תקציר: הסדקים בתפיסת האמת האובייקטיבית החלו להגיע גם מתחומי מחקר שונים. פילוסופים שונים, כל אחד בדרכו, החלו לערער על קיומה של אמת אובייקטיבית. הגל ראה באמת מובנה חברתית והיסטורית, ניטשה ראה אותה כהבחנה עדרית שאין לה בסיס מחוץ לקיום האדם ו-ויטגנשטיין הצביע על השפעת השפה בעיצוב עולמנו. מרקס העלה את מושג התודעה הכוזבת וקשר כל ניסיון לבסס אמת כחלק ממבנה על שעניינו שמירת האינטרסים של בעלי ההון. הרעיונות של הוגים אלו ואחרים היוו את הבסיס לטענות רלטיביסטיות של הוגים מאוחרים ביחס לאמת. זרמים שונים כמו האקזיסטנציאליזם, הפרגמטיזם והוגים שונים המשויכים כיום לזרם הפוסט-מודרני החלו להתפתח, כל אחד בדרכו, על בסיס יחס חדש לאמת אשר והציגו את הבעייתיות של תפיסת האמת כבעלת ממד חיצוני ואובייקטיבי."
ציור:שחר סיון Castro |
האמרה "אפלטון יקר לי אך האמת יקרה לי ממנו" המשויכת לאריסטו, טומנת בחובה את המשמעות המרכזית שהייתה למושג האמת על כל תחומי החקירה האנושית ועל סולם הערכים החברתי לאורך ההיסטוריה המערבית. האמת שימשה כציר סביבו נסבו המחשבה והתרבות המערביים אשר ראו בה בסיס עליו יונחו יסודות הידע האנושיים ואידאל אשר יש לחתור אליו. בפילוסופיה היוונית, אשר הגדירה לאורך שנים רבות את המפה הפילוסופית במערב, החתירה לאמת הייתה חתירה למהות קיימת והתייחסה להתאמה כלשהי בין טענות ותפיסות לבין מצב חיצוני ואובייקטיבי.
מאז חלו התפתחויות רבות בפילוסופיה וחלה שחיקה של מושג אובייקטיבי ויציב של אמת אל מול תפיסות רלטיביסטיות וניסיונות צנועים הרבה יותר לגשר בין הסובייקט לסובב אותו. שינויים אלו חלו בדיסציפלינות השונות והושפעו מתהליכים היסטוריים של החברה האנושית. אולם שינויים אלו, ואין אני מתכוון לדון בהם עצמם, היו בעלי משמעויות חברתית ופוליטית בשל המעמד המיוחס שלו זכתה האמת בחיי האדם המערבי.
האמת, היחיד והפוליטיקה
השאיפה להגיע לאמת נתפסה לאורך ההיסטוריה כתכלית האדם ולכן החתירה להגיע לאמת עיצבה במידה רבה את החיים האישיים והציבוריים. אולם חשוב מכך, היא קשירה של שני הפנים הללו – האישי והציבורי – יחד תחת השאיפה לגאולה. במשך תקופות ארוכות קיבל הסדר החברתי את הלגיטימציה שלו מתוך תפיסה כי הוא הסדר האמיתי והנכון וכך גם השלטון אשר נתפס כבעל הגישה אל האמת.
הדוגמא המובהקת ביותר לכך נמצאת אצל אפלטון אשר קשר באופן חד משמעי בין ידיעת האמת לבין השלטון הראוי. במשל המערה המפורסם ממחיש אפלטון את בערות ההמון אשר יכולה למצוא גאולה רק בזכות הפילוסוף אשר נחשף אל האמת. מכאן, לשיטתו של אפלטון, הפילוסוף הוא השליט הראוי אשר שלטונו יהיה שלטון אמת.
לאורך תקופות ארוכות של ההיסטוריה הגישה של השלטון לאמת התמקדה בקשר שבין הדת לפוליטיקה וניכוס הלגיטימציה האלוהית. השליט נתפס כמורם מעם ואת הלגיטימציה לשלטונו שאב מהאמונה הרווחת כי הוא שולט שלטון אמת בשם האל. כך, לדוגמא, הצליח שלטון בית המלוכה לשמר את שלטונו באירופה עד סוף ימי הביניים על ידי כריתת ברית עם הכנסייה אשר שימרה את ההיררכיה החברתית.
