תקציר: נכון הדבר כי תרבות המערב הביאה עימה גם קלקולים רבים, ממש כמו תרבות יוון בזמנה. עדיין, קשה לדמיין את פני היהדות של היום ללא המגע עם תרבות זו. עניין ההתנגדות החרדית בנושא מתבטא היטב במאבקים דוגמת הפולמוס אודות תכנית הליבה שהתנתה קבלת תקציבי חינוך מהמדינה, במקצועות המזוהים עם ההשכלה המערבית דוגמת המדעים המדויקים ולימודי השפה האנגלית.
נניח שנכנסתם עם פיל לחנות כלי חרסינה. נניח שעל הקיר תלוי שלט ובו כתוב: "לא לגעת בפריטים". נניח עוד, שהפיל, בהינף חדק בלתי זהיר, שבר כלי פורצלן בשווי רב. מתי תִּדָּרשו לשלם? מיד, כמובן,, במקום ובלי חכמות. בגישה זו נוקטת גם הגישה התנ"כית במיוחד זו של בספר דברי הימים: "שברת שילמת", או במילים מלקסיקון החוג למקרא: "תורת הגמול".
אתן דוגמא: מלך יהודה עוזיהו, הפקיע מסמכויות הכוהנים ועלה להקטיר במקומם על המזבח, ככתוב: "וּכְחֶזְקָתוֹ, גָּבַהּ לִבּוֹ עַד-לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל, בַּה' אֱלֹהָיו; וַיָּבֹא אֶל-הֵיכַל ה', לְהַקְטִיר עַל-מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת". על פי ספר דברי הימים העונש הגיע מיד: "וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית ה', מֵעַל, לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת." כלומר, קישור העונש לאירוע החטא הוא מיידי.
רגע, תשאלו, מה עם "רשע וטוב לו"? הרי יום-יום אנו נתקלים ברשעים שאינם מקבלים עונש מיידי על מעשיהם. התשובה התיאולוגית המקובלת לעניין זה היא שאת השכר, העונש ושאר החשבונות יערכו עמנו בעולם הבא. אז זהו. שהתנ"ך לא שמע על העולם הבא. גובֵה החובות של התנ"ך לא מכיר תשלומים, תווי שי, נקודות או שוטף + 30. תשלום מיד ובמזומן. מי אם כך דאג להכיר ליהדות את יום הדין שלאחר המוות? ניחשתם נכון. תרבות המערב או ליתר דיוק אפלטון.
אם ניקח שוב את נושא העולם הבא והישארות הנפש לאחר המוות, הרי שאנשי דת רבים בני זמננו עוסקים בנושא גן העדן והגיהנום, שהם כידוע "מקומות" מופשטים אליהם מגיעה הנפש. אבל, מי שיקרא את הטקסט של ספר בראשית כפשוטו, יגלה כי גן העדן המוזכר בו אינו מופשט כלל וכלל אלא מוחשי ביותר: יש בו עצים, בעלי חיים ואפילו נִתחם מקומו בציוני מקום גיאוגרפיים שחלקם היו מוכרים היטב לבני התקופה, כמו הפרת והחידקל (בראשית ב' י"ד).
כיצד התקבעה, איפוא, הפרשנות הדואלית המפרידה גוף ונפש, זו השולחת את הנפש אל מקום מופשט? ובכן, עם כיבושה של ארץ ישראל על ידי אלכסנדר הגדול ב332 לפנה"ס, החל תהליך שהביא למפץ הגדול בו התרחשה התנגשות א-סימטרית בין דת (ישראל) המתקדמת, לתרבות (יוון) המפותחת.
התנגשות זו השפיעה בצורה דרמטית על כל תחומי הרוח והחברה בעולמנו, כאשר הבולט מבין תוצרי הסינתזה של מפגש זה הוא הדת הנוצרית. תורת הדואליות של אפלטון חדרה אל תוך הדת היהודית ולתוך פירושיה לכתבי הקודש, ביניהם גם על נושא גן העדן הנזכר.
עיקר ההשפעה המערבית על דת ישראל בעת החדשה היא כנראה מגמת ההשכלה. היציאה מחשכת ימי הביניים העמידה לא רק את הנצרות (שמשלה באירופה למשך יותר מאלף שנים) בפני אתגרים חדשים, אלא גם את היהדות. אחת מדמויות המפתח בעניין זה הוא היהודי ברוך שפינוזה בן העיר אמסטרדם.
