תקציר: מה הייחוד של ישראל כמדינה יהודית עבור אנשים כגון הפרופסורים רות גביזון ואמנון רובינשטיין שאינם שומרי מצוות ואינם מעיזים לדבר בשמו של הקדוש-ברוך-הוא כביכול? הייחוד שלנו הוא כי אנו גם יחידה אתנית, גם יחידה תרבותית וגם יחידה דתית. ואכן זה ייחוד חשוב, אלא שהוא ייחוד של כל עם שלא חווה את הליך החילוניות, את המעבר אל מדינת הלאום הליברלית המודרנית. אירן, מדינת הפרסים, היא דוגמה לכך: הפרסים הם יחידה אתנית, תרבותית ודתית. אכן, מבחינה דתית הם אינם השיעים היחידים בעולם, אך גם הישראלים אינם היהודים היחידים בעולם.
הטענה הליבראלית המסורתית כי מדינה שייכת לכל אזרחיה עולה שוב ושוב לדיון בחוגים ליבראלים כאן בישראל. נציגים של המיעוט הלאומי בישראל מצהירים על דרישתם כי ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה, כלומר שאזרחיה בני המיעוטים ייהנו מזכויות שוות.
צילום: אורנה בן שטרית Holy Cow
|
נכרכות שתי טענות, או אולי שלוש. הטענה העובדתית, אחת או כפולה, היא כי בישראל אין שוויון-זכויות כמובטח במגילת העצמאות שלה וכי הדבר רצוי. על העדר שוויון זכויות אין מחלוקת. אך רוב הציבור היהודי בישראל אינו דורש שוויון כזה מיד. היו דיונים קשים על יחסי המשטרה הישראלית עם בני-מיעוטים.
ללא התחשבות בשאלה מה חומרת המצב בעניין זה, ברור כי רוב הציבור רואה את המצב כבעייתי ונעשו כמה ניסיונות לשיפור. שום גוף מוסמך לא העלה את האופציה של גיוס בני-מיעוטים למשטרה במספר מייצג. יש התנגדות עמוקה לגיוס בני-מיעוטים לצבא ולא רק לתפקידים קרביים. ההתנגדות היא אף לשירות לאומי חלופי ─ הן מצד הרוב והן מצד המיעוט ─ ואין דיון ציבורי בשאלת הייצוג ההולם של בני-המיעוטים באדמיניסטרציה. ההפליה קיימת בכל התחומים, וכמובן ההפליה הגדולה ביותר מתבטאת בקיום גטאות עבור בני-המיעוטים.
בסיכום של חלק זה, מוסכם כי יש כאן הפליה ואין הסכמה אודות היותה כרגע רצויה או לא. ברור כי השאלה אינה מוסרית בלבד אלא גם ביטחונית: כל עוד יש מיעוט מופלה מצב הרוב אינו יציב. לא אדון בכך שכן אין על-כך מחלוקת. המחלוקת היא בשאלה, כמה דחופות הבעיות עבור הרוב אשר ההפליה נגד המיעוט גורמת. וזו שאלה קשה מאוד.
מאחר שהדורשים את ביטול ההפליה הם גם בני-המיעוטים וגם אלה מבני הרוב הדוגלים בפילוסופיה ליבראלית, קל יותר לדון בשאלה הלאומית בהיבט הליבראלי. אחר-כך יהיה צורך דחוף כמובן לדון בשאלה מההיבט האחר, הלאומני, שכן הוא משותף לרוב בני הרוב. אך לא כדאי לדון בכך עכשיו, כל-עוד המחנה הליבראלי עודנו כה מבולבל וחצוי.
וכך אנו מגיעים לחלק הנוסף של הדרישה להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, דהיינו, הטענה כי הדרך לשוויון היא קבלת הדרישה הזאת. זו טעות: ההצהרה כי המדינה שייכת לכל אזרחיה אינה אמת ואינה מועילה ואינה בת-ביצוע כאן ועכשיו, בעוד שנדרש פתרון מעשי לבעיות כואבות ואף עם תוצאות מיידיות.
