נייר עמדה - ההשתמטות מהשרות הצבאי

מ י ל ה          /    נתן   רענן

נתונים שונים ומשונים נפוצים בארץ לאחרונה סביב האחוזים של המשתמטים מצה"ל. יש הכוללים באחוזים אלה גם את אלה המשתמשים ב"תירוצי נפקדות" סתם, את הבריאים ואת הלוקים בגופם ובנפשם, את ה"סלבס" המפורסתמים, את אלה שלהוריהם ייטב אם בניהם ובנותיהם אפילו לקריה לא יגיעו- ואין המדובר כאן בחיילים השואפים אלי גלי צה"ל, דובר צה"ל, "במחנה", ועוד ג'ובים מעולים כמו יחידות קישור עם האו"ם, צלמי צה"ל – אלה חיילים וחיילות לכל דבר ועניין ואם תפסו ג'וב, סחתיין עליהם.

אנו מדברים על אותם העושים ככל העולה על רוחם וגופם כדי לא לשרת בצבא ההגנה לישראל, נ-ק-ו-ד-ה, כפי שאומרת יפית. את אלה יש לגנות מכול וכול ולהפעיל את תקנות הגיוס לבל יתאפשר להם  לבלות בבימות הבידור או במכללות השונות. יש כללים ברורים המשחררים בנות דתיות, העושים "מלאכתם אומנותם" בבית המדרש או בישיבה וכן ערביי הארץ.

על כל אלה, לית מאן דפליג ואולי יש אך חסר לנו שירות חובה ציבורי לבנות ולבנים, לערבים וליהודים. המקפצה הזאת אל האוניברסיטה בלי לשרת כלל (וגם הישיבה היא מעין אוניברסיטה) נותנת גמול חינם לאלה שאינם ראויים לו. שירות חובה לסעוד חולים וזקנים (אולי במקום עובדים זרים) ולא פקידות העושות חיים בבתי חולים, זוהי דוגמא אחת מני רבות (הדרכת נוער, סיעוד לתלמידים נחשלים, טיפול בילדים ונוער בעיירות הפיתוח בדרום והצפון, שהיה בישובי קו העימות כדי לסייע לכל סוגי האוכלוסייה הנזקקת, סיוע לילדים טעוני עזרה ועוד כהנה וכהנה).

שירות חברתי - לאו דווקא לאומי, הוא הנחוץ לנו כאן ועכשיו. ומבלי להרחיק עין אל הגברת היפהפיה (מה שנכון  נכון) המשגרת אלינו פתשגן כזה ואחר, ומבלי לצטט שברי פסוקים של פזמונאים טריים, ניתן להתייחס אל ההשתמטות כאל בעיה שניתן לפתור אותה מעבר למדים, אם אי-אפשר בתוכם. האתגרים הם כל כך מרובים שניתן להכיל בתוכם את כל המאוויים והבעיות.

על ההשתמטות / יצחק בן ישראל

סערה מתחוללת בארצנו: משתמטים עליך ישראל. עוד לא הספקנו להתאושש  מדברי החוכמה שהפריח לאוויר אחד הזמרים מכוכב נולד, וכבר אנו נאלצים להתמודד עם פילוסופית החיים של דוגמנית מצליחה שקבעה ממרום מושבה בלוס-אנג'לס כי טוב עשתה שהשתמטה מצה"ל משום "שלא טוב למות בעד ארצנו". הנתונים המספריים שמספקת מערכת הביטחון הם מדאיגים. המספר 50% נישא ברמה ("אנו מתקרבים לרגע בו 50% מהמגיעים לגיל 18 לא יתגייסו").

לפני כל דיון אמיתי בנושא, עלינו להבהיר קודם כל מהי השתמטות. האם אזרח ערבי שהגיע לגיל 18 ואשר חוק גיוס חובה אינו חל עליו, הוא משתמט? ודאי שלא. האם אברך יהודי שחשקה נפשו בלימודי קודש, ואשר מדינת ישראל החליטה לפטור אותו (כחוק) מחובת גיוס, מטעמי "תורתו אומנותו", הוא משתמט? כאן התשובה מסובכת יותר.

