השבות

בשעה טובה ובמזל טוב, חגגה לאחרונה אחותנו הבכירה שמעבר לים 300 מליון תושבים. הישג מרשים זה, שמציב אותה כשלישית אחרי סין והודו במניין התושבים, העלה שאלה מרכזית אחת – האם התושב ה-300 מיליון הוא מהגר או רך נולד, ואם בעולל עסקינן – מאיזה גזע? הפחד המרכזי שעולה מסוגייה זו, הוא הפחד שארה"ב תהפוך ממדינת הגירה למדינת מהגרים, ותאבד את צביונה ה"נוצרי-פרוטסטנטי-לבן".

ציור: עדן אוריון                                                 תיבות דואר

 שאלות קיומיות אלו מתקיימות גם בפרובינציה הקטנה שלנו, בתחפושות של אזרחות ושבות, שד דתי ועדתי והנורא מכול – "האיום הדמוגרפי", הוא אותו איום קיומי הנשקף, כביכול, לישראל מצד אזרחיה שלה, תופעה שמעולם לא הפריעה למדינתנו היקרה בחידלונה להתמודד עמה, או עמם לצורך העניין.

עם הקמת המדינה, נושא התושבות וההתאזרחות לא היווה בעיה גדולה במיוחד, שכן הביצה הקטנטנה שטופת הטיפוס, הכולירע והמלחמות לא הייתה בראש רשימת היעדים המבוקשים להגירה, אלא בעבור אותם יהודים שרצו להימלט מפני מציאות שהייתה אף גרועה מזו של המקומיים, ועל כן לא נדרשה מדיניות מחמירה במיוחד. למעשה, מאז הקמת המדינה אין בישראל מדיניות הגירה מוסדרת. הגירה – גם אם היא אסורה ולא רצויה (לדוגמת מדינות כמו שוויץ, יפן או נורווגיה) היא מוגדרת בחוק.

לעניין זה יש להבדיל בין עלייה, הגירה ומקלט מדיני, המוסדרים כל אחד בנפרד, וככנסים יחד תחת מטריית התושבות ובדרך כלל גם ההתאזרחות. זהו המנדט לפיו פעלה ועדת פינס לגיבוש מדיניות ההגירה של ישראל, משנת 2005. הוועדה הייתה אמורה לייצר חוק אחיד במקביל לבדיקת השינויים הדרושים בחוקי הכניסה לישראל, האזרחות והשבות. לצער חבריה, פעולותיה ומסקנות הביניים שלה כבר הספיקו להיגנז מאז, כמקובל במחוזותינו זכו להתעלמות משרי הפנים שבאו לאחריה – השרים בר און ושטרית.

חוק השבות שנחקק ב 1950 נחקק בתמיכה רחבה של הכנסת, ועד היום הוא נמצא בלב הקונצנזוס הלאומי. למרות זאת, נטען רבות שהחוק חייב לעבור שינויים מקיפים ואף שיש לבטלו כליל. לטענתם של ארגוני שמאל ליברליים, פוסט-ציוניים וערביים – החוק הינו מפלה וסותר את עקרונות הדמוקרטיה הישראלית. ח"כ לשעבר רומן ברונפמן, טוען שיש לבטל את החוק כליל ולעגן במקומו מערכת חוקי הגירה שישמרו את היחס הדמוגרפי הקיים, על ידי  מכסות שיבה ושבות (וכך לתת למדינה כלי להתמודדות עם סוגיית השיבה, בעת מו"מ עם הפלסטינאים).