רות גביזון ואמנון רובינשטיין, שני פרופסורים נכבדים הידועים כהוגים ליבראליים חשובים ביותר ובעלי השפעה גדולה בציבוריות הישראלית, יצאו לאחרונה נגד הרעיון של ישראל כמדינת כל אזרחיה. מאחר שרעיון זה הוא מרכזי במסורת הליבראלית, ההעדפה של תורת מדינת הלאום על מדינת כל אזרחיה היא בעייתית ביותר. הסיבה העיקרית לכך היא כי התורה הליבראלית הקלאסית רואה את המדינה כתולדה של אמנה חברתית. אלא שאמנה זו עושה את המדינה לאוטופיה. ואכן אמנה זו לא נעשתה וגם אזרחי המדינה הליברלית ביותר אינם חיים באוטופיה. כיום גם מקובל בעולם הליבראלי (בהשפעת קארל פופר), בניגוד לליבראליזם המסורתי, כי דיון אוטופיסטי אינו רצוי. אולם רצוי לדון בשאלה, כיצד נביא את מדינת הלאום להיות ליבראלית ככל האפשר?
פרט זה חשוב עד מאוד. קל להיות מדינאי לאומני ולפנות ליצרים שליליים של הציבור, ובעיקר ליצרים העוינים לדמוקרטיה. קל גם להיות ליבראל אוטופיסט, שכן עמדה זו מביאה או לייאוש ממדיניות והסתגרות במגדל שן כלשהו או למדיניות שאינה מעשית המשחררת את הפעילים המדיניים הדוגלים בה מאחריות כלפי הציבור שהם חייבים לייצג. ליבראליזם לאומי הוא בעייתי משום שהוא דורש התמודדות יומיומית בניסיון לדבר אל העם ולהתחשב בדעות המייצגות ─ בצדק או שלא בצדק ─ אנוכיות קיבוצית, ובכל-זאת לקדם את הדעות הנאורות יותר שיש להן סיכוי להתקבל ולהעלות את רמתו החינוכית, המוסרית, והמדינית של הציבור הרחב, ובכך גם את רמת-החיים שלו, כמובן: על פעילות מדינית לנסות ולהיות תמיד גם חינוכית וגם מקדמת את המשק.
כיצד אם-כן מנסים הפרופסורים רות גביסון ואמנון רובינשטיין ליישב את דעותיהם הליבראליות עם התנגדותם לרעיון המדינה כשייכת לכל אזרחיה? שאלה זו אינה רטורית, שכן אין תשובה גורפת לה.
יש ניסיון היסטורי כלשהו המאפשר הכללה. בנוסף למדינת הלאום קיימות גם מדינות דו-לאומיות או רב-לאומיות. השאלה מה גורם לכך אינה קלה ויש לה תשובות שונות. אך זאת נדע ברורות: יש מדינות עם יותר מלאום אחד המדכאות את שאינם שייכים ללאום הדומיננטי ויש מדינות כאלה המקיימות משטרים ליבראליים למדי.
הדוגמה הליבראלית הסטנדרטית היא צ'כוסלובקיה שהתפרקה בהסכמת שני הצדדים. בלגיה וקנדה הינן מדינות לאום, אך היותן דו-לשוניות (לא כישראל, שכן לישראל אין שפה לאומית למרות המחאה שמחה ערי ז'בוטינסקי כבר בכנסת הראשונה) מעלה שוב ושוב את האפשרות של פילוג ולא ברור מדוע אין שם פילוג, שכן אלו מדינות ליבראליות המאפשרות זאת. לא כן רוסיה אשר אינה ליבראלית ואינה מורשה פילוג, ואשר הודות להפליה בה קמה בה תנועת פילוג (בצ'צ'ניה) שהביאה לשפיכות דמים אכזרית. אין גם הסבר עקרוני לכך שבבריטניה וויילס אינה לאום, אך סקוטלנד ואירלנד הצפונית הינן אומות שונות באותה מדינה, האחת שאינה מופלית לרעה זה מאות שנים והאחרת שהייתה מופלית לרעה עד לזמן האחרון.
בהכללה אפשר לומר כי במדינה מודרנית שאינה מדינת לאום אחד הפליה לטובה של לאום דומיננטי אפשרית. הפליה אזי תמיד קיימת כאשר הלאום שאינו דומיננטי הוא מיעוט לאומי (כמו אצלנו). בישראל נהוג להביא דוגמאות נגד של מיעוטים מוכרים שאינם מופלים לרעה, ואכן יש כאלו, והדוגמה הבולטת היא המיעוט הדני בגרמניה השוכן על גבול דנמרק והמוכר כחבל אוטונומי.
