העידן החדש

בעזרת השם ניתן לגלות מסרים מרכזיים ב'עידן החדש'[1]. אכן, יומרה רבה גנוזה במושג זה. ראשית בקביעה של עידן – לא תקופה - אלא אלפי שנים המתחילות עתה. שנית - תקופה היסטורית נקבעת בדיעבד על ידי היסטוריונים. כך, לדוגמא, אנשי ימי-הביניים לא ידעו לומר על עצמם שזוהי תקופתם. אלא קמו היסטוריונים והכריזו על זמנם כעל העת-החדשה מחד, ועל העת-העתיקה מאידך, ובאמצע הציבו את ימי-הביניים.

אורנה בן שטרית                                                LunaPark

ושלישית – כיצד ניתן להכריז על העתיד? מי המכריז הפעם? דומני, כי הטענה הרווחת היא שמקור התובנה על פתיחתו של 'העידן החדש' התקבלה בהתגלות. ואכן, מאפיין מרכזי אצל דוברי העידן החדש הוא הצפייה להתגלות של הממד הרוחני-מיסטי לציבור הרחב. זאת בשונה ממרכזיותה של הדת בעת העתיקה ובימי הביניים, ומהתקופה המודרנית אשר עיקר בשורתה והישגיה הינם בתחומי ההומניזם, המדע והטכנולוגיה. אמנם התופעה המיסטית חוצה תרבויות וזמנים, אלא שבדרך- כלל העוסקים בה השתייכו לזרם חברתי צדדי.

כך, למשל, מספר הרבנים שעסקו בקבלה למיניה ולדורותיה היה מועט יחסית (למעט בתקופת שבתאי-צבי אשר סחף את מרב רבני אירופה וצפון אפריקה לאמונה משיחית). הנחת העבודה 'אצלנו', קרי אלה הרואים עצמם שייכים לזרם זה, כי בעידן החדש - מעבר לדת ולחילון - הרוחניות בשלל מרהיב של התגלויותיה, תגיע לעמוד במרכז הבמה החברתית. ומכאן, ההתפשטות המדהימה של תורות המיסטיקה – מהקבלה, דרך השאמניות ופולחני עץ ואבן ועד למזרח הרחוק בבחינת 'הודו לשם כי טוב'. הוא שנרמז במשפט הפותח: 'בעזרת השם' ניתן לגלות מסרים מרכזיים ב'עידן החדש'.

רקע היסטורי: הקִדמה – הישגיה ואכזבותיה
תופעה מרכזית בעולם המודרני היא מרכזיותו של הפרט והאמונה בכוחו היצירתי. הגישה המדעית הוכיחה את יכולת התבונה, להבין את העולם שמסביבנו, ואת יכולתה לשנות את פני המציאות: רווחת הפרט ונוחות כלכלית, השכלה רחבה וחינוך לכול, ארגונים חברתיים מפותחים ותקשורת המונים, רפואה מתקדמת, ופיתוחים טכנולוגיים מדהימים ועוד. במקביל – האמונה בדתות המערביות – ועימן האמונה באל פרסונלי, נותן תורה המתווה דרך אמונית והמכוון בהשגחתו את המציאות – הודחו לקרן זווית חברתית. במרכז המציאות, מתחת רקיע כוכבים אפל ניצב האדם מגשש וחוקר את עולמו.

עם זאת, הטכנולוגיה המודרנית והשימוש בה במלחמות העולם ובפצצות האטום הוכיחו את הפער בין שיאי המדע לבין השפל המוסרי. ההשמדה האידיאולוגית-תעשייתית של עמנו, ובמקביל, מותם של למעלה משישים מיליון בני-אדם במלחמת העולם השנייה בישרו כי עם 'מות האלוהים' מת גם ההומניזם המודרני. לאחר כישלון המשטרים הקומוניסטיים והניצול לרעה של הדמוקרטיה לבניית האימפריאליזם הכלכלי החדש, הסוגד לעוצמתם של הטייקונים, גוברת עוד יותר האכזבה מאידיאת הקִדמה, קרי 'שיפור העולם באמצעות התבונה'. עתה - במה ניתן להאמין? במה ראוי להאמין?

ציור:שחר סיון        Oil and Mixed Media on Wood

שחר העידן החדש - מן היחיד דרך האחד אל האחדות
האמונה בעולם הפנימי תופסת את מקום האמונה המוחצנת. התודעה שבאדם היא המפתח למציאות טובה יותר עבורו. הגאולה גנוזה בהתפתחותה של התודעה. האמונה בַ'עצמי' ((Self היא בעלת כפל משמעות: המשמעות העיקרית - אמונה בממד נצחי הגנוז בתודעה. ניצוץ של האהבה והתבונה האלוהית מהווה את התודעה האישית - "נשמת אדם – נר יה". ומכאן – אבחנה בין האישיות (הפרסונה – המסכה, ביוונית) לבין העצמי, ה-Self. "העצמי" הוא על-אישי (טרנס-פרסונאלי). המשמעות השנייה הנובעת מן האמונה ב'עצמי' היא כי ישנה דרך רוחנית, העולה מן האישיות הפרטית אל חווית העצמי הנצחי. משום פנימיות החוויה הרי שה'מורה הרוחני' של כל אדם כבר/תמיד נמצא בתודעתו.

