תקציר: דווקא סילוקה של ה"גולה", הן משמו של המוזיאון והן, במידה הולכת וגדלה, מן השיח הציבורי בישראל (לשמחת-לבם של אבירי הפוסט-ציונות), היה בין הגורמים שאפשרו ל"קהילה" לשוב מגולתה ולתפוס מקומה סביב לשולחן השיח הציבורי. "קהילה", בניגוד ל"קיבוץ", אינה מקימה חיץ בינה ובין צורות חברתיות אחרות. אמנם, עדיין מתקיים פער גדול בין הערבות ההדדית שב"קהילה" הקיבוצית בימינו לזו שבישוב ה"קהילתי", אך דומני שבכל קיבוץ המקיים הפרדה ניהולית בין "משק" ו"קהילה" עתידים השניים להתרחק זה מזו יותר ויותר, ולכשיושלמו מהלכי שיוך דירות ונכסים ויופשרו קרקעות, תיתן הארץ יבולה והעץ פריו, וזו ליד זו ישבו לבטח קהילות דגניה ובית זרע, גבעות חיים, געש ושפיים.
בימי נעורי בקיבוץ, במהלך שנות השישים של המאה העשרים, המילה "קהילה" עמדה נזופה בקרן זווית, עם הפנים לקיר. ולא רק אצלנו. דומני, שבארץ כולה היתה הקהילה נחלת הגולה, ואם כבר הזכרנוה היה זה רק בתוך הצירוף "קהילה יהודית", זו שפסה מן העולם בתמרות רצח ועשן כבשנים, ואם נותרה לה פליטה אי פה אי שם, הרי היא בבחינת לקט ופאה שסופו שכחה.
ציור: עדן אוריון אופניים |
"ועד הקהילה", "תקנות הקהילה", "פנקס הקהילה" נכרכו תמיד בקהילה הקדושה (ק"ק), והמרחק בינם לבין "קיבוץ", "מושב", "שכונה" ,"עיר" וכו', ש"קדושה" לא נתלתה בהם, היה רב ועצום. לאלה האחרונים היתה תודעת רוב לאומי ותחושת קרקע לאומית תחת רגליהם ואילו הקהילה הקדושה, הגולתית, היתה כתלויה באוויר, מעליה שמי גולה ומתחתיה, ששים לפגוע ולפרוע, בני עוולה.
מה שונה המצב היום! אחרי בלותה, אם לצטט את אמנו שרה , היתה לה, לקהילה, עדנה. כמעט כל קיבוץ המכבד עצמו מפריד היום בין הנהלתו המשקית להנהלת ה"קהילה"; הרשת הווירטואלית מלאה עד להתפקע ב"קהילות" מכל זן וצבע; ועוד עמנו היישוב הקהילתי, המרכז הקהילתי, בית הספר הקהילתי, הרדיו והטלוויזיה הקהילתיים, מי ימלל קהילות ישראל אותן מי ימנה. האם קשורה התחייה הזו בשחיקת תודעת הרוב? ייתכן שכן.
ההתגוונות החברתית בארצנו הורשתה למתוח גווה כיוון שהזהות הראשית (הישראלית) לא רק שקנתה לעצמה ביטחון עצמי אלא אף הבינה שריבוי זהויות המשנה יוביל בהכרח להתחזקותה שלה. ה"קהילה" חזרה אל קדמת הבמה, שואבת עידוד מן המושגים האנגלו-אמריקאיים community ו- congregation, שלמרות היותם מייצגים שני דגשים קהילתיים שונים, ויתרו על פיצולם בתרגומם לעברית, והמושג "קהילה" משמש אצלנו הן כמייצג את הדגש הדתי (congregation) והן כבא כוחו של הדגש האזורי או החברתי (community).
סימפטום חיצוני מעניין לתנודות הפנימיות בתודעה היהודית-ישראלית ניתן לראות בהחלטה לקרוא למוזיאון היהודי הגדול שהוקם בסוף שנות השבעים של המאה העשרים בתחומי אוניברסיטת תל אביב "בית ה ת פ ו צ ו ת" ולא "בית ה ג ו ל ה", כפי שהיה ראוי שייקרא. למרות שהכינוי "גולה", בניגוד לחששות נפוצים, אינו כרוך דווקא בשלילת לגיטימיות החיים מחוץ למדינת ישראל, ויכול אדם לבחור לשבת בגולה בלי שנשפוך עליו קיתון של רותחין, לא השכילו יוצרי המוסד הזה (או שמא השכילו מאד...) לעמוד על ההשתמעויות המתגלגלות מן הויתור על המונח "גולה" לטובת המונח "תפוצות".
