תקציר: "לפני מספר שנים ניסיתי להבהיר לאחד מעורכי בעיתונות האינטרנטית, שאין לי שום דרך לפרסם טור בעל גישה פמיניסטית ליחסים בין גוף לתרבות, בשעה שמודעה לניתוחים פלסטיים במבצע מנצנצת בלב הכתבה. לכאורה, עמוד משולב כזה הוא מיצג של פלורליזם, אבל זהו פלורליזם שלא מעודד מחשבה, אלא מבטל אותה מימין ומשמאל. הקורא מקבל תמונת עולם מרדימה וגרוע מכך – הוא חווה דעות משל היו אינטרסים. מוחו מקבל שדר סימטרי: הנה מצד אחד החבר'ה שרוצים למכור לי ניתוח פלסטי ומצד שני החבר'ה שרוצים למכור לי צדק חברתי."
בסוף חודש נובמבר שנת אלפיים ושבע, לקראת פתיחתה של עונת הסקי, פרסם עיתון הארץ כתבה שעניינה ההרס העתידי של יבשת אנטארקטיקה, הנגרם עקב ריבוי תיירות באזור. "הארץ" (בכתבה מתורגמת מהניו-יורק טיימס) מביע את דאגתו ל"סביבה הפגיעה" באזור ומדווח כי "מצב התיירות באזור עלול להוביל לאסון". הכתבה, שכותרתה במקור הייתה "התיירים רומסים גם את אלסקה" לוותה במעין איור מודרך שכותרתו "היכן לטייל באנטארקטיקה?" והובאו בו המלצות תיירותיות לאזור.
ובכן, האם האסון הוא אסון או שהוא לא אסון? האם המילה היא אמתית, טעונת המשמעות המקובלת ל"אסון" - "מאורע פתאומי הגורם נזקים גדולים לאָדם ולרכוש, כּגון צרה גדולה או כישלון גמור" (מילון סנופי באינטרנט) – או שמדובר סתם ב- אל"ף, סמ"ך, ו"ו ונו"ן שהחליטו להיפגש לקפוצ'ינו מעל דפי הארץ?
כי אם יש אסון, אז נראה לי שצריך לעשות משהו, אם אפשר, או לפחות להתייחס לזה בכובד הראש הראוי ובמקום להוסיף המלצות לטיולים נוספים ש"ירמסו" את אנטארקטיקה – כלשון הכותרת – אולי לתת טיפים לטיולים אקולוגיים ומקומיים, אולי אפילו איזה מתכון לשטרודל חם. ממש כשם שלתמונה של "אסון ורסאי" אין מצמידים טיפים לחיסכון בבנייה, ממש כשם שאין זה נהוג לספק עצות טובות לבזיזת גופות תחת ידיעה על רעידת אדמה או למנות "חמש דרכים להתפלח לים" מתחת לידיעה על חוף מזוהם.
עורך עיתון, בהנחה שהוא בן אנוש, לא אמור לבהות בכתבה ולהצמיד לה טקסט רק לפי התגיות. את זה היה עושה מחשב, שמבחינתו טקסטים שמתויגים תחת "אנטארקטיקה" ו"תיירות" יושבים טוב ביחד, כי סביר להניח שהם עוסקים בנושא דומה ומכאן סביר להניח שהם פונים לאותו הקורא. המערך התוכני (וה)צרכני של האינטרנט עובד כולו באופן דומה: ההמלצה שבקצה העמוד בנוסח "אם אהבת את זה ודאי תאהב גם את זה" משמעותה "אם הקשת מילה זו המערכת מסיקה שיהיה לך עניין גם בזו" (או למעשה, אחוז ההתאמה בין המושג שהקשת למושג Yהוא גבוה ביחס לאחוז ההתאמות באזור המיפוי של המערכת). מחשב הוא תבוני, אך שווה נפש.
יתכן שהייתה זו טעות אנוש, תאמרו, שמקורה בשעות שינה מעטות או עיסוק בנושאים חשובים יותר מאסון סביבתי, אך לצערי אין זה כך. "שוויון הנפש העריכתי" הוא נפוץ מאוד.
לפני מספר שנים ניסיתי להבהיר לאחד מעורכי בעיתונות האינטרנטית, שאין לי שום דרך לפרסם טור בעל גישה פמיניסטית ליחסים בין גוף לתרבות, בשעה שמודעה לניתוחים פלסטיים במבצע מנצנצת בלב הכתבה. לכאורה, עמוד משולב כזה הוא מיצג של פלורליזם, אבל זהו פלורליזם שלא מעודד מחשבה, אלא מבטל אותה מימין ומשמאל, משאיר אותה עם מרכז שאנן וחסר יכולת לפעול במרחב.
