תרבות גבוהה

ציור: יותם קופרברג                      ללא שם צילום: חן ליאופולד

המושג "תרבות גבוהה" דווקא לא נכחד מהנוף התרבותי של העשורים האחרונים. במידה מסוימת דווקא הייתה לו עדנה. עדנה מפוקפקת, כיוון שהוא זכה לתשומת לב כמטרה לחיצים שנונים שנשלחו לעברו מכמה כיוונים. כמו רוצח פסיכופת, שנתפס ומובל למוות, ושהפך סוף, סוף לסלבריטאי, כפי שייחל בלילות הבדידות הארוכים, כששימן את תת-המקלע בחדרו העגמומי.

במילים אחרות: מה שנעלם מהנוף בעשורים האחרונים הוא לא המושג "תרבות גבוהה", אלא הלגיטימציה לכנות ביטויים מסוימים של תרבות כ"תרבות גבוהה", לכנותם כך על מנת לשבחם, בניגוד לביטויים כגון "תרבות פופולארית", "תרבות המונים", או "תרבות עממית".
מדוע זה כך? מדוע הלגיטימציה לשבח תרבות כ"תרבות גבוהה" נעלמה?
בתרבות המערבית (והישראלית כמקרה מיוחד שלה) נוצר תלכיד מיוחד במינו של ניהיליזם ואידיאליזם, ניוון ומוסרנות, שהוביל לכך.

הניהיליזם הוא זה שזכה לתמצות בהגדרה של הפילוסוף הצרפתי ז'אן פרנסואה ליוטאר. ב – 1979 הגדיר ליוטאר, "בפישוט קיצוני", כניסוחו, את הפוסט מודרניות כ"חוסר-האמון כלפי סיפורי-העל" ("המצב הפוסט מודרני"; הוצאת "הקיבוץ המאוחד" בתרגומה של אריאלה אזולאי). סיפור-העל, המטה-נרטיב, ליווה את האנושות מקדמת דנא. אם היה זה סיפור-העל של הדת, סיפור-העל של הקדמה והנאורות, סיפור-העל של הלאומיות, סיפור-העל המרקסיסטי. ההתמוטטות של סיפורי-העל הללו במחצית השנייה של המאה העשרים יצרה את מה שאנחנו מכנים המצב הפוסט-מודרני.

ההגדרה הקולעת של ליוטאר ל"מצב הפוסט-מודרני" מערערת גם את הלגיטימציה של "התרבות הגבוהה". כי לא רק מטה-נרטיבים ארכאיים, לתפיסתו, התמוטטו. לא רק מטה-נרטיביים השייכים לספירה הפוליטית או החברתית. אלא גם מטה-נרטיביים מהספירה התרבותית. מההגדרה של ליוטאר נגזרות גם התמוטטויות של מטה-נרטיבים מופשטים יותר וסובטיליים יותר, כמו עליונותו של "היפה", "המורכב" או "העמוק". בהיעדר תפיסה מגובשת שעל פיה ניתן לשפוט מדוע אל"ף רצוי מבי"ת, הגדרה של תרבות כ"גבוהה" נדמית מופרכת. מי קבע שאל"ף גבוה מבי"ת? על סמך אלו אמות מידה? מדוע זה מחייב?

ההגדרה של ליוטאר על התמוטטות סיפורי-העל קרובה להגדרה המפורסמת של פוקויאמה, עשור וקצת אחריו, על העידן שלנו כעידן "קץ ההיסטוריה". ההגדרה של פוקויאמה נולדה מהתמוטטות קונקרטית של "סיפור-על" קונקרטי, התמוטטותה של ברית המועצות. העידן הלא-אידיאולוגי, חד-מעצמתי, רב-תרבותי שנדמה שניצב בפתח בראשית שנות התשעים, נדמה היה גם כעידן של שלום. שלום אינסופי. מציאות שאין בה צורך להילחם על משהו, Nothing to kill or die for, היא קרקע פורייה לאובדן הרלוונטיות של הערכים, מציאות שנדמה היה שלא צריך כבר לדמיין אותה, כפי שעשה ג'ון לנון בראשית שנות השבעים. במציאות כזו "חיים, נקודה", כניסוחו של אסי דיין.

במציאות המערבית, שבה everything goes and nothing matters , בניגוד למציאות במשטרים טוטליטריים, שבהם nothing goes and everything matters, כניסוחו המחודד של פיליפ רות, שאלת מותר "הגבוה" מ"הנמוך" נותרה לא ברורה. המציאות ההיסטורית הזו, שנדמתה לפני נפילת התאומים כמציאות של קבע, קרובה הייתה לעידן "השלום הארוך" באירופה, זה שבין 1871 לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, זה שבו שקד ניטשה לאבחן, בביקורת והשלמה כאחת, את שגשוגו של הניהיליזם האירופאי.