מי שפטר אותו משירות צבאי הוא אנחנו (הציבור החילוני). הבחור גדל במסלול חיים שכיוון אותו באופן טבעי ללימודי ישיבה הנחשבים בעיניו, ובעיני הסובבים אותו, תכלית ראויה שאין שנייה לה. אינני מדבר על רמאים למיניהם המנצלים את החוק כדי לא לשרת ואינם מקדישים באמת את חייהם ללימודי קודש. אלו ראויים אומנם להיקרא משתמטים, אך מדובר בתופעה זניחה מבחינה כמותית. ישנם כיום כ-50,000 פטורי שירות מטעמי "תורתם אומנותם". רובם ככולם אינם "משתמטים" יותר מכפי שאנחנו, הרוב החילוני, "מאפשרי השתמטות".

ומה לגבי אזרחים יהודים חילוניים? מי מהם משתמט? האם בעלי תיק פלילי, שצה"ל אינו רוצה לגייסם הם משתמטים? (חלקם, אגב, עושים מאמצים להתגייס, אך הם נדחים ע"י הצבא). ומה עם אלו שסובלים מבעיה רפואית המונעת מצה"ל לקבלם, גם אם הם ציונים נלהבים ברמ"ח אבריהם? גם הם אינם ראויים לכינוי הגנאי "משתמטים". מי הוא אם כן משתמט באמת?

לטעמי משתמט הוא מי שחוק גיוס חובה חל עליו, אין לו סיבה לקבל פטור חוקי משירות צבאי (דהיינו הוא אינו ערבי, תלמיד ישיבה, פגוע בנפשו או בגופו וכו'), ואשר למרות האמור לעיל הוא אינו מתגייס. בדרך כלל הוא מקבל את הפטור ע"י "ניפוח" בעיה קטנה ממנה הוא סובל, או ע"י תיאור מוגזם של הסכנות הנפשיות שהגיוס עלול לגרום לו, או באמצעות כל טריק אחר (כמו למשל נישואים לכאורה לחבר משפחה מבוגר במקרה של דוגמנית העל).

כמה משתמטים כאלו באמת יש? מנתוני צה"ל מתברר כי אחוז הצעירים שחל עליהם חוק גיוס חובה, ואשר קיבלו פטור נפשי במחזור שהתגייס ביולי 2007, הוא 5%. כמה מהם קיבלו פטור מוצדק וכמה השתמטו? קשה להניח כי בתוך ה-5% הללו יש יותר מאחוז אחד או שניים של משתמטים באמת. עוד 4% אינם מתגייסים משום שצה"ל החליט כי אינם עומדים בדרישות הסף של הגיוס או כי אינו רוצה בהם בגלל התיק הפלילי שלהם, ועוד 2% אינם מתגייסים בגלל סיבות רפואיות פיסיות. אולי גם פה מסתתר איזה אחוז או חצי אחוז של משתמטים. כל היתר מתגייסים.

ומה בהשוואה לשנים קודמות? מתברר כי אחוז מקבלי הפטור מהסיבות שנמנו לעיל הוא יציב מאד לאורך השנים. אם יש השתמטות, היא אינה שונה בהרבה ממה שהייתה בימי ראשית המדינה. האמור לעיל נכון לגבי כלל המתגייסים מלבד שתי קבוצות אוכלוסיה שחלקן הולך ועולה: הערבים ואלו שתורתם אומנותם (האחרונים מונים כבר 11% במחזור 2007). לעומתם, אם נשווה את אחוזי הפטור של הקבוצות בהן "מסתתרים" המשתמטים, נקבל לאורך השנים עליה של 1% בלבד!

אמור מעתה, הבעיה האמתית שאנו ניצבים בפניה אינה בעיית השתמטות, למרות הרעש הרב שמחוללים אומנים כושלים, דוגמנים ושאר סלבריטאים שכל הגיג שלהם זוכה להד תקשורתי עצום. הבעיה היא שחלקים גדולים והולכים בציבור פטורים משירות חובה, ומספר הנושאים בנטל של הגנה על המדינה הולך וקטן. אנו ניצבים בפני בעיית גיוס ולא בפני בעיית השתמטות. הפתרון טמון איפוא בשינוי החוק ולא במסע להוקעת המשתמטים. אחוזי הגיוס הקבועים לאורך השנים מוכיחים כי הציבור הישראלי מבין היטב את הצורך בגיוס, בתנאים המיוחדים למדינת ישראל במזרח התיכון.