על-כן יש להדגיש כי המדובר כאן אינו בהפליית מיעוט לשוני או תרבותי או אתני או דתי כלשהו אלא בהפליה מדינית לרעה של מיעוט לאומי: קיום מיעוט לאומי גורר הפליה מדינית אך לא קיום מיעוטים מסוג אחר כלשהו. שכן, המדינה היא מכשיר מדיני, והלאום הוא יש מדיני, ועל-כן ההפליה נגד מיעוט לאומי היא הפליה מדינית, בעוד שאין הדבר כך באשר למיעוט לשוני או תרבותי או אתני או דתי או כל מיעוט נבדל אחר מאשר מיעוט מדיני.
כיצד איפוא מנסים הפרופסורים רות גביזון ואמנון רובינשטיין ליישב את דעותיהם הליבראליות עם התנגדותם לרעיון המדינה כשייכת לכל אזרחיה? איני סבור כי יש בידם פתרון חדש, והפתרון הישן, כאמור, הוא להכיר במיעוטים לשוניים או תרבותיים או אתניים או דתיים ולכבדם כנדרש. מיד נשאלת השאלה, כיצד מבחינים בין אלו לאלו? לפני שאענה לשאלה חשובה זו אבי דוגמה.
בארצות-הברית פתיחת בית-נבחרים חדש מלווית בברכת כהן-דת. היות וזו מדינה חילונית, אין היא מעדיפה דת אחד על משניה, ועל-כן כהן-הדת אינו תמיד בן אותה דת ואחרונה היה זה כהן הדת ההינדית. האם נוכל לתאר לעצמנו קאדי מוסלמי או כומר נוצרי מברך את הכנסת? לא. ולמה לא? משום שישראל ההיא מדינה יהודית, אומרים הפרופסורים רות גביזון ואמנון רובינשטיין. לא אריב איתם על כך. שכן לא חשוב טקס. חשובות זכויות הפרט. איך לדעת הפרופסורים רות גביזון ואמנון רובינשטיין תשמרנה זכויות הפרט במדינה יהודית?
כאן באים עוכרי ישראל המעיזים לדבר בשמו של הקדוש-ברוך-הוא כביכול ואומרים, לא ככל העמים אנחנו. יש אמת בדבריהם, שכן כל עם וייחודו. מה ייחוד העם היהודי? הייחוד שלו הוא בכך שאסור לבניו ובנותיו להלין שכר שכיר ולפגוע בגר-תושב: ואהבת לגר כי גר היית בארץ מצרים (ודוק: גר תושב אינו גר צדק, שכן אין הוא שייך לקהילה היהודית). אלה המעיזים לדבר בשמו של הקדוש-ברוך-הוא כביכול מתריעים נגד אכילת טרפה אך לא כנגד הלנת שכר שכיר למרות שההלנה היא עבירה הגדולה מהעבירה של אכילת טרפה (הם גם מוכנים להתנקות מעבירה זו ולהאשים את משרד הפנים אך אינם מוכנים להרשות למשרד הפנים לקבל אחריות על הספקת טרפות).
כל המעיזים לדבר בשמו של הקדוש-ברוך-הוא כביכול שאינם מלמדים כיצד ישראל תוכל להיות ליברלית הם מחללי-שם-שמיים בפרהסיה ויש להוקיע אותם על-כך. וכל יהודי ישראלי בעל עמדת מנהיג דתי רוחני חייב להתריע על-כך שכן בשתיקה הוא נעשה שותף לדבר עבירה.
מה הייחוד של ישראל כמדינה יהודית עבור אלו כגון הפרופסורים רות גביזון ואמנון רובינשטיין שאינם ששומרי מצוות ואינם מעיזים לדבר בשמו של הקדוש-ברוך-הוא כביכול? הייחוד שלנו הוא כי אנו גם יחידה אתנית, גם יחידה תרבותית וגם יחידה דתית. ואכן זה ייחוד חשוב, אלא שהוא ייחוד של כל עם שלא חווה את הליך החילוניות, את המעבר אל מדינת הלאום הליברלית המודרנית. אירן מדינת הפרסים היא דוגמה לכך: הפרסים הם יחידה אתנית, תרבותית ודתית.
