תקציר: "ההיסטוריה שלנו מראה שרגעי השיא והיצירה הגדולים של האנושות- ואם להישאר בסיפור שלנו - גם רגעיה הגדולים של התרבות היהודית, נבעו לאורך הדורות פעם אחר פעם ממשבר שהוליד שינוי. כמו שחלוציות הפכה לקוממיות, יכולה הקוממיות המתפרקת להפוך דשן לפרחים של חברה בת קיימא. כמה קל היה פשוט לומר ש"הציונות חייבת קיימות", אבל העובדה שהמשפט הזה קצת יותר מסובך ממה שהוא נראה במבט ראשון, אומרת שכולנו, החיים בדור הזה, חייבים לגלות מהי קיימות וישראל פשוט לא יוצאת מהכלל".
לא תהא ברירה אלא לשנות את עצמנו שוב. הקוממיות שהתבססה על עוצמה, בטון ותעשייה, הובילה אותנו מרחק מסוים מהימים של החלוציות והעלייה, אך שלט גדול של רחוב ללא מוצא הולך ונראה ברור באופק. כדי לקיים את מדינת ישראל, ובסופו של דבר חברה אנושית כלשהי, נצטרך למצוא דרכים לקיימות – לדרך חיים שמאפשרת קיום איכותי גם בדורות הבאים.
קבוצת בלוק פס-ייצור גאידמק |
הציונות לא תמיד הייתה אנטי סביבתית. לחלוצי העלייה השנייה, למשל, היה הרבה מן המשותף עם כיוונים כמו פשטות מרצון וחקלאות זעירה, המעסיקים כיום קבוצות סביבתיות רדיקליות. לחסידיו של א"ד גורדון ואנשי הקבוצות הראשונות היה לא מעט שיק ירוק עמוק, כולל רומנטיקה לפלאחיות מסורתית והכול.
אפשר לדמיין את השיחות האלו בין דורות, אם רק היו רחל המשוררת וכמה מהחברים מהקבוצה פוגשים בסיבוב חוג נוער של החברה להגנת הטבע או סטודנטים של מגמה ירוקה העובדים על פריצת שביל סובב כנרת. קל לדמיין שהם היו מסכימים שם על החוף - על חשיבות הסביבה והצמחייה המקומית ועל השאלות של בעלות על המרחב הציבורי, ואיך הם היו יכולים להשתאות יחד מול דקל שפל צמרת.
אבל בשנים של המדינה שבדרך צעדו למרכז הבמה סוג קצת שונה של חלוצים. הקוממיות מבית מדרשו של בן גוריון הייתה זקוקה ללוחמים, בולדוזרים ו"שלמת בטון ומלט". המתח בין רעיון רופף על "בית לאומי" לבין החזון שהוביל להקמת מדינה המחזיקה בצבא מהחזקים בעולם היה בעל אנרגיה מספקת בכדי להסיע מכבשים, משאיות וטנקים לאורכה ורוחבה של הארץ, וכל זה בעולם ללא ביו-דיזל, ואפילו לפני שהיה לנו דלק נטול גופרית.
מקובל לחשוב שאנחנו חייבים המון לאלו שיצאו בלי היסוס להגן (ולכבוש), להקים תעשייה ומשק משגשגים (ולזהם אוויר ים ואדמה) וכנראה שבאמת לא היינו במקום בו אנו נמצאים היום בלעדיהם. אולם אי אפשר להתעלם מהעובדה שהסביבה שילמה מחירים אדירים בדרך למילוי הצרכים המיידיים יותר של ביטחון ופרנסה, כמו גם על המבצע של הקמת תשתית לקליטת מיליוני יהודים מהתפוצות.
ועכשיו, עם לא מעט ריבית, החשבון מגיע: מקורות מים מתדלדלים ומורעלים, קרקע צפופה ומזוהמת ואוויר מסוכן לנשימה מזכירים לנו שלכל דבר יש סוף, או לכל הפחות, רגע של משבר הקורא לשינוי. יותר ויותר אנו מתחילים להבין שמציאת הדרך החמקמקה לקיימות הופכת הכרחית. היא הופכת לבלתי נמנעת מבחינה מוסרית כשאנו מודעים לה, וחיונית להישרדות כאשר הקיום עצמו עומד בסימן שאלה מול משברי האקלים, הפגיעה הקשה בבריאות הציבור ופגעים נוספים.
אנסה לטעון שזו דווקא בשורה טובה – ההיסטוריה שלנו מראה שרגעי השיא והיצירה הגדולים של האנושות, ואם להישאר בסיפור שלנו - גם רגעיה הגדולים של התרבות היהודית, נבעו לאורך הדורות פעם אחר פעם ממשבר שהוליד שינוי. כמו שחלוציות הפכה לקוממיות, יכולה הקוממיות המתפרקת להפוך דשן לפרחים של חברה בת קיימא.
כמה קל היה פשוט לומר ש"הציונות חייבת קיימות", אבל בגלל שהמשפט הזה קצת מסובך יותר מאשר הוא נראה במבט ראשון, אומר שכולנו, החיים בדור הזה, חייבים לגלות מהי קיימות וישראל פשוט לא יוצאת מהכלל. דווקא כמדינה קטנה וצפופה שעברה תיעוש מואץ ומנהלת אורח חיים מהבזבזניים בעולם במשאבים ואנרגיה, אין לנו הנחות על מה שמחייבים חוקי הפיזיקה והביולוגיה את כל תושבי הפלנטה. יתרה מזאת, במצבה של ישראל יש כנראה פחות מרווח טעות, וכן, יש לנו המון מה להרוויח.
מציאת דרכים לקיימות היא השאלה בשלב הזה של החידון ההיסטורי, חברות שידעו לנצל הון אנושי ומחקר לצד יכולת מהירה להבין את הבלתי נמנע פיזית ואת ההשלכות המוסריות שלו הן אלו שיובילו את האנושות לעבר עתידה. אולי באנרגיות מתחדשות וטכנולוגיות ירוקות טמונה ההגשמה של "אור לגויים"? ואולי בענווה ויציאה מתרבות הצריכה? וחשוב יותר לשאול, האם אנחנו עדיין אותו עם שורד, שקם מאפר, והקים מדינה? היום, שישים שנה לקוממיות, השאלה של הקיימות מנוסחת בבירור, התשובה תקבע אם נהיה כאן מחר.