עד כאן לעניין עצמו. ועכשיו להקשר הרחב יותר של הסערה שקמה סביב בעיית ההשתמטות. היא יכולה ללמדנו עד כמה אנו נסחפים אחרי אמירות של "סלבריטאים" למיניהם, ועד כמה נעשו אלו למאורות הגדולים בחיינו. חלפו עברו הימים בהם נשאנו את עינינו לאנשי רוח שביטאו ערכים של עומק, מחקר ולמדנות, מצוינות וכדומה. ללא משים הפכנו מחברה המכבדת את אנשי הרוח שלה לחברה הנוהה אחרי מי שעושה רוח בתקשורת.

 סיסמאות השלופות מן המותן הופכות תוך זמן קצר למרכז השיח הציבורי ואין כמעט מי שטורח לבדוק את העובדות העומדות אחריהן. הלך ונעלם ההבדל בין חוקר הכותב מאמר מלומד על נושא רציני ובין המגיב האנונימי המסכם את דעתו הקולעת במשפט בן מילה אחת ("שטויות" או "ברררר...") בתופעה הכל-כך מודרנית הנקראת  talkback (במיוחד בצורתה הישראלית הייחודית בה מתפרסמים המאמר והתגובותונים זה לצד זה).

עוד לא מאוחר להסב את הגלגל לאחור. ישראל התברכה בחברה אכפתית, משכילה ויוצאת דופן שהצליחה להביא את המדינה תוך שישים שנה לעשירון העליון של המדינות בעולם (וקבלתנו לארגון ה-OECD תעיד על כך יותר מאלף עדים). הגיע הזמן שניתן לזמרים לשיר ולדוגמניות לדגמן, ונאזין למי שבאמת צריך להאזין לו. איזו סיבה יש לאדם בן זמננו לקרוא כמה עמודים המתארים את מחשבות ההבל של בחורה יפה, ולא להקדיש את אותו הזמן לקריאה של נכסי צאן ברזל של התרבות האנושית, כמו מחשבותיו של סוקראטס למשל? האם  הפילוסוף היווני שחי באתונה במאה הרביעית לפני הספירה אינו ראוי יותר להיות גיבור תרבות מאשר הסלבריטאים של ימינו?

לסיפור חייו של סוקראטס, אגב, יש רלוונטיות גם לתופעת ההשתמטות. סוקראטס היה אדם דעתני ועקשן במיוחד שלא קל היה להניעו לפעולה אשר לא היה משוכנע בצדקתה. כאשר הועמדו 10 גנרלים למשפט באתונה, באשמת התרשלות שהביאה לטביעתם של חיילים רבים, ראה סוקראטס במשפט תוצאה של לחץ הרחוב שהביא להליך בלתי חוקי, משום שהחוק לא אפשר שפיטה קיבוצית, והוא דרש לחקור ולדון כל נאשם בנפרד. הפילוסוף בן ה-63 היה אז היו"ר התורן של הוועד הפועל של מועצת-500 ששימשה כמין ערכאה שיפוטית עליונה. גם כאשר הוחלף בנציג אחר של הוועד הפועל, שהיה נוח יותר, סרב לחתום על פסק הדין.

עמידתו העיקשת על דעתו הגיעה לשיאה שנתיים אח"כ, בימי המשטר האוליגרכי של 30 הטיראנים. בני אצולה אלו לא בחלו בשום אמצעי, כולל הוצאה סיטונית להורג. חלק מהטיראנים היו בעבר מתלמידיו, והוא העז להעביר עליהם ביקורת פומבית. לדבריו, שלטון הדמים שלהם היה גרוע ממה שמתרחש בטרגדיה בתיאטרון. שם אפשר שהגיבורים יחוסלו, אבל "לא נמצא מחזאי צמא דם עד כדי כך שיטבח את כל המקהלה".

כדי ללמדו לקח, ציוו הטיראנים על סוקראטס וכמה אזרחים אחרים לאסור את אחד ממתנגדי המשטר. הפילוסוף המזדקן סרב למלא את הפקודה, בטענה שאינו מחויב לציית לחוקי משטר רודני. האם הפילוסוף המזדקן, הכלול בצדק ברשימת "הסלבריטאים" של העולם הרחב כבר למעלה מאלפיים שנים, תמך ב"השתמטות"? אולי הוא חשב כי אדם כמוהו לא צריך לסכן את נפשו למען המדינה ("לא טוב למות בעד ארצנו") ומוטב שיעסוק בפיתוח תורתו הפילוסופית, למען הדורות הבאים?

