תקציר: "מדוע מדינה כמו ישראל אינה יכולה להתארגן כמו אמריקה? רק בגלל שלא היו לה ג'פרסונים ופרנקלינים. היו לה גבאים, ופה ושם כמה גבאים שעשו קולות של אנשי חזון. שום חידוש. שום תעוזה מנטאלית בהקשר החברתי–פוליטי. ההיאחזות באדמה כסיסמא טפלה של "הקשר המנטאלי והרגשי" בין אדם לאדמתו, שכל יצור נאור יכול לומר בבהירות – כי זה עוד ערך ישן שמקבע אותנו בתוך אבק מהול בקורי עכביש, אין קודש קודשים. יש קיום. יש מימוש עצמי, ואם סיימתי תפקיד באריזונה, הג'וב הבא יהיה בקליפורניה. ומשם אני עובר לטקסס וכך הלאה. אני חי ממה שאני עושה. ואני עושה עם חיי כפי שאני באופן חופשי יכול לקבוע. אין משפט יותר מרקסיסטי מזה. והרי זאת עיקר השקפתו של מרקס. בחירה חופשית של פעילות חיים. אם זה קיים במקום כלשהו – זה קיים רק באמריקה" .
אמריקה היא כמו סטארט-אפ של הפאונדרס שכתבו את החוקה האמריקאית. בנג'מין פרנקלין, תומאס ג'פרסון וחבריהם היו חבורה ששיגרה לחלל העולם את הסטארט אפ של המילניום. סטארט אפ מוצלח אחרון ודומה, ניתן לומר, שהיה "הנצרות", כשמיסדיה משווקים אותה בלהט עצום לקיסר רומי שחיפש את דרכו במאה השנייה לספירה. הצלחה שיווקית פנטאסטית של יוחנן , תוך שהוא מייצר רכיבי אגדה בלתי נתפסים על ישו, הוא ישוע היהודי שחי בציפורי, וחרד מן השחיתות שפשטה בבית המקדש בירושלים.
אמריקה נראית בשלב הזה סטארט אפ מוצלח ביותר. יש אומרים שהיא רק בשלב הפתיחה (שלב הבתא – בשפת ההיי–טק) ויש אומרים בדעיכה. יש אומרים שאמריקה מיצתה את עצמה, ורמות הניכור העצמי שמתפתחות בחברה האמריקאית יביאו לסיום הקמפיין של ג'פרסון, ויש אומרים שעוצמתה של אמריקה עדיין לא יצאה לאור (להזכירכם את מלחמת העולם השנייה, כשארה"ב הצילה את אירופה מידי הנאצים ועוד הצליחה להכניע את היפאנים, וכל זאת בזכות טכנולוגייה וכושר יצור מדהימים של תעשיית ענק וחברה שיש לה את כוח ההתגייסות והריכוז ברגעים הקריטיים).
היתרון הגדול של אמריקה טמון בחוסר ההיסטוריה שלה. ההיסטוריה של כל מדיה אירופית ואסיאתית היא לרועץ להתפתחותה. קשה לרוץ קדימה, אל השינוי או אל החדשנות כאשר מעל לראשך מרחפת היסטוריה מקפיאה, שבדרך כלל מעכבת, מפריעה, ואפילו בולמת. לאמריקה אין היסטוריה.
אין לה חובות והתחייבויות לכנסייה הזאת או לכנסייה אחרת. המוסדות הפטישיסטיים שיצר האדם במו ידיו, אולי מבלי שהתכוון לכך, שהביאו לניכורו העצמי, מצויים כולם באירופה הממוסדת עד כמעט לשיתוק. מעמדות, מעמדים, סטאטוסים של בני אצילים, הון עתיק שנגרר לאורך מאות שנים, מסורות פוליטיות–תרבותיות שכבר מזמן אינן בתוקף , אבל עדיין יש להן כוחות ומוסדות מייצגים ותקציבים – שמעכבות כל נסיון התפתחות.
