מפלגת העבודה

עדן אוריון                            דחליל ילדה

כשהוקמה מפלגת העבודה ב-1968 החלו העיתונים לציין את שמה בקיצור כ"מע"י", כפי שנהגו לכנות מפלגות בדרך כלל – גח"ל, ל"ע, מפד"ל, רפ"י, מק"י או מפא"י. אורי אבנרי בעיתונו "העולם הזה" נתן לקיצור קונוטציה קצת מבזה בווריאציות שונות ומשונות ואחריו החרו החזיקו כמה עיתונים. גולדה מאיר, שהיתה אז מזכ"לית העבודה היתה מזועזעת וביקשה מדוברה, אליהו אגרס, שינסה לשנות את התופעה. אגרס הציע שגולדה תפנה אישית לעורכי העיתונים ותבקשם להימנע מן השימוש בכינוי הנלעג ולהשתמש במקום זאת בכינוי הפשוט – עבודה. גולדה אמנם פנתה לכל העורכים, מלבד אבנרי, והם נענו לה.

אנקדוטה זאת מלמדת על חשיבותו של שם מפלגה לא רק ככלי שיווק יחצ"ני אלא כמושג המבטא דרך ותפיסת עולם. אני סבור שהמעבר מהשם ההיסטורי מפא"י ל"עבודה" ואחר-כך למערך, והמעבר מן האות בקלפי א' ל"אמת" היה לא רק מעבר טכני אלא מעולם מושגים אחד לאחר, מעבר שהחל את תהליך הירידה של מפלגת העבודה.

עד 1965 ביטא השם מפא"י את תפיסת עולמה של המפלגה המובילה בחיים הפוליטיים הישראלים. מפלגת מרכז-שמאל, רחבה, פתוחה, המשלבת ציונות עם סוציאל-דמוקרטיה עם יכולת להנהיג ולרכז את המאמץ הלאומי על-פי צרכי השעה.

מראשיתן של מפלגות ציוניות-סוציאליסטיות בישראל נע המוטיב המרכזי שלהן סביב הביטוי "פועל" שמשמעותו העמדת האדם העמל כיחיד וכקבוצה במרכז הפעילות. זאת בניגוד לסוציאליזם הדוקטרינרי והקומוניסטי הרואה את המעמד והחברה כישות אחת שאינה סך כל מרכיביה האינדיבידואלים אלא עומדת מעליהם. בגישה זאת האדם קיים למען החברה, האיגוד, המדינה, המפלגה או התנועה. הגישה הסוציאל-דמוקרטית והליברלית דוגלת בהיפך הגמור – הפרט הוא המרכז.

רק כעשור אחד בשנות טרום המדינה נתקלפה המפלגה מאדרת הפועליות ועטפה עצמה באדרת "אחדות העבודה", בתקופה שבה שררה הערצה מסוימת לבולשביזם המנצח בברית-המועצות. אך תוך זמן לא רב נתפכחו רוב מנהיגי תנועת העבודה הישראלית מחזיון התעתועים הסובייטי ובאחדם את השורות הקימו את מפלגת פועלי ארץ-ישראל – היא מפא"י שנתקיימה ככזאת עד 1968, למרות הפילוג שכפו עליה חלק ממנהיגי אחדות העבודה והקיבוץ המאוחד.

מפא"י יצרה סינתזה בין הגישה הסוציאל-דמוקרטית של הפועל הצעיר לבין האקטיביזם המדיני-בטחוני של פועלי ציון ואחדות העבודה. אנשי "הפועל הצעיר", ראו עצמם מחויבים לערכים המיוחדים של מורם הרוחני, א"ד גורדון,  מחויבות לעבודה יצרנית כערך בפני עצמו, ללא שימת דגש על מלחמת המעמדות או המאבק המפלגתי. דוד בן-גוריון, אף שבא מפועלי ציון, אימץ את הקו החברתי-כלכלי הזה בגישה של "ממעמד לעם". אצל שותפו הראשי להנהגה, ברל כצנלסון, פעל יותר היסוד הסוציאליסטי, המושפע עד נקודה מסוימת מן הבולשביזם.

לא ניכנס כאן לכל השינויים הרעיוניים והפוליטיים שעברו על מפא"י ב- 38 שנות קיומה העצמאי – 1930-1968. רבים שואלים כיצד הצליחה מפא"י לשמור על כוחה שנים רבות כל כך למרות השינויים האדירים – הדמוגרפיים והגיאו-פוליטיים שחלו במשך התקופה.