מול טיעונים אלו עומדת העובדה שחוקי שבות, או בגרסתם הלועזית - חוקי רפטריאציה, קיימים בוואריאציות שונות ברחבי העולם ואפילו במקומות לא פחות דמוקרטיים מאיתנו כמו גרמניה, יוון, בולגריה, ארמניה, איטליה, אירלנד, פינלנד ומדינות רבות אחרות. חוקי השבות במדינות אלו מתבססים על מוצא, לאום או השתייכות. הצידוק לכך, על פי המשפט הבין-לאומי, הוא שלמדינות יש זכות לנקוט במדיניות הגירה המיטיבה עם בני עם מסויים, כל עוד היא אינה מפלה כלפי בני עם מסויים אחר, במקרה שלנו מדובר כמובן בבני הפזורה היהודית. הצורך בחוקים מסוג זה מקבל משנה תוקף בימינו באירופה, עם השינויים הדמוגראפיים המתרחשים ביבשת, הבאים לידי ביטוי בחוקי הגירה מחמירים במיוחד, אך מעמיד בסימן שאלה את פסיקותו האחרונה של בג"צ בנוגע לאיחוד משפחות פלסטיניות וישראליות.

חוק השבות הינו השער הראשי דרכו הגיעה ה"הגירה" המאסיבית למדינת ישראל, מאז הקמתה. הבעיה היא שבכל הנוגע לעולים, אין מדובר בהגירה, שכן מתוקף היותם בעלי זיקה כלשהי למדינה וליושביה, הם אינם עונים להגדרת מהגר. בסיסו של חוק השבות, להבדיל מחוקי הגירה, הוא לא ברצונה של מדינה להגדיל את אוכלוסייתה, אלא בחובתה של המדינה לקבל את כל בני עמה החפצים בזאת. שאלת מיליון הדולר בנוגע לחוק השבות היא התשובה לשאלה מיהו העם עליו אנחנו מדברים, או ליתר דיוק – "מיהו יהודי?" מחד, הגדרת החוק, כפי שתוקנה ב-1970 לאחר פרשת שליט, מצמצמת את הגדרת יהודי על ידי  הגדרתו כ"מי שנולד לאם יהודיה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת" ומרחיבה אותו, מאידך, על ידי  החלתו על הבנים והנכדים ובנות זוגם של יהודים בין אם הם בחיים ובין אם לאו.

החוק הקיים נאלץ לענות על שאלה פילוסופית-דתית זו, ולכמת אותה לכדי הגדרה ברורה וחד משמעית. לכאורה, הפתרון הנבחר הינו הגיוני וקל, הרי על פי ההלכה היהודית מי שהוא בן לאם יהודיה הינו יהודי. הבעיה עם ההגדרה ההלכתית היא שמדינת ישראל הינה מדינה שבה חיים אזרחים שונים, המקיימים אורחות חיים שאינם דווקא אורתודוכסיים, שאינם מעוניינים להגביל בהכרח את העלייה רק לאלו שעונים להגדרה הספציפית הזו, ולהרחיבה ולהחילה גם על כל יהדות התפוצות, על גווניה וגיוריה השונים (רפורמים, קונסרבטיביים, רקונסטרוקטיבים ורבים אחרים).

בפרשת שליט, שבעקבותיה עוצב חוק השבות במתכונתו הנוכחית, קבע השופט המנוח חיים כהן שכל מי שמגדיר עצמו כיהודי הוא יהודי. פרופ' אמנון רובינשטיין, שר החינוך לשעבר ומי שהיה חבר בועדת פינס הנ"ל, טוען כי הגדרת היהדות לצרכי שבות צריכה לכלול מרכיב יהודי-לאומי המתבסס על שייכות לקהילה יהודית חיה ומוכרת, ולא רק על ההלכה, בטיעון שעם ששכל שליש מבניו לא יכול להיות בררן בעניין. זאת במסגרת גישתו הכללית לצורך להפרדת הדת מהדינה, בהדגישו שמדינות בהן יש הפרדה  כמו בארה"ב – הדת משגשגת, בעוד שבמקומות בהם הדת היא דת מדינה רשמית – כמו אנגליה וסקנדינביה, הדת נמצאת בדעיכה וסובלת מחוסר פופולאריות.