רק לצורך הבהרה, דוגמא מישראל – מוסד כמו הסוכנות היהודית – לשם מה? מי יושב שם? הם בטוחים שהם מצילים עדיין את הישוב העברי המאורגן.
כמה כסף זורם שם? כמה אנשים עם מכוניות שרד מסתובבים בקוקטיילים שלהם? שמעתם על מכון לבון? ועל מכון לבנון? וכך יהיה לבטח גם עם מכון פרס (פטישיזם חי!) , שלא לדבר על מוסדות הדת, מקומיים ולאומיים = ככה זה במדינה בת שישים שנה בסך הכל, עכשיו בואו נפליג למדנות או לאומים בני מאות שנים? ספרד? איטליה? אנגליה? שינוי עלול לערער עליהם (על המוסדות העתיקים), להוציא להם כרטיס אדום – ולכן התרדמת האירופית, מעין דוב בהייברנצייה החי תחת צילה של מערכת ענק הקרוייה אמריקה.
אמריקה הוקמה על ידי מהגרים. מהגרים שבאו מהמקום הנכון – מאירופה . באו בתקופה הנכונה – ימי המהפכה הצרפתית, ימי הנאורות וההתפכחות מן הדת, ימי ההתעוררות האינטלקטואלית של ימי המאות השבע עשרה, השמונה עשרה והתשע עשרה. מי שהגיע לאמריקה לא היה בן נסיכים מבית הבסבורג. אלה היו החלשים בדרך כלל בשילוב עם האופורטוניסטים.
שילוב מבטיח. מה שחשוב – הם ידעו שההיסטוריה האירופית מאחריהם. הם ביקשו דבר חדש. הם רצו זאת באמת – ולא נדרשה מהפכה לשם כך. הם לא נדרשו להפיל צאר מן השלטון או מלך או קיסר. הם פשוט נדרשו לחשוב, לרכז את המוחות המזהירים ביותר, להתרכז, ולנסח את החוקה האמריקאית, ולצאת למאבק (מלחמת אזרחים) שהיה מרכיב קריטי ביצירתו של עולם חדש.
אמריקה היא יציר כפיה של החוקה האמריקאית. אם נדרש לאפיין את ההבדל בין האומה האמריקאית לאומות אחרות, כמו הרוסית או הגרמנית או היפאנית – המושג המבדיל יהיה זכות קיומו של השונה, אולי אפילו עידודו, בעוד שבחברות הכבדות "שסוחבות על כתפיהן" טונות של "ערכים מתחסדים", מונהגים על ידי מנהיגים שמשחקים לידיו של פרידריך ניטשה, בהגדרתו "כסל הישרים מעמיק עד אין חקר".
רוצה לומר – אותם ישרי דרך לכאורה, שכל מעשיהם ממוקד בביטול השונה, בחיסול החדש ובשימור הקיים. בשם מערכת ערכית – שהיא לכאורה אוסרת את החידוש ואת השונה – כך יוצא שאירופה נקלעה לתרדמת ואמריקה אינה מפסיקה לרוץ קדימה.
אמריקה לקחה את הנאורות מבלי לסבול מההיסטוריה שעמדה ממולה וכנגדה. היא אולי המדינה היחידה בעולם שאין בה מפלגה דתית–דמוקרטית, כלומר, נוצרית-דמוקרטית או יהודית–ציונית ודמוקרטית (קרי, מפד"ל) וכיו"ב. לבטח לא מפלגה המייצגת "דת".
יש בה דמוקרטים ורפובליקאנים. למרות שהאמריקאים ה"אסלים" הם חובשי ספסלי הכנסייה בימי ראשון, אבל יש מדינה ויש "מערכת ערכית אישית". אין קשר בין השניים. כך יוצא שדוקא אמריקה המכילה יותר אנשים דתיים מגרמניה (באחוזים), אין בה שוב מרכיב דתי פוליטי ממוסד. הם ידעו להפריד. הם ידעו שאם לא יפרידו את הדת מן המדינה – המדינה הזאת תדעך.
