תקציר: הטלפון צלצל. ויקי?, הרמתי את השפורפרת. היה רגע של היסוס. כשהוא חלף, הקול מהצד השני אמר, "ואנקובר?". לעזאזל, חשבתי, איזו טעות! ויריתי – וויטנאם, ולדימיר, ויקטוריה, וטרינר – "ויל סמית', ואספוצ'י", קטע אותי הקול. וספוצ'י? "אמריגו. דמות היסטורית". אה, אמרתי. השתררה שתיקה מביכה. שוב נתקענו בלי חיה ב-ו'. אחר-כך השתיקה המביכה התפוגגה והשתררה במקומה שתיקה מעיקה. ואחר-כך סתם שתיקה, אפילו לא השתררה, סתם היתה. הקול היה זה שנשבר ראשון. "הגעתי לקופת חולים?" הוא שאל. איזה קופת חולים?, הקשיתי. "מאוחדת". לא. הוא ניתק.
התקשרה ויקי, המזכירה של העורכת (מזכירה, עוזרת, מנהלת אדמיניסטרטיבית, סייעת מנהלית, תומכת סדר ותקשורת, משהו כזה). אמרה: "העורכת דיברה איתך?" טרם. "הגיליון הפעם זה על מילים. אתה צריך לבחור מילה, ולדון במשמעות שלה". נו, טוב, יותר מזה לא יכולתי לבקש, חשבתי: זה מה שאני עושה בין כה וכה. אני אקבל על זה כסף?, שאלתי. "לא".
נו, טוב, יותר מזה דווקא יכולתי לבקש. ביקשתי. היתה שתיקה של כמה רגעים, ואז היא אמרה, "טולולו, טולולו, טולולו". ואז, "אוי, מצטערת, יש לי טלפון אחר". ואז, "אני אחזור אליך. אני חייבת לענות לזה. בינתיים תכתוב".
ניסיתי לחשוב על מלים מגניבות שאני מכיר. למשל, 'מעונות סטודנטים' ביוונית אומרים 'פיטיטיקי אסטיה', מילה שבכל פעם שמנסים להגיד אותה מספר ה'טי'ים שיוצא הוא שונה, משום מה. ו'התפלגות נורמלית' בגרמנית זה 'גאוסשן ווארשאיינלישקייטסקורבה'. 'קורבה' כולם יודעים מה זה. בכלל, גרמנית היא מקור בלתי נדלה לתענוגות מילוליים. 'מובן מאליו' זה 'סלבסטפרשטנדליש'. זה קשה להגייה אבל לא מסובך כמו 'סליחה', באוקראינית, 'פרובָּשְטְצְיה'. והכי מגניב זה מה שגיליתי לפני שבועיים, ש'מאבטח' ברוסית אומרים 'אחראיניק'. אני לא ממציא את זה, נשבע.
הטלפון צלצל. ויקי?, הרמתי את השפורפרת. היה רגע של היסוס. כשהוא חלף, הקול מהצד השני אמר, "ואנקובר?". לעזאזל, חשבתי, איזו טעות! ויריתי – וויטנאם, ולדימיר, ויקטוריה, וטרינר – "ויל סמית', ואספוצ'י", קטע אותי הקול. וספוצ'י? "אמריגו. דמות היסטורית". אה, אמרתי. השתררה שתיקה מביכה. שוב נתקענו בלי חיה ב-ו'.
אחר-כך השתיקה המביכה התפוגגה והשתררה במקומה שתיקה מעיקה. ואחר-כך סתם שתיקה, אפילו לא השתררה, סתם היתה. הקול היה זה שנשבר ראשון. "הגעתי לקופת חולים?" הוא שאל. איזה קופת חולים?, הקשיתי. "מאוחדת". לא. הוא ניתק.
אולי אני צריך לכתוב על המילים ארץ-עיר, חשבתי. נגיד, משהו כזה: "לא מקרה הוא, שהמשחק ארץ-עיר נקרא כפי שהוא נקרא, ומחזק בכך את הקשר הסמנטי בין שני מושגים הנדמים, במבט ראשון, כמונחים גאורפיים גרידא.
