חברות

ציור:שחר סיון Oh Baby

זה היה בליל ירח, לילה תל אביבי מואר, הנשיקה הראשונה במגרש הכדורסל בבית הספר. הרעד, התשוקה והמחשבה המבעבעת מתוך אותה ההתרגשות על החברות המתרקמת לה תחת עינו הפקוחה של הירח. "יא ירח מה עשית בלבלת בת ובן", כך מילות השיר שליווה אותנו בילדותנו, שיר שחיבר את תקופת הגורן אל התקופה של ילדי הפרחים והסרט הידוע "הנוער לשלטון"...

וכאן אצלנו, הגברים שבחבורה, אל רצף הספרים על גיבורי המלחמה ובעיקר לוחמי יחידת הקומנדו העברית ה-101 ולצידם מצעדי החיילים ותערוכות הטנקים בשדה הפתוח, נוסף גם שיר הרעות. שיר שלימד אותנו מהי חברות, זו של שדות הקרב על ירושלים, או זו מול המצרים בנגב והלאה בפעולות התגמול ובמלחמת ששת הימים והשיאים במלחמת יום הכיפורים בקרבות האבודים בחווה הסינית, עד לסיפור הגבורה של רב סרן רועי קליין זכרו לברכה שקפץ על הרימון והציל כך את חבריו, בקרב בבינת ג'בל, במלחמת לבנון השנייה. זוהי חברות של גברים, אלה שהתלכלכו בגריז ובדם, אלה שיודעים מה זה לתת כתף ו..."זר לא יבין זאת".

אז היינו בינו לבינה בליל ירח והיינו בשדה הקרב, ומה בשדה העבודה? כאן כבר צריך להיזהר, כל מילה מיותרת וכבר את או אתה תואשמו בהטרדה מינית. חייבים לשמור מרחק גם כשמדובר בצ'אפחה חברית. כן, חברים, הסיפור הזה נגמר. אסור בתכלית האיסור להביט זה בזו או להיפך. נכון, אני מפריז ולא בכדי, כל שביקשתי הוא רק להבהיר מהי חברות ומהן גבולותיה.

בעבודה מותר לדבר במרחק נכון, כך גם בעצם בכל מקום. למה הכוונה? תאמינו, אני כבר לא יודע, ואולי אף אחד מאיתנו לא יודע. מה שכן ידוע לכל הוא הסיפורים הנוראיים של ניצול נשים על ידי מנהלים, מפקדים ועוד גברים חרמנים וגם כאן אני מפריז בכוונה כדי להמחיש. מה להמחיש? את העובדה שכדי לפתור בעיה אחת קשה אנו יוצרים עוד רבות אחרות ומכניסים קבוצה ענקית של גברים, שבסך הכול רצו להיות נחמדים, לחבורה מקוטלגת ומתויגת מבלי שהתכוונו לכך. גברים שבעל כורחם כבר לא יכולים להיות חברים של החברות לעבודה.

חברות, רעות וידידות הן גם מה שמחפשים הזוגות הנשואים, בין אם הם גבר ואישה ובין אם הם בני אותו מין. מחפשים במשך שנים ובמקרים רבים אין סבלנות ו"חותכים". לאן? אל האחר, אל השונה, אל החדש ש"יחדש את ימינו כקדם". לעתים זו זוגיות שניה מופלאה ולעתים כזו שגורמת געגוע למה שהיה קודם.

היום רבים הם הזוגות שמתחרטים כעבור שנה שנתיים, אין סבלנות ואין רצון לתת לקשר הסבוך להתפתח לכיוון הרצוי. רבים גם הצעירים שבשל כך חוששים ליצור קשר וממשיכים לפקוד את אותו כיסא בפאב הקרוב, לשתות ולדחות כל קשר אפשרי, לכל היותר לסגור עניין ב"סטוץ" לילי סוער וחד פעמי. היום זה כבר לא סיפור גדול, זה לא מה שעשו על הגורן וגם לא המזמוז החפוז במכונית או בחדר המדרגות, בחמש דקות לפני חצות.

רגע אחד, נזכרנו כמעט בכל סוגי החברות. ומה עם הסולידאריות? זה קשור לעניין? גם לזה קוראים חברות, רעות? שאלה טובה, למקרא שורות אלה, שאלה שטורדת את מנוחתי כשאני נזכר בכל אותן שנים רומנטיות שנים שבהן הערצתי את גיבורי הצבא, אלה שהפכו ברבות השנים למנהיגים ומקצתם גם לראשי ממשלה, שעם השנים נתנו, לפחות מבחינתי, פרשנות אחרת לשיר הרעות:

                    על הנגב יורד ליל הסתיו
                    ועסקת נדל"ן חרש חרש
                    עת הרוח עובר על הסף
                    עוד עסקה מניבה על הדרך
                    כבר שנה, לא הרגשנו כמעט
                    איך נבנה הבניין בשדותינו
                    כבר שנה, ונותרנו מעט
                    ואת השלל חילקנו בינינו
                    אך נזכור את כולם
                    את שומרי הסף והטוהר
                    כי רעות שכזאת לעולם
                    לא תיתן את לבנו לשכוח.
                    השומרים ששילמו בדם
                    השחיתות שאיימה לפרוח.
                    הרעות, נשאנוך בלי מילים
                    בחקירה עקשנית ושותקת
                    מלילות האימה הגדולים
                    כשהנורה במשטרה דולקת.

כמובן שהשיר הזה הוא עיוות אכזרי לשיר כה מרגש, אך זוהי תחושתי כגבר בן חמישים ושתיים שנולד כאן בארץ להורים ניצולי שואה. כועס וזועם על אלה שעבדו עלי. תגידו "הוא מגזים"? "סבבה", אני מגזים, תורידו לרגע את העיניים מהמחשב, תעצמו אותן לדקה אחת של דומיה ואז... תרגישו אותו דבר.

ומילה של אופטימיות: בואו נתחיל עם החברים הטובים שלנו וננסה למצוא את המשותף ואולי בפעולת שרשרת, כל אחד ואחת עם הקרובים, נבין סוף סוף, מה אנחנו עושים כאן... חברים?!