הקורא מקבל תמונת עולם מרדימה וגרוע מכך – הוא חווה דעות משל היו אינטרסים. גם אם מבחין בכלל הקורא בסתירות תכניות כלשהן, מוחו מקבל שדר סימטרי: הנה מצד אחד החבר'ה שרוצים למכור לי ניתוח פלסטי ומצד שני החבר'ה שרוצים למכור לי צדק חברתי.
עיתון "הארץ" מקפיד לעשות קופה על שני הצדדים: בשם המערכת - מדורים ירוקים, אורגנים, אזהרות סביבתיות, מסמכים אנושיים מזעזעים מהעולם השלישי, האדרת עסקים לוקאליים – ולצדם, מטעם מדור מודעות, ממשיכים להתפרסם רכבי ארבע על ארבע, דילים לטיסות טראנס אטלנטיות, מערכות קולנוע ביתיות, מטבחי ענק חדישים. במקרה של "היכן נטייל באנטארקטיקה?" לא מדובר במודעה, אלא בבחירה עריכתית שהיא עצמה "אסון", לא רק משום שהיא נטולת אג'נדה, אלא משום שהיא שומטת את הקרקע מתחת לאג'נדה כלשהי.
עיתונים אחרים בעולם, גם הם מהסוג שמיועד ל"אנשים חושבים", מתנהגים באופן דומה. האובזרוור, למשל, מסוגל אף הוא להקדיש מדורים רבים ל"מחשבה ירוקה" או "חיים אתיים", ולצדם להוציא מוסף מיוחד המוקדש לחופשות כריסמס משפחתיות בחוג הארקטי. המוסף התהדר בשתי כותרות שקשה לקבוע איזו מהן יותר אירונית: בכללותו הוא נקרא Escape וכותרתו הראשית היא How the Arctic got cool?. משחק מילים שהתכוון להשתעשע במשמעות הכפולה של cool, אך כשהתאריך הוא דצמבר 2007, ההלצה נופלת, שלא במתכוון, על ההתחממות הגלובלית: החוג הארקטי בהחלט לא נעשה "קול" יותר.
אחד העקרונות החשובים והקשים במאבק הנוכחי של ארגונים ירוקים ובעיקר כאלו המדברים על תופעות גלובליות הוא להיכנס לשיח האמת. כניסה לשיח האמת היא השלב המוקדם וההכרחי לפני ההוכחה שטענה כלשהי היא אמתית. מדובר בהכרה בכך שהעניין שווה דיון ולא רק צקצוק שפתיים. לדוגמא: רוב העמדות בדיונים כלכליים נמצאות בתוך "שיח האמת": הן עמדות לגיטימיות שיש לקחת אותן בחשבון. העמדות הירוקות, על אף העדנה היחסית להן הן זוכות לאחרונה, עדיין לא מצליחות לשים שם טביעת רגל אמיתית, כזו שמשאירה סימן.
אבל גם אם נניח לרגע שאין "אמת", הסכיזופרניה העריכתית (בעברית השורש ערך - גם edit אבל גם value) היא שימוש מוזר ביתרונותיו של עידן פלורליסטי. זהו זמן נהדר לבחור צד, להתמיד בעמדה, לפנות לקהלים צרים. אם כל העמדות לגיטימיות – הרי שלכל אחת מהן, אזוטרית ככל שתהיה, יש קהל (או לקוחות, אם תרצו).
גם אם כדור הארץ לא מתחמם, או אולי מתחמם – האם לא יותר נעים ומשמעותי (ולו יחסית ;-) ) לערוך עיתון ירוק רדיקלי, או לחילופין מגזין ג'ט סט יוקרתי? עורך צמחוני במעיל פרווה הוא סתם עורך תוכן רע שעושה עיתון רע, ואפילו לא במובן הערכי של המילה.
כשהמחשבה הירוקה מוצגת כ"עוד אופציה", היא הופכת למוצר מדף, מה שלמעשה שומט את הקרקע תחתיה. הלא אם יש ברירה, למה בכלל לבחור באורח חיים אתי? אין שום סיבה ללכת חצי דרך, אין שום סיבה להתהדר בנוצות ירוקות, אם הסכנה הנשקפת למין האנושי ולהביטאט שלו היא רק ספקולציה, או אפנה חולפת. אסונות, עם זאת ועד כמה שידוע לי, אף פעם אינם באופנה.
לכתבה המקורית ב"הארץ":
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/929917.html
או:
http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=929831&contrassID=2&subContrassID=16&sbSubContrassID=0