כמה אירוני הדבר, שהכמיהה להיות בעל נחלה קרקעית נולדה לא במוחם של האיכרים ועובדי האדמה, אלא דווקא בערים המתפתחות של ימי הביניים המאוחרים, מקום בו מעמד הבורגנות העולה, שצבר כבר כוח כלכלי ניכר אך היה מנושל עדיין מהזכויות של בעלי האדמות, החל מגלגל בינו לבינו את אותם הרעיונות שעתידים היו, בחלוף מאות ספורות, להוליד אל תוך היבשת האירופאית את הרעיון המסעיר של מדינת הלאום". המחשבה שאכתוב משהו כזה עוררה את עורי בפריחה עזה ויכולתי לראות במו עיני איך שיער הגוף שלי מתנתק ממני התנתקות חד-צדדית, עושה את דרכו אל עבר השטיח.
כל המחשבות האלו, 'ארץעיר', 'ארציר', הובילו אותי פתאום לרעיון חדש. "ציר", חשבתי. "מצד אחד, דבר שסביבו מסתובבים כולם, כמו ציר כדור הארץ; ומצד שני מקום שבו אין תנועה כלל, כמו ציר ז'בוטינסקי". ובעצם זה אותו הדבר בדיוק, כי גם ציר כדור-הארץ הוא המקום היחיד שבו שום דבר לא באמת זז. ונוסף על כך, יש גם ציר של מרק. וגם – התקשרתי לויקי, נסער. יש לי! זעקתי כשענתה. "מה?", היא שאלה. צירי לידה!, השבתי. "מזל טוב (היא לעסה מסטיק תוך כדי דיבור), אבל אנחנו לא נותנים שום מענק ליולדות, אם לזה אתה מכוון".
למה תמיד אני צריך להסביר הכול? אני אכתוב על צירי לידה, אמרתי. "לא אתה לא", היא ענתה, ויכולתי לשמוע אותה מתקתקת תוך כדי עם העכבר. בטח משחקת סוליטייר. למה לא? "יש כבר חמישה אנשים אחרים שכותבים על זה". חמישה? "למעשה, חמש."
עכשיו כבר הייתי אבוד באמת. צירי לידה היו הפסגה. ומהפסגה לא הייתה לי כל כוונה להתקדם הלאה, כי כל התקדמות ממנה, בהכרח תהיה ירידה. אני אגיד שוב, למקרה שקורא חסר רגישות לא הבחין בדימוי המחוכם להפליא: כל תנועה מהפסגה היא בהכרח בכיוון ירידה. ירידה לקרקע המציאות. בפסגה קר ובודד. אבל לפחות יש שקט, כולם רחוקים, הכול נראה זעיר ולא מזיק, אין כאבי ראש. יש נוף. צריך להתאמץ כדי להגיע אליה. אבל מטבע הגדרתה היא רחוקה משאר האנשים. ואז כולם כועסים עליך שהלכת אליה. במיוחד השר לאיומים אסטרטגיים.
יכולתי להמשיך עוד הרבה בהרהורים מפוקפקים כאלה, שלבטח היו משמחים את העורכת, אבל הטלפון שוב צלצל. הפעם הייתי חכם יותר: הרמתי אבל שתקתי. שהוא יתחיל. כיוון שהוא שמע שאני לא אומר כלום, גם הוא שתק. העברנו ככה כמה דקות של התנשפויות זה באוזנו של זה. בסך הכל היה נחמד. אתה יכול ללמוד הרבה מלהקשיב לנשימות של בן אדם אחר. למשל, שהוא חי. שזה די הרבה.
בסוף נשבר לי. כן בבקשה?. "אפשר להזמין פיצה?". לא, עניתי. וליתר בטחון הוספתי, כאן קופת חולים. הוא חשב רגע ואז צעק, "יש לי!". מה, שאלתי. הוא חיכה עוד רגע, אפילו שניים, כנראה כדי להגביר את הדרמה, ואז אמר, בנימה איטית של מנצחים, "וירוס". שוב הפסדתי.
