ברל כצנלסון

הנשיא שז"ר דאג להעלות את עצמותיהם של מורי הציונות הסוציאליסטית משה הס, בר בורוכוב ונחמן סירקין לבית הקברות של כנרת. כאילו אמר שהמורים באים אצל תלמידם ברל כצנלסון שידע מה אירע לחלומם ולקח עליו אחריות. האם עלו המורים לרגל ליצירתו המנצחת של ברל כצנלסון או באו להדריך אותו במבוכתו? האם הוא זה שהדריך אותם והתווכח עמם על גורלו של המפעל שנוצר בעקבות תורתם?

צילום: אורנה בן שטרית                                         ברה'לה

כשברל עלה ארצה הוא טען כי אין הוא יודע אם יוכל להגשים את החלום שנראה לו חיוני אך בלתי אפשרי. הוא חש אז שהגיע ארצה כאל חוף אחרון בחייו במחווה קיומית נחרצת. אך הוא לא האמין כי נחרצותו האישית נותנת לו היתר לאשליות. תכונותיו אלו הן שעשו אותו למורה הפועלים. הוא האיש שהיה רגיש לניסיונות בני דורו להפוך את התיאוריה של מוריו למעשה. הוא ביקש לבדוק את אופקי התיאוריה בקפיצה אל החיים. לא כהסבר עיוני לאינטרס קיים, אלא כניסיון לחוות יצירה הכוללת בתוכה את הזכות להתנסות במה שעוד לא נוסה.

במעשהו של הנשיא שז"ר בבית הקברות בכנרת היה משהו מן הבמאות של ההיסטוריה, ניסיון לעצב את הזיכרון. אך מעשים כגון אלו אינם מעשים פשוטים. גם אחרי שאתה מכנס את הגיבורים למקום אחד, ההיסטוריה והדיאלקטיקה ממשיכים להתרחש והן אוהבות להציג את המעשים הללו באירוניה, בכאב, ולעתים אפילו בהתעלמות. ברל כצנלסון שהיה פותר חלומם של המורים היה גם רגיש לסיוטים שהיו כלולים ביצירתם. האיש שהחליט להיות הקבלן של בניינם הרעיוני של מוריו היה גם האיש שידע היטב את הסדקים ואת אפשרויות החורבן שהיו טמונים במעשה.

אני מציע לך להוציא ספר משל ברל כצנלסון, הציע שלמה גרודזנסקי לפילוסופית חנה ארנדט כשהיתה עורכת של ההוצאה לאור של שוקן בארצות הברית.
במה הוא עוסק? שאלה העורכת. האם הוא מתפלסף? האם הוא עוסק בתיאולוגיה? האם הוא סוציולוג?
לא, ענה לה גרודז'נסקי. העורכת פסלה את האפשרות.

היום אין מדברים על ברל כצנלסון כעל המנצח הכותב את ההיסטוריה וכופה עליה גניזה וכינוס משתלט. שהרי הציונות הסוציאליסטית לא הצליחה להשליט שלטון של הערצה ופולחן שליטים. בפולחן שקיים ומטופח היום של בעלי שררה עוצמה והון מי יכיר את האיש שסירב לכהן, שלא הקים אלא חברות ציבוריות ולא היה בעל הון?

מי יוכל להצביע דווקא על האיש עם הקסקט שלא דהר על סוסי גנרלים ולא שלט על פלזמות תיאורטיות, שלא עמד בראש חברה בינלאומית ונותר איש של המילה והשפה, של המעשה הבינאנושי והפוליטיקה של המובסים? הוא אפילו לא ישב לכתוב שיטה או רומאן שיכנס לפנתיאון.

המשורר נתן אלתרמן הגדיר את ברל כצנלסון כאיש הספר, איש הבית, איש הדגל, איש רעים להתרועע ואיש הכנרת. ערכם של כל אלה לא מעלה את מניותיו של האיש היום, אך אולי דווקא זהו היסוד המאתגר באיש.

ברל כצנלסון נפטר ברגע מאד מסוים בהיסטוריה היהודית . נודע כבר הלילה הגדול של השואה וטרם הפציעו חייה של מדינת ישראל. דומה כי בשנתיים האחרונות לחייו ברל התכונן למלאכת השיקום הרוחני והלאומי-פוליטי שחייבים שרידי העם היהודי לגבש כדי שהרצח ההמוני לא יהיה הסוף לניצולים. הוא ידע עד כמה הפחדים והחולשה, הרעב לנקמה, הצורך לברוח מגורלך הקודם יקעקעו את העם שחלקו הגדול נרצח.

