דמוקרטיה ודמוקרטיה ישראלית

המושג המופשט "דמוקרטיה" והאופי המעשי של המערכות הפוליטיות הדמוקרטיות השונות, היו והינם מורכבים מאד, בלתי ברורים ושנויים במחלוקת. קבוצות אזרחים גדולות ופוליטיקאים רבים במדינות דמוקרטיות רבות, וישראל בתוכן, אינם מודעים היטב בעיקר למשמעויות ולהיבטים הבלתי פורמאליים החיוניים של המושג ושל השיטות הפוליטיות, הנקראות "דמוקרטיות".

ציור: עדן אוריון                             רישום מודל

בדרך כלל תפישת רוב חברי הקבוצות האלה מוגבלת להיבטים ארגוניים, כמו הצורך בקיום בחירות ושמירת ה"בעלות" שלהם על זכויות מסוימות, וחופש התנועה והביטוי. היבטים אלה הם חשובים אבל לא מכריעים, לפיכך יש צורך חיוני להבהיר את המשמעויות העמוקות יותר של המושג ולבחון את השיטות הפוליטיות שהוקמו בעקבותיו, בכלל, ובישראל בפרט.

כידוע, המושג "דמוקרטיה" ((Δημοκρατία הוא בשפה היוונית ותרגומו המילולי לעברית הוא "שלטון העם". כבר מתרגום מילולי זה ברור כי הסוגייה ומשמעותה אינן פשוטות כלל ועיקר – כי מהו שלטון? מיהו העם? מה יכולתו לשלוט?

 אי בהירות כזו התקיימה גם באתונה העתיקה, שבה הוקמה הדמוקרטיה הפורמאלית הראשונה, וברומא הרפובליקנית שהלכה במידת מה בעקבות הדמוקרטיה ביוון.  הדמוקרטיה האתונאית נשלטה, לכאורה, על ידי אספה כללית שהתכנסה לעתים ושבה השתתפו רק הגברים שהיו אזרחים או בני אזרחים.

כך הוגבלה זכות ההשתתפות וההצבעה למיעוט מתוך אוכלוסיית העיר. זו הייתה דמוקרטיה ישירה - רוב ההחלטות התקבלו על ידי המשתתפים בכינוסים ולא על ידי נבחרי הציבור. האזרחים נהנו ממידה מסוימת של חופש ביטוי ותנועה. אולם לא כך היו הדברים לגבי הנשים והמיעוטים האתניים האחרים. אלה לא נהנו מזכויות האזרחים. דברים דומים אמורים גם בדמוקרטיה הרומאית שהתקיימה במשך זמן קצר יחסית. הווה אומר שכבר אז תרגום ויישום הרעיון הדמוקרטי בדבר "שלטון העם" היו בעייתיים מאד.

מבחינה תפישתית ומעשית שתי הדמוקרטיות האלה היו מבוססות על הגישה שכלל קהילת האזרחים קודם לפרטים. בגין כמה תהליכים חברתיים, פוליטיים וכלכליים, בראשית התקופה המודרנית חלו שינויים בתפישה הבסיסית הזו. התפישה השתנתה מעיקרה והפכה לגישה המדגישה את עליונות הפרט על הקהילה.

 התהליכים העיקריים שהשפיעו על השינוי היו: התבססותה של התפישה כי בראשית התפתחות החברות היה מצב טבעי שבו לפרטים היו מעמד ועצמה שהפקידו בידי הקהילה בכדי להבטיח את חייהם, חירותם ורכושם;  התפתחותה של כלכלת וחברת שוק שבה הפרטים משחקים את התפקיד המרכזי; הגדרת טובת הכלל כסך כל טובות הפרטים.

 כל התהליכים האלה נמשכים היום ואף מעמיקים ומתעצמים. המסקנה החיונית, שנשכחה כמעט לחלוטין על ידי הפוליטיקאים, הבירוקרטים, האזרחים וחלק מהמנתחים, הייתה כי כל פרט היה הריבון וכי תוך כדי הסכמה עם פרטים אחרים, שגם הם ריבוניים, יסדו את החברה הפוליטית ואת הדמוקרטיה, ולפיכך חיוני שיוכלו להשפיע על המתרחש במערכות השלטון, ובייחוד בתחומי קביעת מדיניות הציבור. למרבה הצער זהו גם המצב בישראל.