הנאורות והמודרנה ביקשו לשחרר את האדם מכבלי הדת (כבלי האסיר ממשל המערה האפלטוני?) אולם הביאו עמם נרטיב חדש של הקדמה והמדע אשר היה בעל השפעה משחררת וגואלת אדירה. רעיון הקדמה ושחרור האדם מהבערות והמסורת אל האמת המדעית והחברתית הניב אתוס מלכד אשר הזין את האנרגיות הקולקטיביות והלגיטימציה של הפוליטיקה הדמוקרטית אשר החלה להתפתח באותה תקופה.
הפיתוח והיצירה הרבה שאפיינה תקופות אלו התאפשרה בזכות האמונה בקיומה של אמת אובייקטיבית שהרצון לחשיפתה הקרין על כל תחומי החקירה האנושית ועל היחסים החברתיים והפוליטיים. אולם נדמה כי נרטיב זה החל לאבד מאחיזתו לאורך המאה ה-19 אשר בעבעה בעצבנות בשל שטף הרעיונות והאידיאולוגיות החדשות שהציפו אותה. הר הגעש שהתפרץ לבסוף בעצמה רבה בדמות המאה ה- 20 העקובה מדם, הטיל צל כבד על הנרטיב של הנאורות והמודרנה ביחס לאמת.
הסדקים בתפיסת האמת האובייקטיבית החלו להגיע גם מתחומי מחקר שונים. גם אם לא היה ויתור על החתירה לאמת, אחידותה של חתירה זו החלה להתפורר וכך גם מעמדו של מושג האמת. פילוסופים שונים, כל אחד בדרכו, החלו לערער על קיומה של אמת אובייקטיבית. הגל ראה באמת מובנה חברתית והיסטורית, ניטשה ראה אותה כהבחנה עדרית שאין לה בסיס מחוץ לקיום האדם ו-ויטגנשטיין הצביע על השפעת השפה בעיצוב עולמנו. מרקס העלה את מושג התודעה הכוזבת וקשר כל ניסיון לבסס אמת כחלק ממבנה על שעניינו שמירת האינטרסים של בעלי ההון.
הרעיונות של הוגים אלו ואחרים היוו את הבסיס לטענות רלטיביסטיות של הוגים מאוחרים ביחס לאמת. זרמים שונים כמו האקזיסטנציאליזם, הפרגמטיזם והוגים שונים המשויכים כיום לזרם הפוסט-מודרני החלו להתפתח, כל אחד בדרכו, על בסיס יחס חדש לאמת אשר והציגו את הבעייתיות של תפיסת האמת כבעלת ממד חיצוני ואובייקטיבי.
במדעי הטבע, קבלתה של תורת היחסיות של איינשטיין לאחר תקופה ארוכה בה התפיסה הניוטונית של העולם נתפסה כמתארת את המציאות הובילה את האדם הפרטי לבלבול אשר הלך והחריף ככל שהתפתחו תיאוריות מדעיות מתחרות לרבות תיאוריות כמו מכניקת הקוונטים אשר היו שנויות במחלוקת ומנוגדות להיגיון הרווח.
ב- 1962 כבר פרסם הפיזיקאי והפילוסוף תומס קון (Khun) את ספרו "מבנה המהפכות המדעיות" אשר טוען כי לכל תיאוריה מדעית יש פרדיגמה משלה שמייצגת בעיניה את האמת ואין שום מבחן אובייקטיבי להכריע ביניהן. המדע, טוען קון, מתקדם באמצעות מהפכות. וכאשר תיאוריה מדעית אינה מצליחה לאשש עצמה על ידי תצפיות, תיאוריה אחרת מחליפה אותה ואיתה מתחלפת גם הפרדיגמה שעמדה במרכז התיאוריה הקודמת.
גם מעמדה של האמת ההיסטורית החל לעמוד בספק לאחר שאסכולות חדשות החלו לפרש את ההיסטוריה בכלים חדשים והציעו פרשנויות חדשות ומנוגדות להיסטוריה. צמחה תפיסה חדשה הרואה את ההיסטוריה כסיפור התלוי במספרו, הרואה אותה דרך משקפיו הסובייקטיביות. תפיסה זו הוזנה על יד היחס ההדדי שמנהלת הפוליטיקה בהווה עם ההיסטוריה והעבר והחלו להיווצר היסטוריות שונות סביב מחנות שונים כשהדגש עובר מהתמקדות במה שנתפס עד אז כתיאור העובדות ההיסטוריות אל ניתוח הסיפור ההיסטורי לפי מספרו. סוגיה זו, המוכרת בישראל בעיקר בהקשר של הויכוח על ההיסטוריונים החדשים והפוסט-ציונות, הייתה ומהווה פולמוס מרכזי בדיסציפלינה של ההיסטוריה ובדיון ההיסטוריוסופי על מעמד ההיסטוריה ופרשנותה.
