או במוקדים כגון בתי-החולים או בתי-הסוהר. מתמוססת הנראות של הניכור המתפתח במודרנה בין העבודה לבין העובד, ובין הפועל לבין פועל ידיו, ההופך לסחורה גרידא בתהליך ההופך לסחורה גם את הפועלים ואף את אופנות הרכישה וייצוג הבעלות.
מתקיימת מראית-עין סוגסטיבית של עבודה ההופכת ליצירה, לפואסיס עשיר, השב ומקשר בין הפועֵל לבין הפועַל, בין היוצר ליצירה, בין היצירה לעולם, ההופך מושא אינסופי לפרשנות ולחציית-גבולות תמידית. הקסם שבעולם שבו נמצא האדם באינטימיות עם הקוסמוס, או למצער עם סוכניו הלגיטימיים (כוהנים גדולים, כתבי-קודש, היררכיות חברתיות ואורחות חיים שהלגיטימיות שלהן מובנת-מאליה), שהתפוגג לנוכח עוצמות הרוח הביקורתית והעבודה החברתית במודרנה מתגבש מחדש בדרכים מפתיעות.
המיתוס, שכמו נס לארץ גזירה מפני המחשבה הביקורתית והפעילות הכלכלית והטכנו-מדעית המודרנית, שב ומקיף את היומיומיות כולה כמו הייתה מעמד הר סיני שהפך מהרף היסטורי מוגדר לטוטאליות חודרת-כול. העבודה, במיטבה, כמו שבה לבטא חרדת קודש ואימפולס דיוניסי בעת ובעונה אחת, כפי שיודעים, גם אם בתת-ההכרה בלבד.
חווים זאת רבים מעובדי ההיי-טק המסורים לעבודה עד בלי די, בלא נוגש או ממשטר חיצוני, בלא לחוש סבל או עוול, בלא אוטופיה על עולם טוב יותר ובלא סנטימנטים כלפי אותם אינטלקטואלים אקטיביסטיים הפועלים למען עולם טוב יותר על דרך הרס השיטה הקיימת מיסודה. הפעולה במציאות החדשה מטשטשת את התיחום שבין התיאוריה לפראקסיס, בין "המציאות" ל"פנטאזיה" ומצמצמת לא את המרחק בלבד אלא את ההבדל העקרוני בין