ידוע כי בצעירותו שירת סוקראטס כחייל חי"ר הנושא חימוש כבד (היפוליט) ונודע כלוחם אמיץ במיוחד. בתקופות מלחמה התנדב האזרח הפטריוט סוקראטס לצבא למרות גילו: במלחמה אחת היה בן 37 ובשנייה בן 45. גיל מופלג לכל הדעות לשירות מילואים בחי"ר. אומץ ליבו הקנה לו המלצה לקבל את עיטור הגבורה, על מעשה בו הציל אדם בקרב. היה זה סוקראטס עצמו ששכנע את ועדת העיטורים להעניק את האות דווקא לניצול ולא לו.

מה אנו יכולים ללמוד ממעשיו של סוקראטס, המילואימניק, הצל"שניק, על היחס לתופעת ההשתמטות? למרבה המזל, אין לנו צורך לטרוח ולנחש, משום שהפילוסוף הדגול התייחס לכך במפורש ערב מותו, בהיותו בן 70, לאחר שנשפט ונמצא אשם בכפירה ובהשחתת הנוער.

גזר דינו נחרץ בתקופת החגים, ומשום כך נדחה עד לסיומם. במהלך ההמתנה ישב הפילוסוף בכלא בחברת ידידיו, ובילה את זמנו בשיחות פילוסופיות אל תוך הלילה. הדיאלוג "קריטון" (שנכתב ע"י תלמידו אפלטון) מתאר שיחה כזו בין סוקראטס ובין תלמידו האמיד קריטון, המנסה לשכנע את רבו לברוח מן הכלא. קריטון מספר כי שיחד את השומרים ועשה את כל ההכנות הדרושות למילוטו של הפילוסוף אל העיר תבאי (כיום אולי היינו אומרים לוס-אנג'לס?), שם יחיה ברווחה וללא חשש. סוף הסיפור ידוע: סוקראטס אינו מסכים לברוח והוא שותה את כוס הרעל שהוגשה לו בשלווה פילוסופית שנחרטה לעד בתודעת העולם.

אולם מדוע דחה סוקראטס את טיעוניו של קריטון? הוא דחה אותם בשל החובה לציית לחוקי אתונה, אשר התקבלו באופן דמוקרטי ואשר היה לו חלק פעיל בעיצובם. הוא מדמה כי החוקים בכבודם ובעצמם מתייצבים לפניו ומאשימים אותו כי היה ביניהם הסכם לא כתוב. סוקראטס גדל וחונך לפי חוקי אתונה, ונהנה ממשטרה הדמוקרטי, תוך התחייבות למלא את החוקים, כולל קבלת פסקי דין שנעשו במשפט כחוק.

 אם לא מצאו החוקים חן בעיניו, היה חופשי לעזוב את אתונה על רכושו ובני משפחתו בכל עת. כיצד הוא יכול לחיות לפי חוקים אלו כל חייו, ולהפר אותם ברגע הראשון שאינם נוחים לו? מעשה הבריחה פירושו הרס שלטון החוק וחיסול החוקים, כלומר, גרימת עוול לחברה כולה. סוקראטס היה אדם בעל כבוד שידע לשאת בתוצאות של מעשיו ותמיד עשה מה שנראה לו נכון ולטובת החברה. הבעיה עם המשתמטים הסלבריטאים שלנו היא שהם לא מונעים ע"י כבוד לעצמם ולחברה, אלא ע"י נהנתנות אגואיסטית מכוערת.

חוק גיוס חובה הוא חוק, וככל החוקים יש לקיימו באופן שוויוני, ללא השתמטות וללא כל טריק כזה או אחר. גם הפתרון לבעיית הגיוס הקרויה אצלנו בטעות בעיית ההשתמטות טמון בשינוי החוק. הפטור שאנו נותנים למי שתורתם אומנותם חייב להצטמצם למספר קטן ונבחר של תלמידי חכמים, ואת השירות הצבאי של כל אלו שצה"ל אינו רוצה לקבלם לשורותיו אפשר להמיר בשירות לאומי מקביל (כולל האוכלוסייה הערבית). כך יחזור השוויון למקומותינו גם בתחום החובות, ולא תהא סיבה להפליה בתחום ההטבות.