אכן, מבחינה דתית הם אינם השיעים היחידים בעולם, אך גם הישראלים אינם היהודים היחידים בעולם. ההפרדה בין כנסיה ומדינה, דהיינו ההפרדה בין מוסדות הדת והשלטון, זו שהנהיגו הדמוקרטיות הליברליות המודרניות, אכן אינה תואמת את ישראל של היום. היא גם אינה תואמת את אירן של היום. על-כן צודקים האומרים שהפרדה בין הכנסיה והמדינה תהיה חידוש ביהדות. אלא שגם עצמאות לאומית היא חידוש, וההשפעה של העצמאות על הדת היא מרחיקת-לכת.
יש לראות את האמת הפשוטה כי חילון המדינה יקטין את החידוש הזה במידת האפשר. שכן אז יהיה אפשרי ליהודי שומר-מצוות להתייחס אליה כאל כל מדינה שבעולם. למשל, יהיה אפשר להם להתייחס אל בית הדין הקרוי רבני כאל ערכאות של גויים ובכך העובדה שגוף זה הוא גוף ממלכתי בעל יכולת לאכוף את שיפוטיו לא תקטין את העובדה שאין לבית-דין רבני מסורתי יכולת כזו.
אין ההפרדה בין כנסיה ומדינה מספקת לשם כינון מדינה ליברלית, שכן היא קיימת גם בסוריה שהיא דיקטטורה אכזרית הגם שאהוד ברק שיבח את הנהגתה בהיותו ראש ממשלת ישראל. יש להדגיש שהפרדה זו גם אינה הכרחית, ארצות כגון דנמרק ואנגליה יש להן דת-מדינה והן ליברליות. על-כן נראה לי כי תהיה התקדמות כאן אם נצהיר על הדת היהודית כעל דת המדינה, הגם כי עדיף שהמדינה תהיה חילונית והעם יהיה דתי, כמו בצרפת ובארצות-הברית ולא מדינה דתית ועם שונא דת. יש לשים קץ להליך הנוכחי בו הרבנות משניאה את הדת על הציבור היהודי וההנהגה המדינית מטיפה להם לשנות את דרכם: יש לשחרר אותם מהתפקיד המדיני שלהם ולאפשר להם להתרכז בחיי הקהילה הדתית.
הפרופסורים רות גביזון ואמנון רובינשטיין מדברים על העם היושב בציון כעל האומה היהודית. אין בכך רע, שכן אילו היה שם ארצנו יהודה ולא ישראל אזי היינו אכן בני האומה היהודית ואין בשם אלא המשמעות שניתנת לו. אך יש לשים לב לכך: אילו היה שם ארצנו יהודה ולא ישראל אזי לשם יהודי הייתה הן משמעות דתית והן משמעות מדינית, ואז היה ראובן בן שמעון יהודי בדתו ויהודי בלאומיותו ואילו שכנו מוחמד בן אחמד היה מוסלמי בדתו ויהודי בלאומיותו.
צילום: אורנה בן שטרית IndianCarnival
|
עכשיו ששם ארצנו ישראל, ראובן בן שמעון יהודי בדתו וישראלי בלאומיותו ואילו שכנו מוחמד בן אחמד היה מוסלמי בדתו וישראלי בלאומיותו. כל ניסיון להתעלם מעובדה פשוטה זו הוא ניסיון לרתום את הקדוש-ברוך-הוא כביכול לעגלת ההפליה הדתית. אכן, מוחמד בן אחמד רואה את עצמו גם כפלסטיני. ואין בכך רע כל-עוד הוא פלסטיני בתרבותו ובייחודו האתני. ואם הוא רוצה להיות פלסטיני גם בלאומיותו, אזי עליו לוותר על תעודת הזהות הישראלית שלו ועל הפספורט הישראלי שלו ולהיות תושב זר.
אמר זאת כבר ז'בוטינסקי אשר בשמו מתקיפים היום את הדורשים זכויות אזרח לכול. בדברו על האוכלוסייה המקומית הוא הכיר כי כפרטים יש להם זכויות מלאות, אך לא כאומה. לשם השגת שוויון זכויות לאזרחים שאינם יהודים יש להכיר בלאומיותם הישראלית. לפני-כן יש להכיר בישראליות של יהודי ישראל. העדר הכרה בלאומיות הישראלית הוא העדר הכרה בזכויות האזרח היהודי הישראלי, אשר גם לו יש צורך בזכויות האזרח לא פחות מאשר שכנו המוסלמי.