אחת ההצעות המקובלות ביותר לתיקון חוק השבות היא ביטול סעיף הנכד, או הגבלת הגעתו עם הסב היהודי. מעשית, רק כ-5% מכלל העולים עלו במסגרת סעיף הנכד, אך למעשה המצב מורכב יותר, שכן בשנת 1991 העולים במסגרת סעיף הנכד היוו כ-1.5% מכלל העולים באותה השנה, בעוד שעשור שנים מאוחר יותר הם היוו 14% מכלל העולים. הדמוגרף, פרופ' סרג'יו דלה פרגולה, מעלה את הטיעון שלאור האחוז הגבוה של נישואי התערובת בקרב יהדות התפוצות, בתוך כשני דורות יכלול פוטנציאל העליה מתוקף שבות מיליוני לא יהודים על פי ההלכה.

בנוסף, ההשלכות המרכזיות של ביטול סעיף הנכד הן שהשינוי מגדיל את הדרישה דה-פאקטו לפירוק משפחות, אם ברצונן לעלות. כך, למשל, צאצאי משפחות מעורבות, , יאלצו להתגייר כדי לעלות לארץ, שכן החוק המתוקן לא יחול עליהם, וכך גם לגבי ילדים מאומצים, או ילדים לא יהודים מנישואים ראשונים. הפתרון העקרוני שמציע פרופ' רובינשטיין לעניין הוא שהחוק במתכונתו הרצויה אמנם לא יכלול את כל הזיקות העקיפות ביותר ליהדות, אך במסגרת חוק האזרחות יוכלו אותם אנשים – לא מתוקף הגדרתם כיהודים, אלא על בסיס הקשר עם העם היהודי לעלות למדינה, תוך שלילה מוחלטת לרעיון הגיור בכפייה ופיצול המשפחות.

ציור: יותם קופרברג                   ללא שם צילום: חן ליאופולד

הגדיל ח"כ לשעבר ברונפמן להציע להחיל את חוק השבות (באם הוא לא מבוטל, כהצעתו) גם על נינים, שכיום זכאים לתושבות אך אינם יכולים להתאזרח מתוקף שבות, באם הם עולים עם הוריהם שעלו על בסיס סעיף הנכד. הפתרון המוצע באמנת גביזון-מדן (הנקראת ע"ש הוגיה המשפטנית הפרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן) המתיימרת ליצור סטטוס קוו מחודש בין יהודים לחילונים הוא שבמקביל לביטול סעיף הנכד, הזכאות לעלייה תינתן גם למי שאינו בהכרח יהודי על-פי ההלכה, כל עוד מדובר בגיור מוכר, כמו גם מתן תושבות מיידי אל מול דחיית מתן האזרחות בשלוש עד חמש שנים והתנייתה בהשתלבות בחברה, על ידי הצהרת נאמנות למדינה, בנוסף לדרישת גילוי שליטה מסוימת בשפה העברית, ידע מסוים במורשת ישראל, בתולדות המדינה ובמוסדותיה, ללא דרישה לויתור על אזרחות קודמת.

ככלל, הצטרפותו של העולה לשרות חובה מלא בכוחות הביטחון תפטור אותו מיידית מתנאים אלה ומתקופת ההמתנה. בעניין זה אומר פרופ' רובינשטיין שגישה זו מקובלת ואפשרית, כל עוד משך ההתניה לא יעלה על תקופה של בין חצי שנה לשנה, כמו גם דרישת ביטולה של החלת ההתניה על משפחתו הקרובה של החייל בעת שחרור העולה משירות בטחון, זאת לאור העובדה שהעולים נקלטים בארץ וחווים אותה במהירות, ולא רצוי או ראוי לדחות את זכויותיהם ייתר על הנדרש.

