ירושלים המאוחדת

השנה חגגנו ארבעים שנים לאיחודה מחדש של ירושלים. האיחוד התרגש עלינו בעיצומה של מלחמת ששת הימים, עת פרצו הצנחנים דרך שער האריות והגיעו אל הר הבית, מוטה גור דיווח בקשר "הר הבית בידינו!", רבין, דיין ונרקיס צעדו אל הכותל והצנחן הבלונדיני נשא את עיניו מעלה אל עבר השכינה. מאז, ביום ירושלים, אנו חוגגים את האיחוד המחודש של בירת העם היהודי לנצח נצחים.

קבוצת בלוק "להצטלם עם משה דיין"

עתה למבחן קצר. אם נשאל את מר ישראל ישראלי מהי אותה 'ירושלים המאוחדת', הוא ישיב כי הכוונה לאיחודה מחדש של העיר העתיקה לחיקה של מדינת ישראל, או ליתר דיוק של הכותל המערבי והר הבית עם הריבונות הישראלית. עד כאן הכול טוב ויפה. אבל כמה ישראלים יודעים כי בתוך 'ירושלים המאוחדת' חיים מעל לרבע מיליון ערבים פלסטינים, שמעולם לא הכירו באיחוד שלנו והם אינם אזרחי מדינת ישראל? כמה מאיתנו שמעו על "המקומות הקדושים": וולאג'ה, צור באהר, ג'בל מוכבר, א-ראם, בית חנינא, כפר עקב, עיסאוויה ומחנה הפליטים שועפאט?

המושג 'ירושלים המאוחדת' הפך ממושג הבא לתאר תמונת מצב לאומית, בה העם היהודי שב לבירתו המטה-פיזית ולכור מחצבתו, הר הבית, למושג לאומי קדוש העומד בפני עצמו והמותאם לגבולותיה המוניציפאליים המודרניים של העיר. האחרונים שורטטו על ידי הגנרלים גנדי ודיין, רק שבועות מספר לאחר תום הקרבות. השיקול העיקרי בשרטוטו של הגבול המוניציפאלי החדש היה, כמו בהרבה מן המקרים בתולדות הציונות, 'מקסימום שטחים ומינימום ערבים'. נכון לשנת 1967, היו רק 55,000 פלסטינים ירושלמים בגבולותיה של 'ירושלים המאוחדת', והעתיד נראה ורוד. גם לפלסטינים.

עד מהרה הבין הממשל הישראלי כי הפלסטינים לא מוכנים להיות הגרסה השנייה של ערביי הנגב והגליל, ואלו מצדם הבינו כי לישראלים אין תכניות שייטיבו עמם מכל בחינה שהיא. כך, התפצלה לה בחזרה העיר הכאילו מאוחדת למזרח ולמערב, לחלק הערבי ולחלק היהודי. לתהליך זה נלווה לאורך השנים סיפור הצלחה ששמו ההתיישבות היהודית במזרח העיר. ניתן היום לקבוע כי מדינת ישראל הצליחה במפעל ההתיישבות הגדול בירושלים, היכן שנכשלה ביהודה ושומרון.

כ-11 שכונות יהודיות מודרניות נבנו החל משנת 1968 ועד היום: גבעת המבתר, רמת אשכול, הגבעה הצרפתית, תלפיות מזרח, רמות, גילה, נווה יעקב, פסגת זאב, הר חומה, רמת שלמה. רובן ככולן נבנו על קרקעות ערביות במזרח העיר, והן מכילות נכון להיום כ-165,000 מתיישבים יהודים. ובעוד נבנות שכונות חדשות אלו לתפארת, הוזנחו תושבי מזרח העיר והופלו לרעה בכל תחומי החיים האזרחיים.

לאורך ארבעים שנות 'ירושלים המאוחדת' רק כ-8%, בממוצע, מן התקציבים העירוניים והממשלתיים של ירושלים הושקעו בערביי מזרח העיר, זאת בהשוואה ל92% שהושקעו ביהודי העיר. דהיינו, האפליה של ערביי מזרח העיר נהפכה עד מהרה למגמתית ושיטתית לאורך השנים.

נשוב למבחן הזיכרון. האם יודע מר ישראל ישראלי כי אותם מתיישבים יהודיים בירושלים נחשבים על פי החוק הבינלאומי למתנחלים? ספק רב. בתת המודע שלו, אין התנחלות בירושלים, אלא רק התיישבות. כאן טמונה ההצלחה הכפולה הישראלית של ההתיישבות בירושלים. ראשית, העובדה כי ככל הנראה לא יהיה פינוי שכונות בירושלים וכי עתיד 11 השכונות אינו נתון למשא ומתן כלל.