"גולה" מותחת מכנה משותף מתחת לכל הקהילות היהודיות באשר הן, ומותירה את מדינת ישראל לעמוד מולן בבדידות מזהרת של שונות מהותית: רוב יהודי ריבוני על אדמתו. "תפוצות", לעומת זאת, מצרפות את הישות הישראלית אל שאר קהילות היהודים בעולם, מגמדות קומתה ההיסטורית ומשכתבות באורח שערורייתי את האידיאות שבשמן נוסדה ואת המציאות הנחיית בתוכה. בין כך ובין כך, דווקא סילוקה של ה"גולה", הן משמו של המוזיאון והן, במידה הולכת וגדלה, מן השיח הציבורי בישראל (לשמחת-לבם של אבירי הפוסט-ציונות), היה בין הגורמים שאפשרו ל"קהילה" לשוב מגולתה ולתפוס מקומה סביב לשולחן השיח הציבורי.
הקלות היחסית שבה התאזרחה ה"קהילה" בתנועה הקיבוצית קשורה ביחסי הגומלין שבין תודעה ומציאות. מייסדות ומייסדי הקיבוצים, שבאו, ברובם, כשהם נישאים על כנפי מרד גדול ומטרה נשגבה, מ"קהילות קודש" ברחבי העולם היהודי, יצרו, במסגרת ישוב יהודי מתפתח הנושא נפשו למדינה ריבונית, יחידות חברתיות טריטוריאליות, בהן האחריות המשותפת על חיי היחיד והכלל היתה אידיאה מלכדת, שהעניקה כוח ומשמעות.
היחידה החברתית הזו ניסתה לתקן מה שה"קהילה" בה מרדו מייסדיה קלקלה, לטעמם: "דתיות" הפכה ל"חילוניות", למדנות הוחלפה בחקלאות, פערים כלכליים הומרו בשוויון, ניכור חברתי התחלף בשיתוף, תודעת נרדפות השתנתה לתודעת מאבק וניצחון, ו"קהילה" היתה ל"קבוצה" ו"קיבוץ".
ציור: שחר סיון The last supper |
בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, כשדורות שניים ושלישיים התחילו לתהות על זהותם ההיסטורית כצאצאי אותה "קהילת קודש" שכלתה בלהבות, הסתבר, קודם למעטים ואחר כך לכמה נוספים, שדווקא בתחומי העזרה ההדדית, השותפות החינוכית וכו', יש קווי דמיון לא מבוטלים בין ה"קהילה" היהודית לדורותיה ובין הקיבוץ. בבית הספר לחינוך של התנועה הקיבוצית, "אורנים", אף היו מי שעסקו בכתיבתה של תכנית לימודים מיוחדת לעניין זה, ולידם וסביבם ובו בזמן במקומות אחרים התחיל, כבר אז, לבעבע ה"רנסנס" היהודי המוכר לנו היום בדמותן של עשרות רבות של ארגונים ועמותות ובתי מדרש ומכינות.
כך הוכשרו הלבבות, ומשפרץ בכל עוזו באמצע שנות השמונים של המאה העשרים המשבר הכלכלי המרסק בתנועה הקיבוצית והחלו לנוע תהליכי הפרטה ונסיגה ממידת השיתוף והשוויון שהייתה עד אז כמעט בלתי מעורערת, נהדפה בלעדיותו של ה"קיבוץ" ואט אט חזרה ונכנסה ה"קהילה", שנזרקה מן החלון שנים רבות לפני כן, דרך הדלת הראשית.
"קהילה", בניגוד ל"קיבוץ", אינה מקימה חיץ בינה ובין צורות חברתיות אחרות. אמנם, עדיין מתקיים פער גדול בין הערבות ההדדית שב"קהילה" הקיבוצית בימינו לזו שבישוב ה"קהילתי", אך דומני שבכל קיבוץ המקיים הפרדה ניהולית בין "משק" ו"קהילה" עתידים השניים להתרחק זה מזו יותר ויותר, ולכשיושלמו מהלכי שיוך דירות ונכסים ויופשרו קרקעות תיתן הארץ יבולה והעץ פריו, וזו ליד זו ישבו לבטח קהילות דגניה ובית זרע, גבעות חיים, געש ושפיים.
או אז יגיע תורו של ה"קיבוץ" להיזרק דרך החלון. ואם יהיה מי שיחכה לו הוא ימתין בסבלנות, שם, בחוץ, בקור, לזמן ההיסטורי הנכון בו ישוב וייכנס דרך הדלת הראשית אל תוך חייה של "קהילה" עתידית.