אמריקה יצאה למלחמה הראשונה שלה כאומר – במלחמת העולם הראשונה. כמו ניסוי כלים, כמו לראות מה הם שווים היאנקיס. במלחמת העולם השנייה הם הכריעו את המלחמה בכל מובן. מאז הם המעצמה היחידה בעולם, פרט לחמישים שנות תיקו לכאורה מול בריה"מ המלאכותית שנאחזה בקש וגבבה. והטרנד עוד לא נגמר.
כלומר – הפער שנפתח בסוף מלחמת העולם השנייה בין אמריקה והשאר רק הולך וגדל ואפילו תופס תאוצה. גם מבחינה טכנולוגית, לבטח מבחינה צבאית ובעיקר מבחינה כלכלית. גם מבחינת איכות החיים – האמריקאי הממוצע חי טוב מאוד, ויותר מכך - אין אמריקאי שיש לו עבודה ואין לו ממה לחיות.
אני מכיר המון ישראלים כאלה. וישראל כל כולה חצי מניו יורק. מדוע מדינה כמו ישראל אינה יכולה להתארגן כמו אמריקה? רק בגלל שלא היו לה ג'פרסונים ופרנקלינים. היו לה גבאים ופה ושם כמה גבאים שעשו קולות של אנשי חזון. שום חידוש. שום תעוזה מנטאלית בהקשר החברתי–פוליטי.
אמריקה יודעת לנייד את אזרחיה. ההיאחזות באדמה כסיסמא טפלה של "הקשר המנטאלי והרגשי" בין אדם לאדמתו, שכל יצור נאור יכול לומר בבהירות – כי זה עוד ערך ישן שמקבע אותנו בתוך אבק מהול בקורי עכביש, משהו שנלקח מן המרתף החשוך. לא אדמה ולא קודש קודשים. אין קודש קודשים . יש קיום.
יש מימוש עצמי, ואם סיימתי תפקיד באריזונה, הג'וב הבא יהיה בקליפורניה. ומשם אני עובר לטקסס וכך הלאה. אני חי ממה שאני עושה. ואני עושה עם חיי כפי שאני באופן חופשי יכול לקבוע. אין משפט יותר מרקסיסטי מזה. והרי זאת עיקר השקפתו של מרקס. בחירה חופשית של פעילות חיים. אם זה קיים במקום כלשהו – זה קיים רק באמריקה.
כך מתקבלת התסיסה. כך מתקבלת השונות שמעניקה כל כך הרבה כוח לאומה האמריקאית מצד אחד, וחופש במובן הקיומי (האפשרות לבחור בפעילות חיים באופן חופשי) ברמת האינדיווידואל. יש כאלה שיאמרו – אבל ברמה הערכית, האמריקאי מזדהה פחות מהאזרח הישראלי – למשל – עם מדינתו. קשקוש. אמריקאי נלחם על החופש הזה, על השונות ההיא, על הניתוק ממרכיבי ההיסטוריה האימתנית ומוכן לשלם על כך גם בחייו. ראה שתי מלחמות העולם במאה העשרים.
יכול להיות שאם קולומבוס היה מגלה את אמריקה אלף שנה מוקדם יותר – היא לא היתה מתפתחת לעולם למה שהיא היום – רק משום שערכיה של המהפכה הצרפתית, הרעיונות החברתיים החדשים שנולדו במאה השמונה עשרה והתשע עשרה לא היו מובילים אותה. לא היה לה ג'פרסון.
ג'פרסון הוא ההבדל בין ארגנטינה לאמריקה.
אבל לא רק ג'פרסון. משום שמישהו היה צריך לאפשר לו ולחבריו לנסח את החוקה האמריקאית. האמריקאים אפשרו לו ונלחמו על זה. כלומר תומאס ג'פרסון לא היה יחיד שהוביל מהפכה. הוא היה תוצר הכרחי שלה. של הרצון לעולם חדש באמת. ואכן – אמריקה היא עולם חדש וכל השאר נזרק מאחור.