הצעה נוספת שעולה מהצעתם של מחברי אמנת גביזון-מדן היא הפיכת החוק לחוק יסוד משוריין, הזקוק לרוב של 80 חברי כנסת על מנת לשנותו. באופן פרדוקסלי, אחד מהתומכים הבולטים בהשארת החוק על כנו, ובסטגנאציה דה פאקטו של החוק, הוא פרופ' רובינשטיין שלמרות אמונתו בצורך בשינוי, טוען שמבחינה טאקטית כל ניסיון שינוי בחוק הקיים יהיה לרעה, לאור ההגמוניה והשלטון הדתי בכנסת.

מקלחת קרה נוספת שספג רעיון שינוי החוק מתבססת על התנגדות הסיעות החרדיות לעיגון חוקתי של חוק השבות, שכן הוא עלול לפתוח לבימ"ש פתח לפרשנות שיפוטית לשאלת "מיהו יהודי", כפי שנעשה לאחר "המהפכה החוקתית" שבה נחקקו חוק יסוד חופש העיסוק וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שלימים פורשו באופן מורחב וליברלי על ידי בית המשפט. בעניין זה אמר יו"ר סיעת ש"ס לשעבר, אריה דרעי, ש"אפילו אם יביאו את עשרת הדיברות כחוק יסוד, מפלגתו תתנגד להם".

טיעונן של קבוצות דתיות לגבי היות החוק הקיים מתירני מדי, מאפשר את הגעתם של לא יהודים למדינה ואף הופך את הארץ ל"עיר מקלט" בפני אלו ה"מגלים" את יהדותם בעת צרה, אינה לחלוטין משוללת יסוד. ממחקר שנעשה ע"י הד"ר זאב חנין מאוניברסיטת בר אילן, ביחס לעולים מברה"מ עולה שכ-250,000 שאינם יהודים עפ"י ההלכה, עלו לארץ מאז 1989 כאשר רק חמישית מהם חשים זיקה ליהדות אך ללא צורך להתגייר. למרות זאת, מסביר ד"ר חנין במחקרו, לא מדובר במאות אלפי "נוצרים" המגיעים לכאן, שכן הקטגוריה הדתית אינה רלוונטית למציאות. רוב הלא יהודים המגיעים לישראל אינם נוצרים אלא "חסרי דת".

 מבחינה אתנית יש בהם גיוון רב מרחבי הגוש הסובייטי, וביניהם אנשים שעד שהגיעו לישראל היו משוכנעים שהם יהודים, ובכל מקרה נתפסו ככאלה ע"י הסביבה בה הם חיו. השאלה המתבקשת בעניין זה היא מה יכולה לעשות מדינה הצמאה לעלייה ולמוחות משכילים כדי לקבל את אותם אנשים, אשר בסופו של דבר באו לכאן מרצונם, ובחרו לחיות בין יהודים, ולהתחנך במערכת חינוך יהודית.

מה ניתן לעשות על מנת שאותם אנשים לא ירגישו ניכור, ולא ימצאו את עצמם בגטאות מבודדים, או מופלים לרעה, בגלל "אי יהדותם" ההלכתית או בגלל אי נכונותם לאבד את זהותם ותרבותם בכור ההיתוך הישראלי? את התופעות השליליות של המצב ראינו בדמותם של אותם "נאצים ישראלים" המשקפים יותר מכול, ועל אף הסלידה החריפה מהם, את המצוקה הרבה ממנה סובלים ה"לא יהודים" מקרב ה"ז'ידים".

החוק במתכונתו הנוכחית לצערינו, אינו מהווה מענה עקרוני לבעיה המרכזית שאותה הוא מתיימר לפתור. הטיעון, אולי החזק מכול בנוגע להרחבת ההחלה של חוק השבות, הוא מה שנתפס ע לידי רבים כסיבה המרכזית להקמת מדינת ישראל והיא להוות מקלט ליהודי העולם באשר הם נרדפים. האם אין זה ראוי שיהודים שהיו מספיק "יהודים" עפ"י הגדרת חוקי נירנברג, בכדי להישלח למשרפות במדמנות שלטון הרייך השלישי, יוכלו לעלות לישראל ולחיות בה בשוויון זכויות?