הוא הבין כי יש ליצור ספריה, קהילה, אדמה, שיש לגייס מחדש את כל האידיאליזם של הנעורים ואת כל התבונה ההיסטורית המצטברת, שיש להימלט מפיתויי הבערות והשכחה ולא להילכד באימת תפישת ההיסטוריה היהודית כהיסטוריה של דמעות, כפי שניסה להגדירה ההיסטוריון היהודי האמריקאי סלו בארון. כצנלסון ביקש להציב תכנית עשיה הנובעת מתוך הידיעה העמוקה כי אין להסתפק בחלומות ואין לחגוג באופורטוניזם ומסתגל מצמצם אופקים.

ברל כצנלסון היה מחקלאי מגדל ירקות למנהיג מאחד כוחות ועורך של עיתון 'דבר'. הוא היה מעורה עמוקות בהכרעות פוליטיות ובמהלכים של התנועה הציונית ותנועת הפועלים הישראלית. הוא היה עורך רגיש עם אנטנות גבוהות ושורשים עמוקים. הוא לא הסכים לאותה חלוקה נדושה בין השבים למקורות לבין החותרים למהפכה. הוא קיבל על עצמו את דין השיבה ההכרחית של העם היהודי אל התהליך ההיסטורי. לדעתו על היהודי למדוד את יצירתו ולהעניק לה כלים של פוליטיקה, של משק כלכלי, של יצירה אמנותית, של בניין חברה.

הוא היה איש שחי במתח גבוה. איש הקורן חוש אבהי המופנה כלפי מבוגרים ממנו ותובע צמיחה לאחריות של הצעירים ממנו, מחפש את רעיו לדרך ולא תמיד מוצא. הוא החליט להקריב יותר מחייו, את יצירתו האמנותית. ביקש להיות סופר החוזה לעמקי החיזיון האנושי אך מצא עצמו בחיי ציבור על מהומותיהם והזילות שבהם. האמין במשפחה וילדים לא היו לו. ביקש חברה עם מינימום שלטון אדם באדם מתוך ידיעה כי הוא חי בעידן של טוטליטריות מפתה. האמין בהומניות עמוקה שמקעקעת לאומנות ובלאומיות שבאה ליצור קהילה ותרבות שורשית.

צילום: אורנה בן שטרית                                         ברה'לה

האם יש צורך בברל כצנלסון היום? האם יש מי שיכול לומר כי החליף אותו? דמויות אינן מתגלות בהזמנה. ברל טען ב'זכות המבוכה ובגנות הטיח'. ספקנים לא חסרים בהוויה הישראלית. יש אפילו הנהנים מספקנותם ויודעים לסחוט ממנה מעמד ויוקרה. ברל טען לזכות ההתעוררות וההליכה עם המאמינים. גם קנאים הטוענים לאמונה לא חסרים בהוויתנו. אנו מוצפים במגרשי מיתוסים ומגייסי שדים ורוחות, במגלי שערוריות התובעים לזכותה של השררה, בסופקי כפיים ומשלימים עם העוול בשם עוול אחר.

דווקא למרקם המיוחד שהיה באיש הזה אנו זקוקים: לגיוס הכוחות הקוראים ליצירה ולהעזה להיות ביקורתי בעת ובעונה אחת. ליכולת לבנות תוך ידיעת הפרטים והתמונה הרחבה, לבדוק את עצמך ולא רק את זולתך.

התנאים השתנו ובמודעת דרושים לא יהיה כתוב 'זקוקים לברל כצנלסון' למרות שאנו זקוקים לכוחות שהתגלו בו. התקופה הנוכחית נראית כתקופה של שפע המתחלק בין עתירי הממון ואבירי הפצת הידע ודימויי הסרק. לא אדם אחד יכול להיות נושא השינוי הנדרש. אנו זקוקים לחבורות ולאנשים שידעו לא להיכנע לייאוש סינטתי מבלי להיכנע לבריחה המסחרית מן העצב.

אני מאמין כי ישנן קבוצות כאלה. קבוצות ברל'יות היודעות את מלאכת הבניין והדיאלוג בין הבונים. קבוצות שתוכלנה לארגן מסביבן לא הגמוניה טוטליטרית לאומנית אלא הידברות דמוקרטית, לא הגמוניה המעניקה דגלים לכל האומות חוץ מלעם היהודי, לא הגמוניה הנשענת על פולחן הביורוקרטיה אלא כאלה היכולות לתבוע אחריות למאבק על זכויות וזכות להיאבק על האחריות.

ברל כצנלסון מציב בפני בני דורנו את האתגר הגדול כיצד מדינה זו שיצרנו תוכל לספק תשתית לחברה צומחת שחיה מתוך הערכה וביקורת, מתוך חירות מגששת ובונה מעגלים של אחריות אקטואלית, מתוך תרבות עמוקה המזינה יצירה חדשה.