התשובה היא בכך שמפא"י הייתה נכונה להגמיש את מושגיה ומדיניותה למען ההתמקדות בציונות מעשית. למרות העובדה,  שמפא"י ראתה עצמה כמפלגה סוציאליסטית היא העדיפה פעמים רבות לזנוח את הסוציאליזם ולהתמקד בצרכי העם והמדינה, בסיסמה "ממעמד לעם" שנטבעה על ידי בן גוריון.

לכך נוספה שליטת אנשי מפא"י במנגנוני קליטת העלייה, במפעלים, בהסתדרות ולמעשה ברוב המוסדות הפרלמנטריים והחוץ פרלמנטריים, ועל כן הייתה להם יותר יכולת השפעה בקלפי.

גורם חשוב היוותה ההערצה האישית שרחשו רבים לאישיותו של דוד בן גוריון, שהביאה להצבעה מאסיבית למפא"י במיוחד בקרב העולים, למרות ההתנגדות לחלק מערכיה של מפא"י ולדרכה הכלכלית והמנגנונית.

מפא"י הוקמה מתוך הכרה כי לא ניתן לבנות את הישוב היהודי בארץ, לקראת אפשרות של מדינה עברית, רק על בסיס יזמה פרטית. יש הכרח לבסס את המאמץ הלאומי על הון לאומי ותנועת מתיישבים ציונית, שתבוא מקרב תנועת הפועלים. לכן, על תנועת הפועלים הארצישראלית ליטול על עצמה את האחריות לגורלו של המפעל הציוני. הביטוי של העבודה "חתירה להגמוניה של תנועת הפועלים ומפעלה בציונות המתגשמת", התבסס לא על רצון מעמדי-מנגנוני אלא על תודעה של שליחות לאומית ושל יעוד היסטורי.

מפא"י ראתה עצמה כפועלת מתוך אחריות לאומית לכלל עם ישראל, ולא רק לשותפים לדרכה הרעיונית.  בן-גוריון דרש מחברי תנועתו היערכות חדשה, הכוללת התייחסות לכלל השכבות העממיות ('כלל ישראל') ולא רק למעמד הפועלים. לשם כך אין מפלגת הפועלים המרכזית יכולה לשמור על עקרונותיה בטהרתם והיא חייבת להגיע לפשרות מתאימות.

מדיניות זו היא שפרצה למעשה את הדרך להגמוניה של תנועת העבודה ובראשה מפא"י בתנועה הציונית, שכן היא הרחיבה את תחום האחריות ואת תחום הפעילות של התנועה לקהלים חדשים, של ציונים עממיים לא סוציאליסטיים. גישתה של מפא"י לסוציאליזם התאפיינה בעיקרה בפרגמטיזם שלה, בראיית המטרות הלאומיות והכלליות כקודמות למטרותיו של מעמד הפועלים בארץ.

עם הקמת המדינה נהייתה מפא"י למפלגת שלטון עד 1977. בתקופה זו היא החזיקה בידיה את השליטה בכל המשרות השלטוניות הבכירות, אך תמכה, תחת הנהגתו של דוד בן גוריון, ביצירת מדיניות ממלכתית שמיקמה אותה כמפלגת מרכז וקבעה גם את הרכבן הקואליציוני של הממשלות בראשותה.  כתוצאה של המדיניות הממלכתית הוקם צה"ל ופורקו המחתרות והפלמ"ח; הולאמו כל שירותי היסוד של המדינה, הופרדה פעילות הרשויות ונקבע העיקרון כי על הממשל לפעול כמנגנון א-פוליטי.

בהנהגתו של דוד בן גוריון הובילה המפלגה מדיניות ממלכתית שמיקמה אותה כמפלגת מרכז ('בלי חרות ובלי מק"י'), וקבעה את הרכבה הקואליציוני. להחלטה זו היה ביטוי מעשי כבר בהרכבה של הקואליציה הראשונה. תוצאות הבחירות לכנסת הראשונה אפשרו למפא"י להכריע בין שתי אפשרויות: קואליציה עם המפלגות הדתיות או קואליציה עם מפ"ם.