התפתחויות שונות אלו הובילו לפירוק ולפלורליזציה של אותה אידאה מוצקה של אמת, ויחד עם תהליכים פוליטיים והיסטוריים, השפיעו על היחס של שבין האזרח אל הפוליטיקה ואת התפיסה של מהות הפוליטיקה. שינוי זה התאפשר בשל אופייה של האתיקה הדמוקרטיה הליברלית. אחד המאפיינים המרכזיים בליברליזם הפוליטי הוא ההפרדה בין המישור האישי למישור הציבורי.
תפיסה זו משחררת את הפוליטיקה מכל עיסוק שמטרתו מימוש תכליתי של חיי הפרט ומותירה את האחריות למימוש עצמי בידי האדם. במרכז התפיסה הליברלית עומדת חירות הפרט ותפקידה של המסגרת הפוליטית הליברלית היא לספק מסגרת חוקית ומוסכמת לניהול החיים הציבוריים. בשל כך, ניתן ליחס לליברליזם יחס מעומעם ואי-ודאות ביחס לאמת. הליברליזם אינו מבקש להכריע בשאלות על טיבם ותכליתם של החיים אלא לבנות מסגרת בה האדם יהיה חופשי ומסוגל לפתח יחס משלו לאמת.
אם בעת צמיחתו של הליברליזם, בתקופת הנאורות, הוא נתמך על ידי אותו אתוס של קדמה, הרי שלאחר פירוקו של אתוס זה היה צורך לספק אתוס אחר אשר יניע את הלגיטימציה של המנגנון הפוליטי. זאת כאשר את השחיקה של מושג האמת האובייקטיבית בתחומים השונים מעצים הסדר העולמי הגלובלי, ההולך ומעצב מחדש את תפיסת עולמנו וחושף את ההשפעה של השוני התרבותי על תפיסת האמת.
הפילוסופיה הפוליטית הליברלית בת זמננו הייתה צריכה להתמודד עם שינויים אלו ועם הצורך לספק מערכת מושגית ניטרלית מבחינה ערכית. מבין הניסיונות של הפילוסופיה הפוליטית להתמודד עם השינויים הללו, ניתן לציין שלושה מרכזיים ורבי השפעה, אם כי שונים מאוד אחד מהשני. אחד הניסיונות המשמעותיים ביותר היה של הפילוסוף האמריקני ג'ון רולס (Rawls) אשר פיתח תיאוריה שלמה של צדק אשר מנסה לא להתבסס על הנחות יסוד בעלות יומרה של אמת מטאפיזית או אובייקטיבית ומתבססת על בחירה רציונלית של עקרונות פורמליים שיהווו מערכת צודקת.
פילוסוף אמריקני נוסף, ריצ'ארד רורטי ,(Rorty) אשר העביר ביקורת על הנחות הבסיס של הנאורות בדבר האמת והאדם, ניסה לפתח תפיסה ליברלית אשר נמנעת מכל יחס ליסוד אובייקטיבי ונחה על בסיס קונטינגנטיות היסטורית וסולידריות אנושית. אל מול הרלטיביזם של רורטי ניצב התיאורטיקן הגרמני יורגן הברמאס (Habermas) אשר ניסה לפתח תיאוריה אתית של דו-שיח אשר מתאימה לחברות בעידן הפוסט-מודרני הפלורליסטי. כל ההוגים החשובים הללו, למרות השוני הגדול ביניהם, ניסו להתמודד עם הפוליטיקה בעידן החסר אותה אמת מידה אובייקטיבית של אמת ולספק לה אתוס חלופי.