אבל לניהיליזם, שחוזה באדישות תוך כדי לעיסת מסטיק בכפיתתה של "התרבות הגבוהה" אל הכיסא החשמלי, חובר, בעידן שאנחנו חיים בו, אידיאליזם נלהב, כזה שלא שותה ובטח לא מעשן, ושמהדק באדיקות את הרצועות אל הנידון למוות. האידיאליזם הזה נושא דברו בשם הערכים הדמוקרטיים. "התרבות הגבוהה" נידונה לאבדון בהיותה אליטיסטית, מיועדת למעטים, שריד מעידן אריסטוקרטי שיש להחריבו, אמצעי לדיכוי ההמונים. האידיאליזם הדמוקרטי הזה חובר באופן מיוחד במינו לתפיסה קפיטליסטית (באופן שמזכיר את החבירה הזו בהגות הניאו-שמרנית, חבירה אידיאית שניתן היה לבתקה בקלות לו היו החיים וההיסטוריה זירה לניתוח אנליטי-פילוסופי צונן): יצירה תרבותית שהשוק לא אימץ אותה לחיקו, שאינה זוכה לפופולאריות, מניה וביה היא יצירה לא ראויה. "התרבות הגבוהה", בהיותה יצירה שכח השוק שלה מוגבל, היא התרבות הנמוכה החדשה.
מה ניתן לומר בעידן כזה בזכות "התרבות הגבוהה"?
נתחיל מהקל: הסנגוריה על "התרבות הגבוהה" מול המוסרנות הדמוקרטית החדשה.

ציור: שחר סיון נערה צילום: חן ליאופולד

ההגות הפוליטית הצביעה משחר ימיה על הסכנה הגדולה של המשטרים הדמוקרטים: הסכנה של עריצות הרוב. גם בשדה התרבות, הדמוקרטיזציה של שוק התרבות מאיימת להשליט רוב עריץ, שיהפוך לשליט אקסקלוסיבי. הצידוד בזכותה של "התרבות הגבוהה" להתקיים הוא פרויקט משחרר במובן הדמוקרטי, של "איזונים ובלמים", כיוון שהוא מאפשר את קיומה של קהילת מיעוט, שמעוניין למצוא בתרבות מורכבות, עומק, תחכום, שאינם מצויים לטעמו, פעמים רבות, בתרבות הפופולרית, כשם שאינם מצויים, לדעת אנשי אופוזיציה, גם בפוליטיקאים שנבחרו כדת וכדין בבחירות דמוקרטיות.

המצדד ב"תרבות הגבוהה" - כמו הפובליציסט שתומך באופוזיציה וזכותו להתבטא בחופשיות במשטר דמוקרטי - הוא נציג של אופוזיציה בתרבות, נציג של קהילה, קהילה שפעמים רבות מוצאת עצמה מדוכאת בתרבות ההמונים הרווחת, קהילה שזכותה להתקיים בדיוק על פי אותם ערכים דמוקרטיים שרוממותם בגרונם של המבקשים להכחיד את "התרבות הגבוהה". זאת ועוד: כיום, העובדה שיצירה היא פופולרית, אינה ערובה לכך שרוב דמוקרטי בחר בה לכזו. פעמים רבות פופולריות של יצירה נובעת ממניפולציות שיווקיות המוכתבות "מלמעלה", לא פחות דכאניוֹת מהדכאנות "מלמעלה" המיוחסת ל חרשי "התרבות הגבוהה" בידי שולליה. היום, למשל, עובדת היותו של רומן "רב-מכר" נקבעת לעתים על פי מידת הפרסום שזוכה לה ספר, מיקומו המובלט בחנות, הוראה למוכרים להמליץ על ספר מסוים וכד', ולאו דווקא על פי "בחירה חופשית" של הקוראים.

ומה ניתן לומר בזכות "התרבות הגבוהה" בעידן ניהיליסטי, עידן התמוטטות הערכים שאנחנו חיים בתוכו?
לו הייתה "התרבות הגבוהה" ערך הרי שלא הייתה לה תקומה. אבל "תרבות גבוהה" אינה ערך – היא צורך. צורך של אנשים - לא רבים אולי, לא הרוב בוודאי, אבל גם לא כל כך מעטים כפי שנהוג לחשוב - צורך למצוא בתרבות שהם צורכים מקבילה למורכבות, לסתירות, לקוהרנטיות, למסתורין, לשטיחות הבוהקת, לאפלה, לאור, לריקבון, לאצילות, לעליבות, ליופי, שהם מוצאים בנפשם פנימה. לו הייתה "התרבות הגבוהה" חלק משיח של ערכים – כפי שאכן נתפסה בהגות, למשל, של מבקר התרבות הבריטי הגדול, בן המאה ה – 19, מתיו ארנולד או ממשיכו, בן המאה ה – 20, פ.ר. ליווס – הרי שהמצב הפוסט מודרני היה פוגע בה אנושות. אבל אין כאן שיח של ערכים אלא שיח של צרכים. הצורך בקיומה של "תרבות גבוהה" אינו אליטיזם, וליתר דיוק הוא כן אליטיזם, אבל אליטיזם-לא-מתנשא, אליטיזם שאינו תובע לעצמו שלטון, אליטיזם שאינו בז להמונים, ואם הוא בז הוא בז לעצמו על בוזו זה. אליטיזם כזה רק תובע לעצמו זכות קיום, את הזכות להשביע את רעבונו, להתקיים תחת השמש, ששופכת את אורה על כולנו, גבוה כנמוך.