ההכרעה להקים קואליציה עם המפלגות הדתיות והמפלגות הליברליות ביטאה בפועל את ההשקפה כי על מפא"י, כמפלגת שלטון, לשאוף לשיתוף פעולה עם ציבורים רחבים ככל האפשר ולשמור על קשר הדוק עם הקהילות היהודיות במערב ובעיקר בארה"ב. להחלטה זו היה גם מחיר: ויתור על אגפה השמאלי של תנועת הפועלים ויצירת עוינות בין מפא"י למפ"ם.

יחד עם זאת השתדלה מפא"י לשמור על הביטויים המרכזיים של מושגי תנועת הפועלים: חקיקה סוציאלית נרחבת, חתירה לתעסוקה מלאה ולשוויון הזדמנויות חברתי-כלכלי, פיתוח כלכלי נרחב ובמקום שאין היזמה הפרטית רוצה לפעול, פועל המגזר הממשלתי או הציבורי.

מפא"י שמרה על אופיה כמפלגת פועלים: ראשיה ועסקניה התגאו ברקורד של עבודת כפיים בעברם. המפלגה קיבלה לשורותיה רק חברי הסתדרות – עובדים שכירים, חברי קואופרטיבים ועצמאים קטנים.  רק לאחר שהתמזגה עם רפ"י למפלגת העבודה נאלצה להקל בדרישות החברות שכן רפ"י קיבלה לשורותיה גם מעסיקים ובעלי הון.

גם לאחר הקמת מפלגת העבודה, המשיכו, למעשה, יוצאי המפלגות שהקימו את מפלגת העבודה (וביניהן "אחדות העבודה - פועלי ציון") לקיים סיעות פנים מפלגתיות נפרדות (במסגרת סיעה משותפת אחת בכנסת), שחילקו ביניהן את התפקידים הפוליטיים במפלגת העבודה לפי מפתח מוסכם. רק לאחר שנים רבות, עם קבלת חברים חדשים למפלגת העבודה שלא במסגרת אחד המרכיבים, התפוגגה חלוקה סיעתית זו.

עדן אוריון                         דחליל ספרים

מיום הקמתה כמפלגה מאוחדת ב-1968 לא הגדירה לעצמה את מהות המושג "עבודה" שבשמה. היו שקיוו כי השם החדש יבטא מהות ערכית, אך מעשית הוא הפך יותר לביטוי מנגנוני. המאבק הביטחוני-מדיני דחק לשוליים את הנושאים החברתיים. ניתן לומר כי הקמת מפלגת העבודה בישרה את ראשית שקיעתה של ההגמוניה של תנועת הפועלים בחברה ובמדינה. בתהליך הדרגתי איבדה המפלגה את כוחה בקרב העולים בני עדות המזרח שהעלו לשלטון את הליכוד ב – 1977.

 במקביל לא הצליחה המפלגה, מלבד בכמה אפיזודות קצרות, למצוא מסילות אל לב העולים מברית המועצות לשעבר. הם סברו, שלא בצדק, כי המפלגה דוגלת בערכי הבולשביזם, אותם ביקשו לזנוח, ואותיות "אמת" בקלפי הזכירו להם את ה"פראבדה" הסובייטית. המפלגה לא הצליחה להבהיר להם את ההבדל שבין ה"לייבור" האירופאי לבין הסוציאליזם מן הזן הסובייטי.

המושג "עבודה" הפך לשם נרדף לשמאלנות מדינית-ביטחונית ולמגנוניות הסתדרותית בגילוייה השלילים-כפייתיים. אהוד ברק ניסה לשנות את המגמה בהקימו את רשימת "ישראל-אחת" אך הציבור לא קנה את השינוי הקוסמטי-סימנטי הזה.

ולנו לא נותר אלא לקונן על אבדן התבונה של מפא"י מימיה הטובים והמרתה באטימות רעיונית המתבטאת בשימוש השגוי בתואר "עבודה". העוד ניתן להחזיר עטרה ליושנה?

אני מאמין שעוד לא אבדה התקווה לצקת ב"עבודה" תוכן משמעותי חברתי-כלכלי-מדיני-ביטחוני בשילוב נכון ובמינון הולם. לא הייתי ממליץ על שינוי שם אלא רק על שינוי האות בקלפי וחזרה ל"אלף", לא רק כיחצ"נות נוסטלגית אלא כקישור בין עבר מפואר לעתיד טוב יותר.