תקציר: " אני ישן שינה לא ערבה. אני חולם על חוק נגד הבורות, נגד הטמטום, ובעיקר נגד היומרה והחוצפה לא ללמוד. בשנתי אני רואה את הוצאתה מהקבר של הלמידה הקלאסית, הספרטנית, הנוראה והמאיימת, זו שאינה מבטיחה דבר אך תובעת את הכול. אני רואה אותה יוצאת מקברה מאובקת ועייפה, ובעוד כל יושבי תבל מצפים לראותה חוזרת אל מקומה הטבעי כביכול בין מסדרונות האקדמיה, היא מפנה את צעדיה היישר אל היכלות השלטון, בתי הנבחרים, חדרי החדרים של מקבלי ההחלטות – מקומה הטבעי באמת".
ציור: שחר סיון The Italian |
אישי
חייתי עשרים ושתיים שנים ללא למידה.
היו המון רגעים, שעות וימים של קליטה, זיכרון רופף, הדמיה, העתקה, הפנמה, אינרציה, אך לא הייתה למידה.
בגיל עשרים ושתיים נפגשתי עם הספר. נפגשתי עם דפיו, עמודיו, שורותיו, מילותיו, אותיותיו.
בגיל עשרים ושתיים התוודעתי אל הלמידה ומאז הזמן עמד מלכת.
לדאבוני
כל המגדלים הגאים שבניתי, בקלות יתרה, על בסיס אגירת ניסיון רגעי, המון צורה ומעט תוכן, קרסו לפתע אל תוך תהום השיטתיות הדידקטית. המאמץ הבלתי אפשרי שלא לפספס תאריכים, שמות, תבניות. החשש הקיומי שמא דברי המורה לא הובנו כהלכה, המכתש האדיר שנכרה מתחת לרגלי עם כל ספר חדש, עוד ספר, ואולי לא אוכל ללמוד עוד לעולם.
בגיל עשרים ושלוש ועשרים וארבע ועשרים וחמש, שכללתי את יכולת הלמידה. הבלתי יאומן המתין לי כאשר גיליתי כי שכלול יכולת הלמידה עומד ביחס הפוך לקצב ההתקדמות. שעות הפכו לימים ופרקים הפכו לעמודים שהפכו לפסקאות שהפכו למשפטים שהפכו למילים שהפכו לסיגריה על החלון, הרחק מהספר, הרחק מהכישלון.
ביטחון עצום שהיה לי בעשרים ושתיים שנותיי הראשונות נמוג ונעלם. בצעדי הראשונים אל היכלות הלמידה ליוותה אותי התחושה כי עולמי עומד בפני התעשרות וגדילה. מי ידע כמה דברים אוכל לעשות, כמה כוח אצבור, איזו קשת אפשרויות אדירה תעמוד בפני ביום מן הימים. אך ברגע שהכרתי אותה, את הלמידה, נעלמו מחיי פעולות רבות. דפדוף, עלעול, רפרוף, תקצור, קיצור, כל אלו הפכו להיות חטאים לא רצויים המאיימים על שלוותי ומנסים בכוח להשתחל אל מוחי ולהשליט שם את ריבונותם.
ביטחון
ערימת הימים והלילות הותירו בי מעט מאוד. איני זוכר כמעט דבר. מלבד חיישן. נקודה מטפיזית קטנה הממוקמת אי-שם בגופי ומזמזמת אזעקה. בכל פעם שפלוני מופיע בפני ובפיו להג. בכל פעם שרב מטיף בי אמרותיו, בכל פעם שרודן, מושל, גנרל, מורה, רוכל, או ידיד מתחזה, מנסים להרביץ בי את תורתם, החיישן מתעורר ויוצא לסיבוב הגנה. מעופף בקרבתי ובוחן את המלהג.
והיה ודברים מניחים את הדעת ואמת בהם, החיישן ממשיך לעוד סיבוב אחד, ככה סתם לשאיפת אוויר וחוזר אל מקומו אי שם בקרביי. אך אם מדובר באמן של מזימות, במבקש רע המפריח את שקריו, או סתם בניחוחות של טיפשות, החיישן מפעיל את מנוע הטורבו שלו, חודר לאוזני ומתמקם היטב במרכז ראשי ומפעיל את אזעקתו. הצליל השנוא, המתועב, הנורא ביותר שאני מכיר מלבד זעקת הבושה.
וכך ניצלתי.
בזכות החיישן.
ציור: שחר סיון Self in Pub |
לאומי
חיידק קטן וחסר חשיבות שכמותי. מתרברב באזני הבריות על חוויית למידה מינורית שאין מקומה אלא באחרוני הספסלים של כיתת מעוטי היכולת.
אני חיידק, אבל חיידק עם תהיות.
בארמונות השלטון, בכיתות המדרשות, מאחורי המסך של היכלי התרבות, באוהלי הצבאות. מי הם החיידקים האחרים? מי מהם, מנבחרי האומה הממלאים באדיבות ישבנם מאה ועשרים כסאות שלאחר עשרים ושתיים שנים רבצו בביצת הלמידה? מי מהמזמרים, המציירים, הכותבים, המטיפים, מי חרך את קצות אצבעותיו, ימים ולילות, ונותר שומם בסופה של דרך אך בעל חיישן.
האם יוצא עונש מוות על קריאתם של תקצירים? האם ייכרתו ראשיהם של המלהגים בנושאים אשר לא חדרו ללשד עצמותיהם? האם יסורסו אלו אשר מפליצים מפיהם את אשר נלחש על אוזנם דקות מספר על ידי אחיתופלים למיניהם? האם ירותקו לכיסאותיהם מאות המשרתים הציבוריים על מנת שיבואו במגע אמיתי עם ליבת המהות של עיסוקם? האם ימשיכו להיות זכאים (במקום להיות מושלכים לכלובי טורפים) כל אותם המצטיינים בתגובות קצרות לקהל הרחב, בלבישת חליפות, בהלכות הצורה והמניירה ולא בגמיעת התוכן והאמת?
אישי-לאומי
בתחתית הביצה, אני ישן שינה לא ערבה. אני חולם על חוק נגד הבורות, נגד הטמטום, ובעיקר נגד היומרה והחוצפה לא ללמוד. בשנתי אני רואה את הוצאתה מהקבר של הלמידה הקלאסית, הספרטנית, הנוראה והמאיימת, זו שאינה מבטיחה דבר אך תובעת את הכול. אני רואה אותה יוצאת מקברה מאובקת ועייפה, ובעוד כל יושבי תבל מצפים לראותה חוזרת אל מקומה הטבעי כביכול בין מסדרונות האקדמיה, היא מפנה את צעדיה היישר אל היכלות השלטון, בתי הנבחרים, חדרי החדרים של מקבלי ההחלטות – מקומה הטבעי באמת.