מקובל לחשוב שהדמוקרטיה המודרנית מצווה לקיים כמה עקרונות בסיסיים: כמובן שאת עקרון  "שלטון העם", כאשר כל אחד מאזרחי המדינה וכל האזרחים ככלל הם הריבון (ולא הפרלמנט או הממשלה); את עקרון הכרעת הרוב; את השמירה על זכויות כל המיעוטים המתגוררים באותה מדינה: את השמירה הקפדנית ביותר על כל זכויות האזרחים – הזכויות האלה כוללת את חופש התנועה, חופש הביטוי, חופש הרכישה וכיוב';

ציור: עדן אוריון                      רישום מודל

 את שלטון החוק – כלומר, את ההקפדה על קיום כל החוקים שהתקבלו על ידי המוסדות המייצגים את הריבון שהם אזרחי המדינה; את הפרדת שלוש הרשויות – הפרלמנטארית, המשפטית והמבצעת (הממשלה). ושוב, בחינה מעמיקה של מידת קיום העקרונות המהותיים האלה במדינות המכונות דמוקרטיות, כולל בישראל, תעלה כי המצב הוא רחוק מאד מלהיות אידיאלי.

באופן בסיסי מוכרות שתי שיטות דמוקרטיות. האחת, "הדמוקרטיה הישירה" שבה, באמצעות הצבעה או בדרכים ממוסדות אחרות, האזרחים שולטים על המדיניות הציבורית במדינתם. יכולת ההשפעה הזו של האזרחים אמורה להיות בלתי-תלויה במוצא, מעמד חברתי, מין, גזע, דת וכיוצא באלה.

 בראשית המאה העשרים ואחת לא קיימות מערכות דמוקרטיות ישירות מלאות כאלה. אולם, במדינות שונות מתקיימים לעתים מזומנות משאלי עם ל בדבר מדיניות ציבורית. לדוגמה, שווייץ מצויה בקטגוריה זו. בשנים האחרונות מתגברת הנטייה גם במדינות אחרות לקיים משאלי עם בדבר סוגיות מרכזיות, כמו הצטרפות לארגונים אזוריים.

השיטה המקובלת עתה, כולל בישראל, היא "הדמוקרטיה הייצוגית". זו היא שיטה פוליטית בה האזרחים, שמבחינה פורמאלית הם הריבון, פועלים באמצעות נציגים הפועלים, לכאורה, בשמם. הנציגים פועלים על מנת לייצג את בוחריהם, אך לא מבטאים בהכרח את רצון הבוחרים באופן ישיר, אלא מקבלים את הסמכות לפעול על פי הבנתם וראות עיניהם.

עיקרה של השיטה הזו היא בכך שהאזרחים בוחרים בנציגים שלהם למילוי תפקידי ממשל בחלק משלושת הרשויות (בדרך כלל ברשות המחוקקת והמבצעת). למעשה רשויות אלה קובעות בעצמן את מדיניות הציבור ומקבלות את ההחלטות בענייני השלטון. כאמור, בהקשר הזה אחד התנאים החשובים לקיומה של דמוקרטיה כהלכתה הוא ההכרה כי הריבון האמיתי הוא קהילת האזרחים. כלל זה איננו נשמר ברוב המדינות הדמוקרטיות, ושוב כולל בישראל.

מצפים כי בדמוקרטיה הייצוגית יוכלו האזרחים לבחור את חברי הפרלמנטים והממשלות מבלי לשנות את ההסדרים החוקיים העומדים בבסיס מערכת השלטון תוך שלאזרחים שמורה הזכות לשוב בהם מבחירתם. אבל, במדינות רבות מאד המיעוטים, ואפילו קבוצות גדולות בחברת הרוב, אינם יכולים ל"השתמש" בכלים הדמוקרטיים.

 עצמת הנציגים בדמוקרטיה ייצוגית לרוב מוגבלת על ידי חוקה או אמצעים אחרים, כגון קיומה של רשות שופטת עצמאית וחופשית. זו שיטה פוליטית בה מפעיל העם את ריבונותו באמצעות נציגים הפועלים בשמו. הנציגים פועלים על מנת לייצג את בוחריהם, אך לא מבטאים את רצונם של הבוחרים באופן ישיר, אלה פועלים על פי הבנתם וראות עיניהם, לנוכח נסיבות משתנות.

במשטרים דמוקרטיים ייצוגיים, כולל בישראל, מתעוררות בעיות לא מעטות בדבר תפקודי המערכת הפוליטית: המידה שבה למערכות השלטון יש חופש לעשות כרוחן לגבי נושאים שהן מעריכות כחיוניים, במקרה של ישראל זה המצב כמובן בנושאי ביטחון;  איך המערכת מתנהלת באופן בלתי דמוקרטי ואפילו אנטי דמוקרטי – במקרים חמורים כאלה הדמוקרטיה הייצוגית הופכת לדמוקרטיה דיקטטורית;

מידת הענישה הראויה למי שעברו על חוק זה או אחר; בראשית המאה העשרים ואחת קיים מתח רב בין הכלכלה הליברלית, או הניאו-ליברלית, ובין הצורך בקיום יסודות של מדינת רווחה בכדי להגן על קבוצות חלשות מבחינה חברתית-כלכלית ולסייע להן; העדר הומוגניות באוכלוסייה המציב אתגרים קשים בפני הדמוקרטיה.