רלטיביזם ואדישות בעידן הפוסט-מודרני
מושג האמת משמש היום בעיקר לתיאור החיפוש העצמי אחר מימוש במסגרת הפרטית ויעידו על כך ביטויים כמו 'כל אחד והאמת שלו' שבוודאי מוכרים לקורא. אל מול הניסיונות הפוליטיים האוטופיסטיים שאפיינו תקופות שעברו, מוותר כיום היחיד על ניסיונות הירואים אלו ומתמקד בגאולתו הפרטית, בבניית מיקרו-אוטופיות. האמת הפכה לעניין פרטי ביסודו וכל אדם תר אחריה בדרכיו שלו. לא בכדי החלה נהירה אל שלל תפיסות - שאנו מכנים ניו-אייג' - אשר מציבות במרכזן את הגאולה האישית וחיפוש אחר האמת הפנימית. פעמים רבות מוביל הפיצול הזה, שבין הפרטי לציבורי, לניתוק של היחיד מהחיים הציבוריים לטובת חיפוש פנימי תוך הסתמכות על המסגרת הפורמלית של הדמוקרטיה הליברלית אשר תגן עליו ותאפשר לו את הסתגרותו. אך האם הסתגרות זו אפשרית?
אין צורך לקבל במלואה את טענתו של מרקס כי ההוויה מכוננת את התודעה כדי להסכים לכך כי לאורח חיינו יש השפעה על הדרך בה אנו תופסים את העולם וכי אורח חיינו נקבע במידה רבה על ידי התנאים הכלכליים והמטריאלים שבהם אנו נמצאים. הנוחות והשפע היחסי שמציעים הכלכלה והמדינה הדמוקרטית ליברלית הם במידה רבה אותו 'אופיום להמונים' אשר מאפשר את קבלתו של הקיים, ומשכך את הדחפים להוביל שינויים חברתיים על ידי יצירת שכבה עבה של בורגנות נינוחה.
המדינה היא מסגרת בעלת אפשרויות רבות של הפעלת עצמה, והן באות לידי ביטוי לא רק בהפעלת העצמה בצורתו הגלויה של החוק והמונופול על האלימות, אלא גם על ידי יצירת סביבה תרבותית וחברתית שמאפשרת השפעה ועיצוב של דפוסי מחשבה רצויים. תיאורטיקנים ומבקרי תרבות רבים, החל מאסכולת פרנקפורט ועד להגות שמכונה פוסט-מודרנית, הצביעו על השימוש באמצעים של התרבות והטכנולוגיה בעיצוב תודעת היחיד. בעידן בו אופני זרימת המידע, הכלכלה, הטכנולוגיה והתקשורת מהווים ציר מרכזי סביבו נעים חיינו אין להתעלם מההשפעה שיש לכך על דרכי המחשבה והלכי הרוח הפרטיים. כאשר כמעט כל אמצעי המידע הללו נמצאים תחת ידיים פרטיות ואינטרסנטיות עולה חשש כבד שהשפעה זו מטרתה לייצר סובייקט נוח לאותם ידיים.
גם ביציאתנו מממלכתו של היחיד אל רשות הרבים נבחין בשינוי. המדינה הדמוקרטית ליברלית היא כיום מוסד הנשען בצורה רחבה על בירוקרטיה מסועפת שמקורה נובע בעיקר מההתנהלות הכלכלית. מלבד סוגיות ציבוריות מרכזיות העולות למעין דיון ציבורי בעיקר דרך התקשורת, רוב הפונקציות שממלאת המדינה פועלות מבלי התערבות וידיעה של האזרח הפשוט. הסיבה המרכזית לכך היא שהמדינה הדמוקרטית-ליברלית הצליחה לפתח מנגנונים אשר התנהלותם הכללית מספקת באופן כללי את הצרכים של אזרחי המדינה. הברמאס טוען כי מה שמאפיין כיום את המדינה הוא ההסתמכות על מנגנונים ביורוקרטים והטכנולוגים אשר מובילה להצרת הממד הנורמטיבי של המרחב הציבורי.
כלומר שאלות רבות אשר לפי המודל הדמוקרטי אמורות להיות נתונות להכרעת הציבור, מוכרעות באופן אוטומטי על ידי מנגנונים של רציונליזציה. לכך ניתן להוסיף את כוחות השוק הגלובליים אשר בעקבות תהליכים של גלובליזציה האדירו את כוחם ומצליחים לצמצם אף את ריבונותה של המדינה ולהשפיע על התנהלותה העצמאית. היות וכוחות אלו מונעים על ידי שחקנים כלכליים תאגידיים בעלי אינטרסים ברורים של רווח, אין ספק כי הם מוסיפים לצמצם את המרחב הציבורי.