בכדי להמחיש דברים אלה נביא מדברי א"ד גורדון - אשר בעיני הוא ממבשרי העידן החדש – אודות התנ"ך הגנוז: "שים לב, ידידי: אני מדבר פה לא על ערכו ההיסטורי של התנ"ך, כי אם על ערכו מצד הדעות והשירה שבו. הן בשבילנו גדול ערך התנ"ך לא כל-כך במה שאמר, כמו במה שלא אמר. במה שאנחנו או הדורות הבאים עתידים לומר מתוכו, ורק מתוכו- מתוך אותו התנ"ך הגנוז בנשמתנו."[2]

היטיבה להגדיר זאת פרופ' ר. שץ בדברה על שורה של הוגים מסוגו - כראי"ה קוק, טייאר דה-שארדין וליאונרד ראגאץ – "האמונה משתחררת ממיתוס ההתגלות החד-פעמית והדוגמטית של אל שמעבר לעולמנו, לאמונה בהתגלותו של האלוהי בטוב ובמיטיב שבעולם הזה. נטייתה של הדת הממוסדת היא לכלוא או לצמצם את האלוהי בתוך מערכות צרות של שיטה מחשבתית ומעשים דתיים המתבצעים, בעיקר, בבתי פולחן, - שעה שרוח הקודש מוצאת את ביטויה במיוחד בנטיית ליבו של האדם להיטיב, באמצעות רגשותיו העליונים ותבונתו, את המציאות הרחבה." [3]

אמנם הדרך הרוחנית מתחילה בחיפוש עצמי, אך משום האוניברסליות של העצמי (Self), קרי משום הימצאותו בכל תודעה, הרי שככל שאדם מתקרב יותר ל'עצמי' שלו, הוא מגלה ניצוץ זה בכל תודעה אחרת. מכאן, שהציווי הגדול של הדרך הרוחנית הינו: "ואהבת לרעך כמוך" – במהות הוא כמוך. שיא זה, שיתכן והוא מכונה בז'רגון הבודהיסטי בשם הארה - יתואר במילותיו של הראי"ה קוק: "אני אוהב את הכל.

איני יכול שלא לאהוב את כל הבריות, את כל העמים. רוצה אני בכל מעמקי לבי בתפארת הכול,בתקנת הכול. אהבתי לישראל היא יותר נלהבה, יותר עמוקה, אבל החפץ הפנימי מתפשט הוא בעזוז אהבתו על הכול ממש. אין לי כל צורך לכוף את רגש האהבה זה. הוא נובע ישר מעומק הקודש של החכמה של הנשמה האלוהית." [4]

[1] תופעת העידן החדש מסמנת מסומנים רבים: החל מפרקטיקות רוחניות אל תרבות צריכה, אל תורות מזרחיות שהתמערבו, דתות שזכו לפירושים שונים וכלל המונח רוחניות לגוניו. תחום זה נמצא במחקר אקדמי בישראל ובעולם בעשר השנים האחרונות. זהו מחקר צעיר מאוד ונמצא בעיקר בתחומים: אנתרופולוגיה, חינוך, סוציולוגיה ותאולוגיה. ישנן אי הסכמות רבות בין החוקרים, החל משרטוט ציר הזמן המכיל את המונח עידן חדש, שרטוט המסומנים הנמצאים בתוכו, יש שגורסים שדתות אינן חלק מתופעת העידן החדש ועוד. אחד מהדברים שמקשים על בירור מושגי ורעיוני של תחום זה הוא העובדה כי הוא לא ניתן כמעט למחקר כמותי אובייקטיבי. המסומנים תחת תופעה זו אינם מגדירים עצמם כעידן חדש ופעמים רבות סולדים מהגדרה זו, מה שיכול להוות הגדרה על דרך האלימינציה, אולם עדיין יש התנגדות של המסומנים לסמן אותם כהשתייכות לתופעה. מעצם טיבו של התחום הוא מחייב התמסרות לחוויה ולהכרה ברעיונות מנוגדים, לדוגמא: אי אמונה ברעיון של קיומו של אלוהים מחד והפיכת העצמי לאלוהים מאידך. לכן כל הגדרה של תחום זה מייצרת עמימות. למי מקוראינו המבקשים להרחיב בנושא זה אני ממליצה על עבודת הדוקטורט המרתקת שכתבה הישראלית גב' מריאנה רוח-מדבר באוניברסיטת בר אילן ועל ספריהם של החוקרים: פול הילאס, מייקל יורק, מריון באומן וסטיבן סוטקליף ונוספים – הערת העורכת.

[2] במאמר 'לבירור ההבדל בין היהדות והנצרות'. בתוך א"ד גורדון, מבחר כתבים, הוצ' הפסריה הציונית.

[3] ר. שץ, 'אוטופיה ומשיחיות בתורת הרב קוק', כיוונים מס' 1.

[4] הראי"ה קוק, ערפלי טוהר, עמ' לא.