בכדי להתגבר על הבעיות הקשות האלה, המופיעות בדמוקרטיות הייצוגיות לאחרונה, מציעים הוגים וחוקרים שונים להוסיף לערכים ולעקרונות התפעוליים מרכיבים אופייניים לדמוקרטיה הישירה, כגון משאלי דעת קהל כאשר על סדר היום מצויות שאלות מהותיות.

בשנים האחרונות מציעים חוקרים אקדמאיים להוסיף מרכיבים המאפיינים את הדמוקרטיה ה"דיונית", שבה מתאפשר דיון על הנושאים המרכזיים שעל סדר היום הציבורי והפוליטי, ושל הדמוקרטיה "ההשתתפותית", שבה מנסים להגביר את ההשתתפות המעשית של קבוצות אזרחים רחבות בדיונים על מדיניות הציבור ובהחלטות בסוגיות אלה.

ולאחרונה מתפתחת גם גישה חדשה לדמוקרטיות המתנסות באיומים קיומיים אמתיים או מדומים. הגישה הזו נודעת בשם "דמוקרטיה מתגוננת ".הגישה מתייחסת לצורך ליצור ולשמור מנגנונים חוקיים המיועדים להגביל חלק מזכויות האזרח. אבל הגישה הזו מתייחסת גם לסתירה בין קיום העקרונות הדמוקרטיים, בעיקר חופש ההתארגנות והזכות להיבחר, לבין מניעת גורמים לא-דמוקרטיים מניצול לרעה של העקרונות האלה. יחד עם זאת, קיימות מחלוקות באשר לשאלה באיזה מצבים יהיה מוצדק להתנהג כדמוקרטיה מתגוננת, מבלי שהדבר ייחשב כדיכוי מיותר של זכויות אזרח מקובלות.

כמה חוקרים רואים את ישראל כדמוקרטיה מתגוננת בעיקר עקב האילוצים החברתיים והביטחוניים שאיתם היא מתמודדת מאז שהוקמה. הביטוי העיקרי לכך הוא חוק הבחירות, שמגדיר את מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית וקובע כי רק מפלגות המקבלות את העיקרון הזה במלואו יכולות להציג מועמדות לכנסת.

אולם הבעיה הבסיסית והחיונית ביותר בדמוקרטיות לא מעטות ובעיקר בישראל הוא דבר שלא נידון כלל ועיקר על ידי הציבור הרחב, הפוליטיקאים והמנתחים, המתמקדים בגורמים החוקיים ובארגוניים הפורמאליים. המדובר הוא בתרבות הפוליטית של החברה בכלל ושל הפוליטיקאים בפרט. קיומה של דמוקרטיה אמיתית פורמאלית ובלתי פורמאלית תלוי בראש ובראשונה בתרבות הפוליטית.

 התרבות הפוליטית בישראל פגומה לחלוטין ובלתי מתאימה לקיומה של דמוקרטיה אמיתית. על פי כל קנה מידה, הגירעונות הדמוקרטיים והבעיות במערכת הממשל בדמוקרטיה הישראלית הם רבים מאד. למעשה, הדמוקרטיה הישראלית מצויה על ספו של משבר חמור. זאת ועוד, הדמוקרטיה הישראלית איננה דמוקרטיה השתתפותית תקינה, היא איננה דמוקרטיה רב-תרבותית, והיא איננה דמוקרטיה דיונית.

למעשה, ישראל היא דמוקרטיה יהודית-אתנית המדירה אזרחים רבים, שבדמוקרטיות מבוססות הם הריבון האמיתי, מהשפעה על מדיניות הציבור, שהיא ליבה של הדמוקרטיה והפוליטיקה. זאת ועוד, הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה פורמאלית בלבד: כלומר, מתקיים בה חופש דיבור עד גבול מסוים, הנקבע על ידי הצנזורה; מתקיימות בה בחירות שמידת ההשתתפות בהן פוחתת בגלל אפאטיה פוליטית של רבים בציבור הרחב.

הבחירות האלה מבטיחות, רק לכאורה, את הייצוגיות; המדיניות נקבעת ללא השתתפות מסיבית של האזרחים; הכנסת מחוקקת, רק לכאורה, על פי רצון הריבון התיאורטי האמיתי, שהוא גוף האזרחים כולו, למעשה היא מחוקקת על פי שיקולים אינטרסנטיים מובהקים; ומערכת המשפט פוסקת בנושאים שונים ללא עקביות תפישתית.