האזרח הדמוקרטי הופך אם כך לפסיבי יותר הן בשל הסתת האנרגיה והעשייה שלו אל עצמו והן בשל תחושה גוברת כי לא ניתן באמת להשפיע על מערכת זו, שברובה מגיבה לתהליכים כלכליים וטכנולוגיים, בצורות שמוכתבות על ידי מומחים ופקידים. אחד הביטויים הנחרצים לכך היא הירידה בהשתתפות הפוליטית הנמדדת כמעט בכל הדמוקרטיות המערביות כאשר התואנה המרכזית היא התחושה של חוסר אלטרנטיבות אמתיות נוכח המנגנון האוטומטי המוזן מהכוחות הכלכליים והמנהליים.
אולם ההסתפקות בהגנות הפורמאליות של הדמוקרטיה הליברלית על זכויות הפרט וחוסר רצון להשפיע על המרחב הציבורי הם קריאה נאיבית של הדינאמיקה המניעה את העולם הגלובלי של ימינו ואינה ערה דיה להשפעות שיש לתהליכים רבי עצמה אשר התגנבו אל אותו חלל שהותירה האמת ומשפיעים על עיצוב תפיסת האמת הפרטית והציבורית שלנו. לשם מימוש חירותו של כל אדם לממש את האמת הפנימית שלו אין להסתפק באותן הגנות פורמליות של המרחב הציבורי והפרטי, ויש להילחם על כך מול הצורות החדשות של השליטה.
אם כן, מה לכך ולמושג האמת? כמובן, איננו יכולים כיום לדבר על אמת במובן ההוליסטי והמטאפיזי שאפיין תקופות מוקדמות יותר, שבהן האמת ריכזה סביבהּ את העשייה בכלל תחומי החיים והזינה אותם באנרגיות לפעולה. הפיצול הקיים כיום בין המימוש הפרטי והציבורי הוא מרכזי בהוויה הפוליטית של הדמוקרטיה הליברלית. לכן אין עניין, לדעתי, ללכת בדרכם של מאמרים רבים מסוג זה אשר הופכים לכתב אישום כנגד הרלטיביזם שנוצר ביחס למושג האמת.
גם מבלי להיכנס לויכוח הערכי על כך. ניסיונות אלו מנסים להשפיע על מהלך שלעניות דעתי לא ניתן לסובבו לאחור ולכן הם עקרים. את העצמה המאחדת של האמת כמשלבת בין גאולת היחיד וגאולת הכלל לא ניתן להשיב וערכים כמו סובלנות, פלורליזם ורב תרבותיות הם מרכזיים בהוויה הציבורית של הדמוקרטיה הליברלית ולא נראה כי ניתן או ראוי כיום להעמידם אל מול תפיסה מוניסטית של אמת. אך עם זאת יש להתמודד עם האדישות הפוליטית, הפגיעה באנרגיות הפוליטית וביכולת לגבש קונצנזוס מוסכם סביב נושאים שעל סדר היום.
לשם כך יש צורך לחדד שני תנאים. האחד קשור ביכולת להבין והשני ביצירת מרחב שיאפשר דיון ציבורי. את התנאי הראשון יש לפתח על ידי חינוך ביקורתי שיאפשר לכל אזרח להכיר ולהבין את יכולתם המניפולטיבית של המנגנונים המשפיעים על חייו וייתן לו כלים להתמודד עמם. התנאי השני מצריך את קיומה של שקיפות ומתן אינפורמציה (תוך הבנה ביקורתית על מקורה של אינפורמציה זו) אשר יאפשרו דיון ציבורי על סוגיות חברתיות ופוליטיות.
את אמירתו של שופט ביהמ"ש העליון האמריקני כי אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר יש לראות, לדעתי, בהקשר רחב מזה של השחיתות בלבד כצורך באותה שקיפות ציבורית אשר מחזירה אותנו למוטיב השמש האפלטוני של האמת. הנטייה כיום בפילוסופיה הפוליטית, כמו זו של רולס, רורטי והברמאס, היא לאפיין את הממד הציבורי של האמת אפיון פוליטי ופרגמטיסטי של האמת כקונצנזוס הנובע מתהליך של דיון ציבורי. על ידי מילוי שני התנאים הללו, יתאפשר לכל אזרח לשמור על החירות, לחתור אל אמת פנימית משלו וכן לגבש דמות של אמת ציבורית שתזין את התהליך הפוליטי ותאחה את הקרע שבינו לבין עולמו של יחיד.