מעבר למשנתו הפילוסופית המהפכנית של יהודי מרתק זה, עומדת בעינה עד לימינו שיטתו לביקורת המקרא. רוחות ההשכלה שהחלו לנשב באירופה, ובמיוחד בארצות השפלה הליברליות דוגמת הולנד, העירו רוח חדשה בכל הנוגע לעיון בכתבי הקודש, רוח הביקורת שברוך שפינוזה נשא את דברה. לא עוד קריאה אמונית בטקסט ופתרון הסתירות הנמצאות בו על ידי פלפולים סכולסטיים דתיים.
מכאן ואילך נקראו כתבי הקודש תחת זכוכית מגדלת ביקורתית ברוח ההשכלה שהחלה לנשב במערב. באופן אישי אני רואה בשפינוזה סימן ראשון ופורץ דרך לכמה תופעות שהשפיעו בסופו של דבר על היהדות עד לימינו: החילוניות והרפורמה.
לפני עידן שפינוזה, לא יכלו אינטלקטואלים אשר התעוררו בהם שאלות מהותיות לגבי האמונה היהודית, להביע בגלוי את הרהוריהם. בדיוק במקרה כזה נאלץ אבן עזרא מגדולי פרשני המקרא של ימי הביניים, לציין בפירושו לבראשית י"ב ו' את ההערה הבאה: "ויש לו סוד והמשכיל בעת ההיא יידום." הסתייגות והסתרה זו של הפרשן החושש לומר את דברו בגלוי, נובעת מהחשש כי יבולע לו בשל סתירה שגילה בפסוק.
מאידך, עידן פוסט-שפינוזה פתח בפני האדם הרציונאלי את הדלת לדיון בבעיות אלו מבלי לחשוש לחייו. עניינים כגון אלו ונושאים נוספים הקשורים בתורתו הפילוסופית של שפינוזה, הביאו בסופו של דבר לצמיחת החילוניות. גם המהפכה הצרפתית, שבישרה את בואה של האמנציפציה והשוויון ליהודים, תרמה לתהליך ההשכלה בקרב היהודים במערב אירופה עת פתחה בפניהם את חומות הגטאות בהם הסתגרו כמו גם את שערי האוניברסיטאות.
בנקודה זו למעשה התרחש המפץ הגדול השני במספר, זה שהתרחש כתוצאה מכניסתם של היהודים אל תחום ההשכלה, ויעידו על כך כמאה ושבעים זוכי פרס נובל ממוצא יהודי. אך לא רק בתחומי המדע והאקדמיה הושפעה היהדות מהמגע עם תרבות המערב, אלא גם בתחום האמוני – תיאולוגי בו פרחה התנועה הרפורמית.
אבל לא כל הציבור היהודי השתתף ב"חגיגת ההשכלה". הציבור האולטרא-אורתודוקסי המכונה "חרדי", שלל ושולל עד היום כניסת תרבות זו אל תחומיו מכול וכול. נכון הדבר כי תרבות המערב הביאה עימה גם קלקולים רבים, ממש כמו תרבות יוון בזמנה. עדיין, קשה לדמיין את פני היהדות של היום ללא המגע עם תרבות זו.
עניין ההתנגדות החרדית בנושא מתבטא היטב במאבקים דוגמת הפולמוס אודות תכנית הליבה שהתנתה קבלת תקציבי חינוך מהמדינה, במקצועות המזוהים עם ההשכלה המערבית דוגמת המדעים המדוייקים ולימודי השפה האנגלית.
על פניו נראה כי המאבק החרדי אבוד. האינטרנט ושאר אמצעי התקשורת יוצרים מגע בלתי אמצעי עם תרבות המערב על כל הטוב והרע שבה. ייתכן וישכילו ראשי ציבור זה לנצל את כוחה של תרבות המערב, ממש כמו ר' יהודה הנשיא שהכיר בחשיבותה ולכן טרח ללמד את בנותיו יוונית. במידה וינהגו כך, אולי יצליחו להוציא את הציבור החרדי מקיפאון היצירה אליו נקלע בעשורים האחרונים. עד אז, ומבלי הכרה בתרומתה של תרבות המערב, ימשיך גן העדן האולטרא-אורתודוקסי להיות מקום ארצי וגשמי ביותר.