בעיה יסודית הגורמת לגירעונות הדמוקרטיים העמוקים היא בכך שהדמוקרטיה הישראלית נשלטת על ידי פוליטיקאים מעטים מאד, על ידי בירוקרטיה בכירה בעלת עצמה רבה מדי, על ידי בעלי הון מעטים, ועל ידי מערכת ביטחון דומיננטית בצורה יוצאת דופן בהשוואה למשטרים אחרים.

התרבות הפוליטית הישראלית מתאפיינת, בן היתר, בדברים הבאים: אי כיבוד קבוצות מיעוטים רבות, ולא רק של ערביי ישראל. מדובר גם באי כיבוד זכויותיהם של נשים, הומוסקסואלים ולסביות, של חלק מהחרדים, וקבוצות אחרות; אי כיבוד החוק על ידי פוליטיקאים, בירוקרטים והציבור הרחב; אלימות הולכת וגדלה; שחיתות רבה בכל רמות השלטון; אי התחשבות בזולת; אי כיבוד זכויות הפרט וקבוצות חברתיות ופוליטיות; קידום אינטרסים אישיים של בעלי העצמה הפוליטית וההון; אי הבנה בדבר מהות הדמוקרטיה; זלזול באידיאולוגיות ובצורך בבירורים אידיאולוגיים כבסיס לייצוגיות, ליעילות, ולקביעת המדיניות.

המקורות למצב הזה הם: תהליכי אינדיבידואליזציה עמוקים; הפחתת המחויבות לכלל; אפאטיה וירידה בהשתתפות הפוליטית (אפילו בהצבעה בבחירות) הנובעת מהמצב הסוציו-כלכלי הקשה של רוב התושבים, שהיא תוצאה מהסתלקות מכוונת של ממשלות ישראל מעקרונות מדינת רווחה סבירה; פיחות כמעט עד לאפס של חשיבות האידיאולוגיה כגורם המשמש נר לרגלי הציבור והפוליטיקאים; השאיפה למנהיג חזק; ההתרפקות על אלמנטים בלתי דמוקרטיים בשיטה הפוליטית; זלזול רב בחוקים השונים.

לפיכך, יש הכרח לפעול לחיזוק התרבות הדמוקרטית, חיזוק החיברות וחיזוק החינוך לדמוקרטיה ולסובלנות. ללא הטמעת ההבנה הציבורית בדבר חשיבות ההסכמה על כללי משחק דמוקרטיים בסיסיים בחברה ובפוליטיקה הישראלית, ובדבר הצורך החיוני בחיזוק ההשתתפות השוטפת של הציבור בתהליכים הפוליטיים החשובים באמת, צפויה שחיקה נוספת במשטר הדמוקרטי בישראל.

אם מבקשים לשנות את התרבות הפוליטית הישראלית ובעקבותיה את המערכת הפוליטית, יש לעודד את פעילותם של ארגוני המגזר השלישי וארגונים ללא מטרות רווח שיכוונו לפעולה מעמיקה ומקיפה יותר לקידום התרבות הדמוקרטית של ישראל ולתמיכה באזרחים בכלל, ובאזרחים קשי יום בפרט.

כך יגדל ההון החברתי במדינה ובעקבותיו תגבר המעורבות השוטפת של האזרחים בחיים הפוליטיים בישראל ובעיקר בתהליכי קביעת המדיניות שהיא ליבו של התהליך הפוליטי הדמוקרטי; יש להלחם מלחמת חורמה נגד השחיתות ונגד הקשרים בין הון לשלטון המשפיעים בדרכים רבות על הנושאים הנדונים כאן; יש לבחון את מעורבותן של רשתות הביטחון בתחומים החברתיים, התרבותיים, הפוליטיים והכלכליים, שאינם קשורים במישרין לתחומים עליהם מופקדת מערכת הביטחון.

 ייתכן שיש להעביר חלק מהם לאחריות גופי ממשלה אחרים או לעודד את גופי החברה האזרחית להפעילם ולפקח עליהם; יש לפתח תרבות אזרחית ביקורתית ולקיים דיונים ציבוריים פתוחים אודות בעיות ביטחון הפנים והחוץ של ישראל; יש הכרח להוסיף ולחזק גופי חשיבה מדיניים וביטחוניים לא צבאיים, כדוגמת המועצה לביטחון לאומי; יש להגביר מאד את החינוך לדמוקרטיה במסגרות החינוך הפורמאליות והבלתי פורמאליות (כמו תנועות נוער, וארגוני החברה האזרחית); הכנסת, הממשלה, והרשויות המקומיות מוכרחים להקצות הרבה יותר משאבים מכל הסוגים למימוש השינויים בתחום הזה. כאמור, ללא שינוי בסיסי בתרבות הפוליטית, צפויה הדמוקרטיה הישראלית להידרדר עוד.