ללא ספק זהו הישג גדול. שנית, מחצית מן המתנחלים בגדה המערבית יושבים בירושלים המזרחית, והעניין מתקבל בהבנה מוחלטת מצד אומות העולם, ואף מצד הפלסטינים. זהו סיפור ההצלחה האמיתי של 'ירושלים המאוחדת'. כאן הצליחה ההתיישבות המאסיבית להשפיע על פתרון עתידי בירושלים. אך במקום להסתפק בהצלחה זו, התיאבון שלנו אינו יודע שובע.

לא מספיק לנו כי התיישבנו על 60% מן השטחים הריקים במזרח העיר ירושלים, אנו רוצים עוד. רוצים להתיישב בעוד מקומות ריקים, על שטחי E1, בתוך הקרביים של השכונות הערביות, כי הרי ירושלים כולה שייכת לנו.

המושג 'ירושלים המאוחדת' כבר נהפך לגרוטסקי למתבונן על חומת ההפרדה בעיר. חומת בטון מכוערת בגובה שמונה מטרים נבנתה על גבולה המוניציפאלי של העיר וקבעה כי אחדות היא מונח סובייקטיבי לחלוטין, תלוי באיזה צד של החומה נמצאים. נכון, המכשול הוא אפקטיבי נגד הטרור, אך את תוצאות ביתורה והחלשתה של החברה הירושלמית הפלסטינית אנו נראה בעתיד הלא רחוק.

מכיוון שלא הרבה ישראלים פוקדים את ירושלים ועוד פחות מסתובבים במזרח העיר, לא הרבה רואים במו עיניהם את שכונות הקצה הירושלמיות שנראות כמו שכונות בערי הגדה המערבית. את גודל התסבוכת שבשליטה על רבע מיליון פלשתינים החיים בתנאים סוציו-אקונומיים מן הגרועים שבמדינת ישראל, את אווירת הייאוש ואי-הצדק שחשים תושביה הערבים של העיר, שאיש לא שועה לרצונותיהם ומאווייהם. לו היו יודעים את המצב לאשורו, לו היו מבקרים במחנה הפליטים שועפאט, הם היו הולכים למחרת הבוקר למנהל מקרקעי ישראל ודורשים לחלק את ירושלים.

עדיף כמה שיותר מהר לפני שיהיה מאוחר מדי. בשבוע שבו התכנסה ועידת אנאפוליס, הפגינו כמה רבבות של יהודים בעיר דוד נגד חלוקתה של ירושלים. ישראל ישראלי ישב אז בביתו אל מול הטלוויזיה וחשב לעצמו שהחבר'ה האלה צודקים. מה פתאום לחלק את ירושלים? לתת לערבים את הכותל ואת הר הבית? בחיים לא!.

קבוצת בלוק " פרוייקט שיקום כח ההרתעה, אירועי "הערת שוליים 11"

המזל של אלו המצדדים ב'ירושלים המאוחדת' הוא כי ישראל ישראלי חושב בקלישאות כאשר הוא מגיע לדון על בירת ישראל, ומסרב, אינו רוצה או פשוט אדיש למורכבות הבעיה. מחנה הימין פורט על נימי הרגש ומשתמש היטב בקלישאה של 'ירושלים המאוחדת' על מנת להפחיד את הישראלים ולספר להם כי חלוקתה של העיר היא סופה של המדינה היהודית. האמת היא הפוכה.

אם לא נתעורר בזמן, אנו עלולים למצוא את עצמנו מיעוט בתוך עירנו שלנו. כבר היום מהווים הפלשתינים כ-35% מתושבי העיר. תרחישים פוליטיים עתידיים מראים כי אם יקבלו הפלשתינים החלטה קולקטיבית להשתתף בפעם הראשונה בבחירות המוניציפאליות, אנו עלולים למצוא עצמנו עם רוב פלשתיני במועצת העיר, לא כל שכן ראש עם עיר פלשתיני.

אז נראה את מר ישראל ישראלי מצקצק בלשונו ואומר שחייבים לחלק את ירושלים, כי לא הגיוני שלראש עיר בירת היהודים קוראים אחמד. אבל אז יהיה כבר מאוחר מדי.

בקלישאות נבובות יש להילחם עם קלישאות חדשות. בשפה העברית, השורש ח.ל.ק. מרכיב את המילים לחלק - to divide ולחלוק - to share. מחנה השלום צריך לרענן את מסריו ולדבר על לחלוק את ירושלים, לא לחלק אותה. כי בעיר הזו ישנו מקום ליהודים ולערבים כאחד

. העיר אכן תישאר בירתו של העם היהודי לנצח נצחים, אך היא תהיה גם בירתו של העם הפלשתיני. אין מדובר פה על משחק סכום אפס. פה שני הצדדים יכולים להרוויח. אז אם המציאות השתנתה והביטוי נותר כל שנשאר לנו הוא להוציאו מהלקסיקון העכשווי או לחילופין לציין אותו בהקשרו ההיסטורי, קרי: הר הבית.