בן גוריון וברל כצנלסון - לא רק שמות של רחובות

ציור:שחר סיון         ללא כותרת

שאנחנו מביטים היום על המנהיגים היושבים סביב שולחן הממשלה על שלל שריו, אנחנו מתגעגעים בערגה למנהיגות של פעם. לא תמיד בצדק, נראה לנו שהם היו ענקיים (ודאי לא בגובהם) לעומת חוסר האונים של המנהיגות הנוכחית. קשה ואולי בלתי אפשרי להשוות בין ימינו אלה למה שהתרחש כאן לפני שישים שנה.

בכל תחומי החיים חלו שינויים מפליגים באורחות החיים, בכלכלה, במדע, בעושר האישי והעולמי, בתרבות, בחינוך, בטכנולוגיה, בתחבורה ובאיכות הסביבה. ואף על פי כן, נותרו המוסדות והמסגרות שהיו לפני שישים שנה. המערכת הפוליטית מבוססת על מפלגות שגורלן נקבע על פי החלטת הציבור בבחירות כלליות. הרשות המבצעת היא הממשלה והרשות המחוקקת היא הכנסת.

העוצמה נותרה בידי נבחרי הציבור, והמושג מנהיגות מתייחס לאותם נושאי תפקידים כמו בעבר. כאן מתחיל ההבדל התהומי. לפני 70 שנה, כשהתכנסה מזכירות מפא"י לדון בנושא ההתיישבות, הם החליטו על גורלם של מאות צעירים שנשלחו לאזורי ספר שיעצבו את גבולות המדינה שבדרך. כשהם בחרו את מפקדי ההגנה הם בנו את הצבא שבדרך ואת התפיסה הביטחונית.

כשהם דנו בשאלה גורלית על תכנית החלוקה זה היה דיון על גבולותיה של המדינה היהודית לכשתקום. הדיונים נמשכו שעות ארוכות, תוך קיום ויכוח נוקב וקשה בין שותפים לדרך. הם לא ויתרו אחד לשני כי עבורם אלה היו שאלות קיומיות של העם היהודי בארצו המובטחת. אותם עשרות בודדות של מקבלי ההחלטות ידעו את גודל וגודש האחריות המוטלת על שכמם. הם הדירו שינה מעיניהם ולא ביקשו לעצמם דבר.

עבורם, מבחן ההצלחה היה בגיוס הדור הצעיר ליישום ההחלטות לגבי העלייה, ההתיישבות, הביטחון והקמת כל המוסדות התומכים בעשייה החלוצית. אור לגויים שהגניוס היהודי ייצור יש מאין. חלפו אך ורק 60 שנה, והשלנו מעלינו את כל התום, וערכי היסוד שהיו נר לרגליהם של ברל כצנלסון ובן גוריון. הפכנו ממדינה שבין יסודותיה יש ערבות הדדית, צדק חברתי, יושר ודוגמה אישית למדינת קומבינה.

אין קשר בין קבלת החלטות ויישומן, המנהיגים מבטיחים ולא מקיימים. מושג השליחות הוא חסר משמעות. אין הסקת מסקנות אישיות על כישלונות. ועדות הבדיקה והחקירה, המוקמות לעיתים מזומנות בשל לחץ ציבורי, הן עלה תאנה לפשלות שמתרחשות אצלנו בכל התחומים: מלחמת לבנון, תאונות בדרכים, כשלון החינוך וההשכלה הגבוהה, נושא הבדואים, קיפוח המגזר הערבי, קליטת האתיופים. בהיסטוריה לא שואלים "מה היה קורה אילו", אולם יש הסכמה גורפת בציבור, כולל בדור הצעיר, שבן גוריון היה המנהיג הכי משמעותי למדינת ישראל בטרם הקמתה ולאחריה.

הוא עמד במבחנים קשים בזמנים הכי הרי גורל למדינת ישראל. וגם בשעה שכבר לא היה ראש ממשלה, אחרי מלחמת ששת הימים, הוא דרש לצאת מרוב השטחים להוציא את ירושלים המאוחדת. חלפו מאז 40 שנה, שבהן התקבלו החלטות שגויות שהותירו אותנו חסרי מנהיגות מעצבת סדר יום אסטרטגי. הדור הצעיר בוגר מערכת החינוך וההשכלה תוהה לאן דרכו.

דמותו מעוצבת במחסומים בשטחים או בורנאסי בהודו. או ביערות הגשם בדרום אמריקה. אין פליאה בעובדה שהישראלים הצעירים פחות מחויבים למדינת ישראל. רבים יותר משתמטים משרות בצה"ל. האוכלוסיה היהודית בגליל מתמעטת וגם הנגב לא פורח. החלום הישראלי מפליג למרחקים, בעוד העני הישראלי מביט בערגה על בעלי הממון שעסקיהם חובקי עולם ונטולי גבולות. ברל ובן-גוריון מתהפכים בקברם לנוכח היעלמותו של החזון הציוני והסולידריות החברתית.